סל הקניות ריק

מגזין

31 אוקטובר

עכשיו, כשחורף בגאורגיה, כדאי לנסוע לקאחתי – אזור היין המובהק ביותר, לבקר ביקבים, לשתות ולצבור חוויות. על היין הגרוזיני אכתוב בהזדמנות אחרת. הפעם אני רוצה להמליץ על ביקור באיקלטו. הגענו לשם ביום סתווי, כשנסענו לנוח אחרי שפרסמנו את ספרנו 'סתיו בטביליסי', עם מצב-רוח נפלא וחברים נהדרים – מתכון בטוח לטיול מוצלח.

את בלה חנן ולאה אוצ'רי ממסעדת 'שותא' הכרנו במקרה, כמו במקרים אחרים שהובילו לכתיבת 'סתיו בטביליסי'. יום לפני ההופעה שלנו 'הסוד של בית הקברות למשוררים בטביליסי' (מסיפורי גרוזיה), נסענו עם חבר שאצלו הופענו ל'שותא' בקיבוץ שמרת, להכיר את בלה ולאה ולטעום את האוכל שהן עושות.

כנס העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, בסימן 100 שנה למלחמת העולם הראשונה. הכנס התקיים בפתח תקוה. ההוצאה לאור הציגה את ספרו של ד"ר יוסף צ'רני: "עובד אמתי – קצין עברי בצבא הטורקי ובשבי הבריטי'.

או: מה הקשר בין נודאר דומבדזה ומנדלי מוכר ספרים

מי שמכיר את טביליסי יודע שבשנים האחרונות יש בעיר תנופת בנייה לא רגילה. כל בניין שלישי או רביעי נראה באמצע שיפוץ, תוספות או בנייה חדשה מהיסוד. מי שמכיר את הבתים האלה מבפנים יודע שהם מצטיינים בחוכמת החיסכון (שלא לומר הקימוץ) יותר מאשר בחוכמת הבנייה. הבתים האלה – החדשים, החדישים והמחודשים – קצת רועדים וקצת מתעקמים וקצת מתפרקים ועוד קצת מכל דבר... את זה למדנו והכרנו בשעה שכתבנו את ספרנו "סתיו בטביליסי" - בעצם הספר נכתב בבתים כאלה ויש בו חלקים מצחיקים שמתארים אותם ומוקדשים להם.

"...אוצר היסטורי, שהרי כמעט לא ידוע לנו דבר על החיילים היהודים שלחמו בצבא התורכי. ..."
אלי אשד

הרצאה חווייתית - חדוה רוקח ואיתי בחור, מחברי הספר 'סתיו בטביליסי',
מספרים על גרוזיה הלא-ידועה, המוצלת, הביישנית, המסתתרת, החומקת מפני התייר

למי שנמצא במסטיה ומתעניין גם בבני אדם ולא רק בטבע, או שמזג האוויר מאלץ אותו להישאר בעיירה לזמן מה, מומלץ לבקר בבית-מוזיאון של מטפס ההרים הסווני האמיץ מיכאל חרגיאני. בית מספר 36, הוא האחרון ברחוב שנושא את שמו של חרגיאני, אחריו שדות ואחריהם ההרים היפים של הקווקז.

05 אוקטובר

אז רצינו לנסוע היום לאחמטלי תיאטרי, לשבת בחמארה הקבועה ולהתכונן למסע ההרצאות 'בעקבות סתיו בטביליסי', שמתחיל בעוד שבוע. חיכינו לקו מספר 33. עשרים דקות עברו. ואז הגיע אוטובוס מלא אנשים. ויתרנו על האוטובוס והלכנו למטרו ברוסטוולי. גם שם היו המון אנשים. חיכינו, וחיכינו וחיכינו. הרמקול אמר משהו בגרוזינית. שמענו "מרג'נישווילי" ומילים לא ברורות.

קוטה מרג'נישווילי היה במאי תיאטרון גרוזיני ידוע בתקופה הסובייטית. הוא התמחה בהפקות ענק והקים בטביליסי תיאטרון משלו. הרחוב, שבו נמצא התיאטרון של מרג'נישווילי, קרוי על שמו.

שבת. בשש בבוקר יצאנו מטביליסי. נסענו נסענו נסענו. יום שלם. שתים-עשרה שעות. חלפנו על פני העיירה המדכאת גורי (שם נולד סטלין) והפעם לא נכנסנו לשם. המשכנו לכותאיסי, שם צילמנו את המעיין שממנו לקח שוליית הרוקח מיטרופן לרידזה את המים לגזוז הקרם המפורסם שלו (על הגזוז המיוחד של לרידזה יסופר בהרחבה בהזדמנות אחרת). מישהו העלה את הרעיון להיכנס לבית הכנסת המשופץ אבל בדיוק היה יום שבת אז ויתרנו. חצינו את שפלת קולחטי, אכלנו במסעדה עם פוחלצים של חזיר בר ודוב וקרני צבאים.

01 אוקטובר

סצינת יומיום בטביליסי (קטע לא תיירותי)

יום אחד החלטנו לעשות מחקר קטן וצילומי השלמה בסמבה, הכנסיה הגדולה, החשובה, המפוארת, והראוותנית בקווקז ובטביליסי. חכינו ברחוב רוסטוולי לאוטובוס מספר 91 ונסענו. האוטובוס היה די ריק. באחת התחנות עלו אמא ושני ילדים קטנים והתיישבו מאחורינו.

צילומי טבע הם לא הטבע שלי. אני מעדיפה לצלם אנשים, התרחשויות, ערים. אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם עם טבע, עם ההרים האדירים של הקווקז, עם יפי הדרך למסטיה. המעבר – מהרשמים והתחושות שהטבע מעורר לפריים שנראה במצלמה – הוא חמקמק ומשונה; קשה לתפוס בצילום את המורכבות הזאת.

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting