האקדמיה ללשון העברית ממשיכה בגישתה היצירתית והמסורתית להחיל כללים חדשים ומשונים על שפה העברית. כרגיל, הכללים כוללים הכברת עודף עצום של ווים ויודים, בניסיון לא אפשרי לסדר את הבנת המילה מבלי להבין את משמעות המשפט - תהליך שנוגד את הפעילות המוחית, את השכל הישר ואת האופי של השפה העברית.
העברית היא שפה עמידה; היא שרדה את ההתעללויות ואת הלהטוטים של אליעזר בן יהודה, שאותם כינה ביאליק בלעג "עברית בן יהודית" (מין תת שפה של העברית). אני מקווה שתשרוד גם את הגחמנויות ואת האגו של האקדמיה וחבריה, את הצורך הנפשי והמוסדי להטביע את העברית בחותמם, את השיטיון והקיהיון, ואת הרצון להקהות ולברבר כלי ביטוי עדין ודק ורגיש כמו שפה.
כסופר וכמו"ל ברור שלא אשתמש בסירוסים החדשים, בעיוותים, בעיווגים ובמומים, שמטילה האקדמיה בלשון העברית. בימים כאלה רובצת עלי האחריות לשמור על השפה מפני השחתתה בחסות החוק ובאמצעותו (כך הופכים אדם הגון לעבריין טכני). וזה רומז לאפקט הבומרנג - הציבור מוכן לקבל את סמכותם של קובעי הכללים בתנאי שקביעותיהם מתקבלות על הדעת או נסבלות עד רמה מסוימת. עודף חקיקה מביא לירידת ההשפעה של המחוקק ומערער את סמכותו.
הגיע הזמן לסלק את האקדמיזם מהאמנות. במשך מאות שנים נאבקו אמנים, סופרים ומשוררים להשתחרר מכבלי האקדמיה ומכלליה, ופרצו דרכים חדשות ואישיות כדי לבטא את עצמם בחופשיות ובמדויק.
בארבעים השנים האחרונות מזדקרת מגמה הפוכה - התרפסות של אמנים בפני האקדמיה במטרה לקבל הכרה אקדמית ומתוך שאיפה להיות ידועים בציבור. מגמה זו מובילה לצמצום החירות האמנותית ולכניעה לכללים, לטעם ולאופנות קיימות, שמקובלות כ'טובות ונכונות' באקדמיה. דינמיקה זו אינה מיטיבה עם החירות ואינה מיטיבה עם האמנות; בעצם, אינה מיטיבה עם איש. היא מזיקה.
