הרצאה חווייתית - חדוה רוקח ואיתי בחור, מחברי הספר 'סתיו בטביליסי',
מספרים על גרוזיה הלא-ידועה, המוצלת, הביישנית, המסתתרת, החומקת מפני התייר

למי שנמצא במסטיה ומתעניין גם בבני אדם ולא רק בטבע, או שמזג האוויר מאלץ אותו להישאר בעיירה לזמן מה, מומלץ לבקר בבית-מוזיאון של מטפס ההרים הסווני האמיץ מיכאל חרגיאני. בית מספר 36, הוא האחרון ברחוב שנושא את שמו של חרגיאני, אחריו שדות ואחריהם ההרים היפים של הקווקז.

קוטה מרג'נישווילי היה במאי תיאטרון גרוזיני ידוע בתקופה הסובייטית. הוא התמחה בהפקות ענק והקים בטביליסי תיאטרון משלו. הרחוב, שבו נמצא התיאטרון של מרג'נישווילי, קרוי על שמו.

שבת. בשש בבוקר יצאנו מטביליסי. נסענו נסענו נסענו. יום שלם. שתים-עשרה שעות. חלפנו על פני העיירה המדכאת גורי (שם נולד סטלין) והפעם לא נכנסנו לשם. המשכנו לכותאיסי, שם צילמנו את המעיין שממנו לקח שוליית הרוקח מיטרופן לרידזה את המים לגזוז הקרם המפורסם שלו (על הגזוז המיוחד של לרידזה יסופר בהרחבה בהזדמנות אחרת). מישהו העלה את הרעיון להיכנס לבית הכנסת המשופץ אבל בדיוק היה יום שבת אז ויתרנו. חצינו את שפלת קולחטי, אכלנו במסעדה עם פוחלצים של חזיר בר ודוב וקרני צבאים.

בעשרה לעשר אנחנו מתחת לבניין, מחכים לבה.אם.וו. בצבע סגול חציל, עם לוחית רישוי שעליה כתוב BEE, כמו דבורה, ועוד כמה ספרות שאני לא זוכר. כל מיני מכוניות יוצאות ונכנסות לחצר ואני לא רואה את הדבורה הסגולה וחושש שאולי פספסנו אותה. בינתיים חדוה הולכת למאפייה של הרוסיות, פונה לאופה הגדולה ומסבירה לה בידיים שהיא רוצה לצלם אותה. הרוסייה מופתעת, שמחה וגאה. גם העוזרת שלה באה ועוד איש אחד, אולי הבן שלה. כולם מתרגשים מאוד. עומדים בשקט. מצלמים. אחרי זה תודות וחיבוקים. גם אני מקבל תמונה, יושב על הספסל מתחת לבניין.

אתמול בערב התקיים מפגש מחברים שבמרכזו הרצאה ודיון על הדרכים להוצאה לאור עצמית. טל איפרגן יזמה את המפגש והסבירה על נושאי עריכה.אני הרצתי על השלבים השונים שבתהליך הפקת ספר. המשתתפים שאלו שאלות, ותרמו מניסיונם ולקחיהם. מעבר למפגש בין אנשים שעוסקים בכתיבה - אירוע מרגש ומעודד לכשעצמו - הערב היה עשיר בידע ובמידע מועיל. בהכללה, המסקנה שעולה היא שיש יתרונות רבים להוצאה לאור עצמית - אבל דרושה הפקה איכותית ומקצועית על מנת שהספר יהיה ברמה נאותה, מכובדת וכזו שמאפשרת להציג אותו ולמכור אותו.

חדוה רוקח צילמה.

לקביעת פגישת ייעוץ לגבי בחירת מסלול הוצאה לאור ניתן להתקשר לאיתי בחור: 04-6390938. 

לקריאת מאמר על בחירת הוצאה לאור - לחצו כאן

"מעולם לא התכוונתי להיות רופא, אבל זה קרה. ... 'בן אדם מניח הנחות ואלוהים מכריע גורלות', והוא יצר תוכנית ערמומית שכללה שני מהלכים. המהלך הראשון — החבר הקרוב ביותר שלי מבית הספר, ויליה גוסל, החליט אחרי קריאה של כל מיני ספרים שהוא יהיה רופא, ולא סתם רופא אלא כירורג. ... המהלך השני והלא פחות חשוב — האמא היהודייה שלי, מטבע הדברים חלמה לראות את בנה רופא. אמא, אשה חכמה, הציבה לי אולטימטום שנועד להפיל אותי בפח, "ללמוד הנדסה תוכל בחרסון, או במקרה הגרוע באודסה, אבל אם תסכים לגשת לבחינות כניסה למכון לרפואה, אתן לך לנסוע ללנינגרד." זה עבד. הרצון הבוער להיחלץ מהפרובינציה אל העולם הגדול, פלוס היעדר גמור של משיכה למקצוע זה או אחר, הכריעו את הכף."

ארקדי גורנשטיין נולד ב־6 ביולי, 1941, בחרסון (אז ברית המועצות). הוא מספר על ילדותו בזמן הכיבוש הנאצי, על הרפתקאות מסוכנות בנהר הדנייפר, על התבגרותו כאנטי קומוניסט במדינה קומוניסטית, על לימודי הרפואה בלנינגרד, על עלייתו עם משפחתו לישראל, ב־1978. הוא מתאר כיצד כרופא בכיר ומנוסה הוא לומד מרופאים ישראלים ולמרות הקשיים המנטליים והרגשיים, נחשף לשיטות עבודה חדשות, לומד אותן ומשתמש בהן. עוד הוא מספר על חוויותיו בצה"ל, על משפחתו, על ניסיונו כרופא בברית המועצות ובארץ ב'הדסה', על מחלקת כירורגיית ילדים שהקים בבית החולים 'וולפסון' ועל חלקו בארגון 'הצל לבו של ילד' שהקים ד"ר עמי כהן. כל זאת מפרספקטיבה מלאת חיים והומור, בשפה עשירה, רוסית-ישראלית, וכמו שאמרה המורה שלו באולפן ללימוד עברית, "ארקדי, התקדמת בעברית עד כדי כך, שאתה משתמש בחופשיות בביטויים שאני בכלל לא מעזה לבטא."

פרופ' ארקדי גורנשטיין התעקש להשאיר למשפחתו ולחבריו עבודת ספרות אוטוביוגרפית מצחיקה, מעוררת מחשבה, מרגשת, אוהבת חיים ואופטימית, בעת שנלחם בכאבים ונאבק על חייו. ספר נכתב ברוסית במהלך השנים 2013-2012, התרגום העברי הנפלא של דינה מרקון ראה אור בקיץ 2014.

בכתיבת ספר זה מצטרף פרופ' ארקדי גורנשטיין לפנתיאון הגדול של רופאים-סופרים, ביניהם אנטון צ'כוב, מיכאיל בולגקוב, ניקולאי פירוגוב, שאול טשרניחובסקי ורבים אחרים.

ספרות, בדומה לענפי אמנות אחרים, היא אמצעי (מדיום) לביטוי אישי של מחבר ולקרבה בינו ובין קורא.

סיפורו הייחודי של בית החולים אלי"ן – החוגג 80 שנה להיווסדו

על הספר

ב-1934 אורתופד יהודי-אמריקאי בשם ד"ר הנרי קלר פתח מרפאה אורתופדית לילדים עניים בירושלים. המרפאה האורתופדית פעלה ברח' בן יהודה 3, בקומה רביעית של בניין בלי מעלית, ובה ניתן טיפול ללא תשלום לילדים עניים בני כל העמים, הגזעים והדתות – דבר ייחודי באותם ימים בירושלים. ד"ר קלר חילק את זמנו ניו-יורק ובין ירושלים; חצי שנה שהה בארצות הברית, שם התפרנס מעבודתו כרופא; בחצי השנה הנותרת שהה בירושלים ואת הכסף שהרוויח מעבודתו בניו-יורק הוציא על טיפול, מכשירים, תרופות, מזון, בגדים, השכלה עיונית והכשרה מקצועית לילדי הארץ העניים.

לימים ד"ר קלר הקים עמותה בשם אלי"ן (אגודה לעזרת ילדים נכים), העביר לידיה את המרפאה, והמשיך לנהל את המרפאה ולממן מכיסו את פעילותה. ב-1937 או 1938 החל לאשפז במקום ילדים נכים והמרפאה נעשתה באופן לא רשמי לבית חולים. היום בית החולים אלי"ן פועל במבנה ייעודי בשכונת קריית היובל בירושלים.

תולדות בית החולים אלי"ן מלוות את תולדות הארץ. ב-1948 וגם ב-1973 אושפזו במקום פצועי מלחמת השחרור בצד הילדים הנכים. בשנות ה-50 טופלו באלי"ן 75% מהילדים שחלו במגפת הפוליו.
הספר מגולל את תולדות אלי"ן מראשיתו ועד היום על רקע הסערות הבריאותיות שפקדו את הארץ, וחושף את מאבקי הקיום של המוסד ואת היחסים המורכבים ששררו בינו ובין מערכת הבריאות הממלכתית. הספר מתאר את התמורות שחלו בתפיסת השיקום ובהתפתחות הרפואית וביכולת להיטיב את חייהם של חולים במחלות שנחשבו חשוכות טיפול.

המחבר

איתי בחור, סופר ומו"ל, מתמחה בכתיבה ובהוצאה לאור של ספרות חומרי מציאות וספרות היסטורית. עד כה כתב שמונה ספרים: 'מאקס' 1996, 'אפס אחוז' 1998, 'שיחות יין' (עם ראובן רזניק) 2001, 'פעמון סדוק' 2005, 'ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים מרינשטיפט' (עם פרופ' שמואל ניסן) 2011, 'סיפור ישראלי' 2012, 'סתיו בטביליסי' (עם חדוה רוקח) 2013; 'אלי"ן - בית-חולים שיקומי לילדים' הוא ספרו השמיני.

לקריאת כתבה מאת פרופ' יואל דונחין על ספר אלי"ן: "האם בית חולים כמו אלי"ן היה מוקם היום?" פורסמה ב'"דוקטורס אונלי" - לחצו כאן

את הספר היחידאי "עובד אמתי – קצין עברי בצבא הטורקי ובשבי הבריטי" כתב ד"ר יוסף צ'רני. עדות נדירה...