הרגשתי שהצלחתי לחדור ללב חווית הפציעה שלי, של אדם צעיר ובריא שנעשה ביום אחד למשותק, חסר אונים וקהה רגש. עלה בידי לבטא בגילוי לב את מה שהתחולל בתוכי - את המחשבות והתחושות שקשה היה לי להודות בהן אף ביני לביני. החשיפה הזאת הבהירה לי שהמחשבות והתחושות הכמוסות האלה, שבושתי בהן, הן אנושיות וטבעיות.

ייתכן שהצלחתי לבטא את הטראומה משום שהפציעה שלי הייתה מטופשת ומיותרת, נקייה מהרואיות ודראמה; אלה מעוררות רושם עז ומפריעות להבין דברים. הטראומה נגרמה מהפציעה והמגבלות הפיזיות, ויותר מכך מההכרה בעובדה שנבגדתי על ידי הצבא והמדינה שלי. הזיהוי הזה הוביל אותי לכתיבת ספר קשוח, שאין בו שום ריכוך של המציאות הישראלית ועם זאת אינו תלונתי. לא נעשיתי מריר. הצלחתי להבחין בין הצורך בצבא למען הבטחת הקיום בארץ הזאת, ובין הנחיצות לכתוב בכל המילים על עוולות שהמדינה, הצבא, רופאים ומפקדים מעוללים בחסות הצורך הזה.

הייתי טירון בגולני. צעיר ועקשן. במהלך מסע גיבוש לסיירת נשאתי על גבי תרמיל במשקל 50 קילו למשך 36 שעות. הרצועות של התרמיל חסמו לי את זרימת הדם לידיים; כלי הדם ורקמות השריר והעצב מתו. יד ימין שלי שותקה והייתי על סף נמק וקטיעה. בסופו של דבר, רופאים בבית החולים רמב"ם הצילו לי את היד והיום היא מתפקדת, פחות או יותר.

"אפס אחוז" מספר את החוויה האישית שלי, שהתרחשה על קרקע חוויה ישראלית משותפת – השירות בצה"ל. מבין הספרים שכתבתי עד כה, זה הספר הקרוב ללבי ביותר; בכתיבתו מצאתי את הטון שלי.