היקב, ששכן במבנה חצי מאולתר עמד בראשית דרכו. לידו כבר הזדקרה חנות יין מטופחת. משום שבאנו כאורחיו של מארחנו, ניתן לנו הכבוד להיכנס לחדר החביות ולשוחח עם היינן; זה עמד נחבא בין החביות, איש מזוקן וחמקן, שעיניו שוטטו כל הזמן לכל הצדדים. הוא לא היה מסוגל להיישיר מבט וסינן בלחש תשובות קצרות וחמקניות על שאלות פשוטות כמו – כמה יין אתם מייצרים בשנה? מהיכן הענבים? – שאלות שנבעו מעניין אמיתי ביין וביקב. אחרי הביקור ביקב הקונספירטיבי הוכנסנו אחר כבוד לחנות. המוכר, בניגוד ליינן, היה צעיר נלהב ומאיר פנים. טעמנו כמה יינות, שוחחנו על העתיד המזהיר של היקב, וכמובן שלא נסענו משם לפני שקנינו בקבוק יין במחיר מופרז.
בדרכנו הביתה, אמר רזניק "מעניין איך היין הזה שקנינו".
"הוא מקולקל", אמרתי.
"אז למה קנינו אותו?" הקשה.
"לא הייתה לנו ברירה. באנו לעשות עסק, אירחו אותנו, ולא יכולנו לצאת ציגיינערים. היינו חייבים לקנות את החומץ הזה".
"מאיפה אתה יודע שהוא מקולקל?" שמעתי התרסה בקול. הבנתי שהוא כבר סידר לו בראש תוכנית לחגיגה קטנה על היין הזה.
"הוא מקולקל. כשנבוא הביתה אני אראה לך איך אני יודע".
הגענו לביתו, פתחנו את היין והוא היה מקולקל.
"אבל איך ידעת שהוא מקולקל עוד לפני שפתחנו אותו?"
ישבתי והראיתי לו איך בודקים בשיניו של יין רע שנקנה במחיר מופקע. מזל שהיו לי באוטו שני בקבוקים טובים, אז היה לנו מה לשתות.
"אתה חייב לכתוב את זה, זה ידע שלא מגלים בשום מקום".
"אין לי כוח לכתוב על יין, אני אוהב לשתות אותו. אבל, אתה יודע מה, אולי נכתוב ביחד. נשב, נשתה טוב, נשוחח על יין ונכתוב את השיחות האלה. נבַלֶה וגם נעשה שירות לציבור."
ככה נולד הספר "שיחות יין".
ישבנו, שתינו כל ערב שלושה-ארבעה בקבוקי יין מאותו סוג, שוחחנו והקלטנו את השיחות. היה כייף. אחר כך נתנו אותן לתמלול. ערכנו אותן עריכה מינימאליסטית, כדי שלא לפגוע בהתפתחות האמיתית של השיחות. תשע שיחות כאלה מרכיבות את הספר "שיחות יין". כל שיחה נושאת את שמו של היין ששתינו באותו ערב. השקנו ספר מבציר טוב, שיש לו כמה איכויות ודקויות רבות.
בכל הקשור למידע על יין גילינו סודות וחשפנו הסתרות אופייניות לענף היין והאוכל, ענף שמקפיד לשחרר לציבור מידע מסונן ונגוע ביחצנות. הספר חושף מידע אמין על יין, כזה הנאמן לאדם ששותה יין ולא לאינטרסים של תעשיית היין. שפכנו שפע ידע כמו זיהוי יין מקולקל עוד לפני הקניה שלו, קריאה נכונה של תווית והפרדה בין האינפורמציה השיווקית הכתובה עליה ובין האינפורמציה הרלבנטית, אכסון נכון של יין, התאמה של יין לטעם האישי ולאירוע ועוד ועוד.
עצם הכתיבה על רשמי שתיית יין ולא על רשמי טעימת יין, מעידה על העמדה שלנו. ומה כבר אפשר לומר על יין ברצינות אחרי לגימה אחת או שתיים? שום דבר רציני. אנשים סבירים שותים יין, לא טועמים אותו. למי ששותה חשוב לדעת איך יין מסוים מצטבר בגוף אחרי כוס, אחרי שתיים, אחרי בקבוק... איך הוא משפיע על מצב הרוח, על הראש, על הבטן. איך קמים איתו בבוקר...
מבחינה ספרותית הספר חדשני. המהלך הרגיל של כתיבת ספר מתרחש כאשר המחבר חַווה חוויה, עיבד אותה, והוא כותב את הסיכום שלה. קריאת הסיכום של החוויה עשויה לעורר אצל הקורא חוויה משלו.
ב"שיחות יין" המהלך הספרותי שונה. שיחות הן דבר לא מבוים ואין לדעת איך יתפתחו ולאיזה כיוון. כך ניתן לקורא להתחקות אחרי התפתחות חוויה ולא רק לקרוא סיכום שלה. הקורא יכול ומוזמן למזוג לעצמו יין ולתת למחשבותיו להצטרף כביכול לשיחה.
השיחות בינינו – צייר וסופר – התגלגלו לביקורת תרבות. כשהיינות היו גרועים השיחות התמקדו ביין, שהשתלט על התודעה שלנו. כשהיין היה טוב, השיחות המריאו לגבהים. כמו שמצהיר המוטו של הפרק הראשון – "אם יוצא לך, ואתה שותה יין ומדבר על דברים אחרים, סימן שהיין טוב."
