פרק א: ארצות מורשת
סין
אין עוררין על כך שהסינים הם הראשונים שידעו לייצר תה מהעלים הטריים, וכל שכבות העם שתו אותו כבר בימים קדומים. לכן סין נחשבת למולדת התה (לשם השוואה, בבריטניה לא הרתיחו מים כלל עד לחדירת התה לאי).
התה בסין, כמו גם האורז והמשי, קשור למורשת חקלאית שטופחה בידי דורות של איכרים. במאה הרביעית לסה"נ בייתו את שיח התה והופיעו גני התה הראשונים, ובמאות החמישית והשישית התה כבר נפוץ בסין כמשקה מקובל. באותה תקופה כבר גידלו תה משיחים שנגזמו עד לגובה המותניים כדי להקל על קטיף העלים. השושלות ששלטו בסין תרמו להתפתחות ולהתפשטות גידול התה בסין ובעולם. למזלנו, בנוסף לשירה ופילוסופיה, הסינים הקדומים הותירו אחריהם רשומות על מסחר וכלכלה, ויש בידינו ידע רב יחסית על תולדות התה.
ההיסטוריה המורכבת והמשמעותית של התה החלה בראשית המאה השביעית, עם עליית שושלת טאנג לקיסרות. בזמנה התפתחה ההתמחות בייצור התה והתבססו מנהגי התה, שהשפיעו רבות על התקופות הבאות.
שושלת טאנג (907-618)
שושלת טאנג הנהיגה שיטת ממשל ריכוזית, ששילבה את המערכת הסינית הקדומה עם עקרונות קונפוציאניים. כתוצאה מכך חלה פריחה תרבותית וכלכלית שהשפיעה על כל האזור. הוטלו מיסים על מלח, אלכוהול ותה, והמונופול של המדינה על סחורות אלה הבטיח רווחים גבוהים. באותה תקופה סין נפתחה לסחר בינלאומי עם המזרח התיכון, אירופה ואסיה, פרס והודו. סוחרים רבים (בהם יהודים) ומיסיונרים נוצרים נכנסו לסין והתיישבו בה. פקחי תה הוצבו בגבולות הקיסרות, בעיקר ליד מונגוליה וטיבט. הזכויות על המלח והתה היו מקורות ההכנסה העיקריים של קאנטון. השגשוג הכלכלי בא לביטוי במוצרי יוקרה, בסחר־חוץ פורח, בחינוך, בלימוד, בהתפתחות המדעים ובאמנויות.
אותה תקופה נחשבת כתור הזהב של התה, שהתפשט מחצר הקיסר לכל האוכלוסייה ברחבי המדינה. במקומות רבים החלו בטיפוח גני תה והתפתחה הצ'ה שוּ, אומנות התה ששכללה את אופן הכנת העלים. התה נעשה למשקה לאומי ושתו אותו להנאה ובשל תכונותיו המחזקות. איכות התה היתה תלויה במחירו ומכאן במעמד החברתי; העשירים חיפשו תה בעל טעם 'מעולה’, שגדל בהרים בתנאים קשים, נתן יבול נמוך ובזכות טעמו העדין החל לרכוש מוניטין מיוחדים. אניני הטעם חיפשו אותו במקומות נידחים ולא נגישים; לדוגמה, תה מהַר מֶנג בסצ'ואן נחשב נדיר במיוחד משום שגידלו ממנו רק שבעה שיחים ומהם נקטפו רק 90 עלים בשנה.
במאה השביעית התה הגיע גם לטיבט, בעקבות נישואי נסיכה סינית עם טיבטי. תחת מלכותו של סוֹנְגצָן גַאמְפּוֹ1 שהביא את הבודהיזם לטיבט, התה הובל מיונאן ומסצ'ואן לקאנדינג2 ומשם ללהסה – דרך של 1,500 ק"מ בשיירות יאקים בגבהים של 5,000 מטר – מסע שארך חודשים ולכן נדרש שימור טוב של תה; כך הומצא תה ה'לבנים' או ה'עוגות', שכונה 'תה גבול' (כך צורכים עד היום תה בטיבט). כנראה שהסינים מכרו לטיבטים תה גס וכהה באיכות ירודה שהיה עשוי בעיקר מזרדים ועלים עבים יותר ומשאריות של 'עוגות' תה מובחרות. יצרני התה נוכחו לדעת שאידוי עלי התה בקיטור לפני דחיסתם ל'עוגות’, מפוגג את 'הריח הירוק' הלא נעים. חלו שיפורים בדחיסת, ייבוש ואפיית ה'עוגות’, שנקשרו בסוף התהליך בקליפת קנה או במבוק.
ה'עוגות' היו עמידות בפני קלקול, נוחות לנשיאה ונעשו פופולאריות בקרב העמים הנוודים שחיו הרחק מגבולות סין: המונגולים, הטטרים, הטורקים והנוודים הטיבטים בצפון ובמערב גבולות סין. התה היווה חלק חשוב מתזונת הנוודים שהתבססה בעיקר על בשר ומוצרי חלב, ובכמויות גדולות שימש משקה מרפא למחלות שנבעו ממחסור בירקות ופירות.
כדי לשתות תה ריככו את העוגה על ידי קלייתה עד שהיתה "רכה כזרועו של ילד קטן" (כדברי לוּ יוּ, מלומד שחי במאה השמינית בתקופת שושלת טאנג), והשחימה. אז כתשו אותה עד דק במכתש אבן. כשהמים החלו לבעבע הוסיפו להם מלח, ולעיתים גם חמאה (במחוזות המערביים של סין ובטיבט עדיין שותים כך את התה). עם הרתיחה הראשונה הוסיפו למים את התה, ירוק או לבן.
בני המעמדות הנמוכים שתו תה בקערות עץ, בצורתו הגולמית הגסה – עלים, אבקה או חתיכות מ'עוגת' תה. חובבי תה העדיפו 'עוגה' שלמה, ממנה בצעו פיסות קטנות בעזרת מכשיר מיוחד והוסיפו אותן לקנקן חרסינה. את המשקה כינו 'מרק’, משום שהוסיפו לנוזל תבלינים חזקים כגון בצל מתוק, ג'ינג'ר, קליפת תפוזים, ציפורן ומנתה; נשות החצר הוסיפו תמציות עדינות של פירות ופרחים.
הכנת התה נעשתה מורכבת; נקבעו נהלים להרתחה במים הנכונים, חימום נכון בפחם, חליטה בכלים הנכונים והגשה בספלים הנכונים. פירוש כל טעות היה 'אובדן פנים' – אובדן הכבוד והגאווה העצמיים. 3 בחוגי החצר שתיית תה התעצבה לטקס, וכדי שהכול ייעשה כראוי הקיסר ופקידים חשובים החלו להעסיק רבי־אומנים לתה. יוצרו כלי תה וכל קיסר שינה לפי טעמו את צבעי הזיגוג שלהם ואת סגנון האיורים שעליהם. בקרב כל שכבות הציבור שתיית התה הפכה לאירוע של שלווה פרטית וכינוס חברתי, בעיקר בבתי תה שהופיעו אז לראשונה. התה שימש נושא לעבודתם של מלומדים, ציירים, קדרים ומשוררים, ואלה הנציחו את עצמם באמצעותו במורשת הדורות. יצרני ומוכרי תה וכלי תה התעשרו.
לוּ יוּ נחשב אביו הרוחני של התה; הוא כתב את הצ'ה ג'ינג, 'הקלאסיקה של התה' לבקשת איגוד סוחרי היין. הוא התווה את כללי טקס שתיית התה מבחינת טעמו וכן למטרת איזון פנימי. בתפיסתו התה סימל את ההרמוניה ואת האחדות המסתורית של היקום הקיימות בכול. הוא יצר סינתזה בין הטאואיזם של סין הדרומית, הקונפוציוניזם של סין הצפונית והבודהיזם של שכנותיה ובין האי צ'ינג – 'ספר התמורות'.4 מלאו דזה לקח את הטאו, הדרך שנמצאת בכל דבר שבטבע; מקונפוציוס אימץ את מרכיבי השליטה בטקס ואת המתינות. לדעתו היתה דרך נכונה לשתות את התה וספרו, שבו תיאר דרך זו, הוא מלאכת מחשבת שהפך לכתב הקודש של התה. הוא תיאר את התה על כל היבטיו: מקורות הצמח ואפיוניו; סוגי התה השונים, איכויותיהם ורשימת אזורי גידול תה מדורגים לפי איכותם; הכלים הנחוצים לקטיף התה, לתהליך ייצורו וחליטתו; איכות המים לפי מקום שאיבתם; סגולותיו הרפואיות של התה והמנהגים לצריכתו; ההיסטוריה של גני התה ושותי תה מפורסמים. הוא ירד לפרטי פרטים של כלי הגשת התה המובחרים: קישוטי הקמין, מגלגלת עלי התה העשויה מעץ הדר, מסנן מים עשוי משי בצבע אזמרגד ומקושט בנוצות שלדג או פיליגרן כסף. לדעתו, תה אינו רק משקה, הוא שירה, יופי ואמנות.
התרומה הגדולה ביותר של פרסום 'הקלאסיקה של התה' היתה המעבר משתיית עלים מרים כחליטה רפואית לטעימות תה אמנותיות ופיתוח תרבות תה סינית. ערכות תה של המשפחה הקיסרית מאותה תקופה, שהתגלו בארמון תת־קרקעי ב־1985, מאששות את קיום טקס התה של לו יו, כמו גם ציורים שמראים את ייצור התה והכנת המשקה ממנו.
מתוך ספרו של לו יו 'הקלאסיקה של התה': 5
התה יכול להצטמק כמגפי פרש מונגולי. או שהוא יכול להיות נוקשה כקפל העור התלוי מתחת לצווארו של שור הבר, או להיות גלי כמו רעפי בית. הוא יכול לדמות לפטרייה שנוצרת או לעננים המכתרים פסגת הר. העלים יכולים להתרומם ולרקוד, כמו פני המים, כשרוח קלה נוגעת בהם. אחרים, כמו חומר רך וגמיש בידי היוצר, בהירים וטהורים כאילו סוננו בפחם עץ. אחרים מגולגלים ומפותלים כמעיינות קטנים המצוירים על ידי גשם סוחף בשדות מעובדים. אלה הן האיכויות הטובות ביותר של התה.
[…] אין פתרון של נוחות. הנאה מאיסוף התה בצל וייבושו בקרירות הערב, אין פירושה הכנתו. לנגוס כדי לטעום ממנו ולרחרח כדי להעריך את ניחוחו, אינם שימוש ביכולת ההבחנה. חצובה רקובה עם סיר מעופש או קערה מצחינה, אינם כלים נכונים. בול עץ שעליו שרף או פחם עץ ישן הבאים ממטבח, אינם דלק מתאים לאש לפי הכללים. מֵי זרם מהיר או מי סכרים אינם המים הטובים ביותר. אי אפשר לומר שהתה קלוי כשהוא עשוי מבחוץ ועדיין ירוק מבפנים. הפיכתו לאבקה בצבע ירקן או לאבק ירוק, אינה כתישת התה. טיפול מגושם בכלים והעברת [התה] מכלי לכלי ומשיכת תשומת לב, אינם הכנת תה. ובסופו של דבר, לגימת כמויות תה עצומות בקיץ וכלל לא בחורף, אינה נחשבת שתיית תה.
[…] כדי להעריך את רעננותו היוצאת מן הכלל ואת הבשומת החודרת שלו, הגבילו עצמכם לשלושה ספלים. אם מתינות זו אינה מספקת אתכם, אפשר להגיע לחמישה. […] לעיתים מוסיפים מרכיבים כמו בצל או ג'ינג'ר. משקאות אלה אינם שווים יותר ממי ביבים ושופכין.
לו יו העדיף תה נקי ושינה את הרגלי השתייה שלו. בסוף המאה השמינית, נזיר שהתגורר בהרים קרוב לנהר יאנגצה התחתון הציע לשליח הקיסר תה, שלוּ יוּ שיבח כטוב ביותר. הלה שלח מייד לחצר הקיסר את 30 הק"ג שליקט הנזיר, ומשם יצאה דרישה לאספקה שנתית. הכמות צמחה במהירות ל־2,000 קאטי (כ־1,200 ק"ג).
כך החלו לשלוח את התה המובחר ביותר לחצר הקיסר, כמות גדולה יותר בכל שנה.6 הנוהג החל כמנחה לקיסר ועד מהרה הפך למס, שנקרא 'גונג צ'ה' והיתה לו השפעה רבה על תעשיית התה הסינית. מס זה הפך לנטל כבד על מגדלי התה: הוטלו עליהם תקנים מחמירים ופקידים נשלחו לכל רחבי סין כדי לגבות אותו.
התה המובחר במשלוח נועד לבֵן השמיים, הבא בתור לנשות הארמון ולבני המשפחה הקיסרית, השאר לפקידים הגבוהים. בתקופה ההיא היה מקובל לערוך את משתה התה בתקופת פסטיבל צ'ינגמינג ('צלול ובהיר') באפריל, משום שאז נהנו האנשים מפריחת האביב ומהשמיים הבהירים. הפסטיבל נועד לכבד את זכר המתים, חלק ממס התה ניתן כמנחה למתים ואת הנותר חילקו לפקידים ולאנשי החצר הבכירים. תה טרי שנקטף ועובד נשלח מייד לעיר הבירה צ'אנג־אָן7 למשתה צ'ינגמינג. נאמר אז שלעשבי המרפא אין אומץ לפרוח לפני שהקיסר טעם את התה החדש.
לקראת סוף המאה השמינית עסקו בקטיף ובקליית תה 30,000 איש, במשך 30 יום כל שנה. ביום הנבחר בירח השלישי (שמועדו בדרך כלל באפריל) התכנסו פקידי התה במקדש שבמדרונות הר מינג לינג, הקריבו מנחות לקדושת ההר. צבא קוטפות, לרוב נערות צעירות, נשלח עם שחר למדרונות ההר לפני שהעלים יתחממו בשמש, בליווי תופים ומצילות. בתקופת הקטיף נאסר עליהן לאכול שום, בצל ותבלינים חריפים, כדי שהריחות מאצבעותיהן לא ידבקו בעלי התה. הן עטו כפפות משי שקצותיהן קטומים וחתכו־קטפו את העלים הצעירים והרכים בציפורניהן. כַּדי מים נישאו כדי לנקות את ציפורניהן בתדירות. מספרים שקטיף הקיסר היה עדין אפילו יותר והעלים הצעירים נקטמו במספרי זהב – ייתכן שמדובר בתה לבן שניצניו דמו למחטים מוכספות. הקטיף נמשך עד הצהריים, ובהמשך היום חיממו את העלים בקיטור, כתשו אותם ולעיתים המתיקו את העיסה במיץ שזיפים עד שנוצר בצק,8 שאותו דחסו לתבניות בצורת 'לבנים' או 'עוגות' שהועברו לקלייה. המלאכה הסתיימה כשירד היום ובערב חגגו עם דוכני יין ושירים.
משורר חשוב אחר בתקופת שושלת טאנג שעסק בתה היה לוּ טוֹנג (חי בתחילת המאה התשיעית); הוא נחשב למה שהיינו מכנים היום 'משוגע על תה’, ונודע בכך שלאורך חייו עסק בתה יותר מאשר בשירתו, שדנה אף היא בתה ובמנהגי טקס התה. לו טונג האמין בעיקרון הטאואיסטי, לפיו אין פעילות מכוונת אלא פעולות ספונטניות פשוטות שתואמות את טבעו של כל אדם. "לא מעניין אותי דבר בנוגע לאל־מוות, אלא רק טעם התה…" כתב ב'שירת התה',9 ונרצח בצעירותו עם השר שבביתו התארח. 'שבע קערות תה' הוא המפורסם בשיריו:
הקערה הראשונה מלחלחת את שפתיי ואת גרוני;
הקערה השנייה מגרשת את בדידותי;
הקערה השלישית חודרת לקרביי העריריים רק כדי למצוא
שיש כאן כחמשת אלפים מגילות;
הקערה הרביעית מעלה זיעה קלה,
וייסורי החיים יוצאים דרך נקבוביותיי;
הקערה החמישית מטהרת את בשרי ועצמותיי; שרירים וגידים;
הקערה השישית מכניסה אותי לממלכת בני האל־מוות.
את הקערה השביעית איני יכול לשתות,
חש רק במשב הרוח הקרה העולה בזרועותיי;
היכן הוא הר פֶּנגלאי? 10 יוּצ'וֹאַנדְזֶה11 היה רוצה לרכוב על הרוח הקרירה שתוביל אותו הביתה.
אוֹקאקוּרה קאקוּזו, 12 המלומד היפני, סיכם ב'ספר התה' (1906) את ימי שושלת טאנג בכינוי 'האסכולה הקלאסית’: התה היה עשוי עוגת תה, והורתח. לוּ יוּ כתב את ה'קלאסיקה של התה' והגדיר את מנהגי התה במחצית המאה השמינית, אז ניסו למצוא סינתזה בין בודהיזם, טאואיזם וקונפוציוניזם. החרסינה של כלי התה היתה בזיגוג כחול בדרום ולבן בצפון. הזיגוג הכחול נחשב אידיאלי, משום שהוא מוסיף ירקרקות לתה בעוד שהזיגוג הלבן גורם לו להיראות ורדרד ודוחה.
הערות ומקורות
1 בתקופת מלכותו של המלך הטיבטי – סונגצן גאמפו (649-618), טיבט השתרעה עד צפון הודו והיוותה איום על סין שנאלצה לכרות עימה ברית.
2 קאנגדינג – (דארדוֹ בטיבטית), עיר גבול ומרכז סחר בין טיבט לסין.
3 'אובדן פנים' – המונח הסיני להלבנת פנים. הסינים רגישים לכך ואין להביכם בפומבי, דבר שמערביים שוכחים לעיתים במגעיהם עימם.
4 'ספר התמורות' הוא ספר פילוסופי ומיסטי סיני שמתוארך לאלף הראשון לפסה"נ. הספר שימש לקבלת החלטות בנושאים שונים.
5 הקטעים המצוטטים לקוחים מתוך Sabine Yi, Jacques Jumeau-Lafond & Michel Walsh, Le Livre de l’amateur de Thé, Paris: Robert Laffont, 1983, pp. 16-19.
6 רשומות היסטוריות מעידות על כך שמנהג אספקת התה לקיסר החל מאות שנים לפני תקופת שלטונו של הקיסר לו יו. הקיסרים נהנו ממס התה הטוב ביותר עד לתום תקופת שלטונה של שושלת צ'ינג, השושלת הסינית האחרונה.
7 צ'אנג־אן נקראת היום שֹיאָן. העיר היתה אחת מערי הבירה העתיקות במרכז סין.
8 יש הטוענים שהשימוש במיץ שזיפים החל בשושלת מאוחרת יותר. Paul Butel, Histoire du Thé, Paris: Les Éditions Desjonquères, 2007, p. 23.
9 שם, עמ' 22.
10 פֶּנגלאי היא ארץ אגדית במיתולוגיה הסינית, אחד מגני העדן הטאואיסטים, שם שוכנים בני אלמוות.
11 יוּצ'וֹאַנדְזֶה הוא שמו השני של לוּ טוֹנג. תרגום קטע השיר נעשה על ידי המחברת מתרגומים ממספר שפות (השיר הולחן).
12 אוקאקורה קאקוזו, (1913-1862), מבקר אמנות וסופר יפני שחקר את האומנות היפנית ודאג להפצתה בעולם המערבי. מ־1904 כיהן כראש המחלקה לאמנות אסייתית במוזיאון בוסטון לאמנויות, וב־1906 כתב את 'ספר התה'.
