פני ים המלח: המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם

שער ראשון: מבואות     13

מבוא     14

פרק ראשון: ים המלח ושקע הירדן, מיתוס ומחקר        21

רקע       21

תחילת המדידות והמיפוי המודרניים של ארץ ישראל       37

פרק שני: בריטניה, אירופה והמזרח הקרוב, 1840-1798        46

פרק שלישי: אולריך יספר זטצן, חלוץ מחקר הימה והשקע במאה התשע־עשרה         60

שער שני: איסוף המידע הצבאי במזרח הקרוב             67

פרק רביעי: התגבשות תפיסות ושיטות איסוף מידע    68

מבוא     69

איסוף ושימור המידע המדעי בבריטניה  70

פרק חמישי: קמי אנטואן קאייה, איסוף מידע בלבנט מטעם צרפת       76

פרק שישי: אלכסנדר דו־המל ופטר לבוב, איסוף מידע מטעם רוסיה  82

פרק שביעי: פרנסיס ראודון צ'סני, איסוף מידע מטעם בריטניה           86

סיורים במזרח הקרוב 1834-1829         87

משלחת הפרת, 1837-1834      103

נספח 1: יוזמות נוספות לחיבור בין הים התיכון ובין האוקיינוס ההודי        117

נספח 2: בני מור, לינץ' ומשפחות נוספות ממחוז מאיו     119

אירים נוספים חברי משלחת הפרת         123

נספח 3: מודדים בריטים במסופוטמיה, בערב ובים האדום          127

שער שלישי: הנוסעים ומשלחות מחקר ים המלח בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה  131

פרק שמיני: כריסטופר קוסטיגן, הקורבן הראשון של השיט בים המלח            132

נספח 1: רשימות על אודות משלחת המחקר הראשונה לים המלח           150

נספח 2: 'הקשר המלטזי'            156

פרק תשיעי: "נראה שהוא נמוך במידה משמעותית מהאוקיינוס", ג'ורג' הנרי מוּר וויליאם ג'ורג' ביק בים המלח              158

מבוא     159

מור וביק לפני מסעות המחקר     163

מסעו של ג'ורג' הנרי מור בגולן, בבשן ובחורן      169

מסעם של מור וביק לים המלח    179

יומן המסע של מור וביק לים המלח: תיאור והערכה         179

קורותיהם של מור וביק אחרי מסעם לים המלח  195

נספח 1: צ'רלס טילסטון ביק       208

נספח 2: מור ומפגשיו עם הרייט ליוורמור ומיס אֶמְלין      212

פרק עשירי: גוטהילף היינריך פון שוברט ומשלחתו      214

פרק אחד־עשר: ז'יל דה ברטו בעקבות קאייה ומור      221

השפעתו של אדוארד רובינסון על חקר ים המלח וביקורתו על ברטו         226

נספח: החיכוך בין ג'ון וושינגטון ובין היינריך ברגהאוס      231

פרק שנים־עשר: יוזף רוּסֶגֶר, גאולוגיה ומדידות           234

פרק שלושה־עשר: מי ראוי להיות מוכתר כמגלה הגדול? פרסומים וויכוחים בעקבות מכתבם של ג'ורג' הנרי מור וויליאם ג'ורג' ביק         240

שער רביעי: המשלחות לים המלח ומחקרו בשנות הארבעים

של המאה התשע־עשרה            249

פרק ארבעה־עשר: אינטרסים ופעילות בריטיים בסוריה ובארץ ישראל לקראת סוף שלטונו של מוחמד עלי ואחריו              250

התפתחות מערך־החוץ הבריטי בלבנט ומקומו בהיערכות הבריטית למיגור שלטונו של מוחמד עלי            250

השתלשלות האירועים שהובילו למערכה נגד מוחמד עלי             255

המערכה נגד מוחמד עלי            257

פרק חמישה־עשר: החברה הגאוגרפית המלכותית ומחקר השקע, מדידותיו של דייוויד וילקי              265

פרק שישה־עשר: טריאנגולציה והיפסומטריה, מדידת ארץ ישראל על ידי ג'ון סיימונדס ומשלחת הקצינים הבריטיים          270

הוויכוח על התוצאות של סיימונדס          281

הציפיות הנכזבות של החוקרים לקבל את התוצאות המלאות

של עבודת הקצינים        284

נספח: מדידות ומיפוי נוספים שנעשו על ידי הצי הבריטי  291

פרק שבעה־עשר: לואי פון וילדנברוך, מדידות וחתכים            295

פרק שמונה־עשר: תומס הווארד מוֹלינֶה, הקורבן השני            298

הסירה של מולינה          308

נספח: דבריו של הקונסול ג'יימס פין על תומס הווארד מולינה      312

פרק תשעה־עשר: ויליאם פרנסיס לינץ' והמשלחת האמריקאית, גילוי גובהו היחסי של מפלס ים המלח         327

הערות והארות סיכום, כמה נמוך הוא המקום הנמוך ביותר בעולם?    343

מקורות ורשימת קיצורים            358

מפתח תמונות  407

מפתח אישים     419

מפתח מקומות  441

הרעיון להתחקות אחרי הניסיונות לקבוע את גובהם של ים המלח ושקע הירדן ולכתוב על כך ספר נראה מלכתחילה כמעט לא אפשרי, בחינת משאלת לב של דמיון פרוע. בכל זאת יצאתי לדרך וכאשר המשכתי לחקור, לאתר חומר ולהעמיק בו מצאתי, שכמה מהנושאים והנקודות שבהם תכננתי לעסוק כבר נלמדו ונחקרו, חלקם ביסודיות.

לנגדי עמדו דמויותיהם של שני חוקרים שהובילו במחקר הארץ במאה התשע־עשרה, שני 'גיבוריי': איש הדת והחוקר האמריקאי אדוארד רובינסון והרופא השווייצרי טיטוס טובלר. ב־1835 טובלר שב ממסעו הראשון במזרח לביתו באזור הגרמני של שווייץ; הוא היה מאוכזב ממיעוט המידע המהימן על ארץ הקודש, והחלל המחקרי על אודותיה היה בעיניו בלתי מתקבל על הדעת. לכן החליט להקדיש את עצמו לחקירת הנושא ותכנן מסע נוסף, שמטרתו מחקרה של ירושלים. כהכנה למסע החל לאסוף כל חומר רלבנטי שעלה בידו להשיג. ב־1841, בעוד הכנותיו בעיצומן, קיבל לידיו את שלושת כרכי הספר 'מחקרים מקראיים בארץ ישראל, בהר סיני ובערביה פטראה' מאת רובינסון ומלווהו המיסיונר הפרסביטריאני אלי סמית, שנכתב בעקבות מסעם ב־1838 ויצא לאור במקביל באנגלית (בוסטון ולונדון) ובגרמנית (האלה).¹ התחושה הראשונית של טובלר למקרא הספר היתה, שהקרקע נשמטה מתחת לרגליו ואין טעם למסעו המתוכנן. אחר כך התעשת והחליט ש"יש עוד הרבה מאוד לעשות, דווקא [בתחומי] הטופוגרפיה וההיסטוריה של המקומות המקודשים ביהודה, כמו ירושלים ובית לחם."²

והנה, בנקודות שונות במהלך מחקרי זה גם אני הרגשתי שהשטיח נשמט מתחת לרגליי. הכל החל כאשר החלטתי, שעליי למצוא מי היו אותם 'שני אנגלים' — כך כונו בכל המקורות שהיו אז בידיי — שהיו הראשונים לפרסם את העובדה, שפני ים המלח נמוכים מאלה של הים התיכון.³ בירור זה (שהיה קל ומהיר יחסית) העלה, שאחד מהם היה אירי והשני אנגלי. עוד מצאתי, שהשניים הראשונים ששטו על ים המלח במטרה לחקרו היו אירים, כל אחד מהם רכש סירה בביירות, העבירה על גבי ספינה לנמלי הארץ ומשם הסיעה ביבשה לימות שקע הירדן; רק שנה ומחצה הפרידו בין שני הניסיונות האלה והתקשיתי לקבל שסמיכות־זמנים זו היא מקרית.

אבל אז התברר לי, כמעט להוותי, שכמה חוקרים לפניי גילו עניין רב ב'ספנים' מוקדמים אלה, חקרו את קורותיהם ואת מעשיהם ופרסמו מספר ספרים ומאמרים על אודותם. בשנת 1883 אליעזר בן יהודה פרסם את 'ספר ארץ ישראל' ובו פרק שעוסק בחוקרי הימה. "אבל נמצאו אנשים," כתב, "אך לבשתנו לא בינינו היהודים, אשר השליכו נפשם מנגד לעבור בערבה הזאת ולחקור את טבע הירדן והים לכל משפטיהם, ואחרי מות שלשה מהם על הדרך הזאת לא נמנעו אחרים מלכת בעקבותיהם עד אשר נגלו כל משפטי המקום הזה וטבעו." מקריאת דיוניו של בן יהודה ב"איש אירלנד ושמו קוסטיגן", מור וביק ואחריהם "סימונד" (סיימונדס) ו"רובנזון" (רובינסון), שלא האמין לנתוניהם, ואז "מלניו [מוֹלינֶה] האנגלי בשנת תר"ז", ולבסוף לנק (לינץ') ואנשיו "אשר שלחתם ממשלת אמיריקה […],"⁴ ברור שלרשותו עמדו מקורות ראשוניים העוסקים בנושא זה.

בראשית המאה העשרים ארנסט ויליאם גרני מסטרמן, שכיהן כרופא תושב ומנהל בית החולים האנגליקני בירושלים, פרסם בכתב העת של 'הקרן [הבריטית] לחקר ארץ ישראל' (PEF — Palestine Exploration Fund) חיבורים על אותם חוקרי ים המלח.⁵ בשנות השבעים קון קוסטלו, קצין אירי ששירת בכוחות האו"ם בישראל ובסוריה, גילה עניין רב בקשרים של האירים לארץ הקודש; הוא פרסם כמה מאמרים בכתבי עת איריים קשים לאיתור וספר בשם 'אירלנד וארץ הקודש' (1974).⁶ בשנות השמונים פורסמו כמה עבודות של החוקר האוסטרלי אריק אולף אריקסן, שעסק אך ורק במחקר ים המלח, העמיק בו וחשף כמה מקורות ראשוניים על אודות 'הגיבורים הגדולים של הדרמה' (ביטוי זה, שנזכר במקומות רבים, מתייחס לגילוי המהפכני של גובה פני הימה ביחס לפני הים).⁷ ספריהם ומאמריהם של חוקרים אלה היו לי מקור חשוב ביותר בעבודתי. ב־1988 החוקרת האמריקאית ברברה קרייגר, שערכה מחקר מדעי אינטנסיבי של ים המלח במהלך התקופה המודרנית, פרסמה את ספרה 'מים חיים: מיתוס, היסטוריה ופוליטיקה של ים המלח', בו מוקדשים פרקים ארוכים לתולדות מחקר הימה.⁸

בבואי לבחון את חקר ים המלח כחלק ממערכת רחבה יותר של אירועים, תהליכים ואינטרסים, נחשפתי בין היתר לפרנסיס ראודון צ'סני ומשלחת הפרת שלו, ובכלל לנושא דרכיה של בריטניה להודו. הדיפלומט אליהו אילת כתב את עבודת הדוקטור שלו על פרנסיס ראודון צ'סני והחיפוש אחר נתיבים קצרים יותר להודו, ויותר מאוחר פרסם אותה כספר 'בריטניה ונתיביה להודו: תכניות בריטיות לקשר את הים התיכון והמפרץ הפרסי על ידי שירות אניות־קיטור בנהר פרת ומסילת־ברזל בעמק הפרת בשנים 1834-1872'.⁹ עבודותיו אלה שימשו לי בסיס מצוין לדיון באחד הטיעונים המרכזיים במחקרי, לפיו יש קשר בין קורות המשלחת של צ'סני וחלק מחבריה ובין מחקר שקע הירדן וים המלח. סיפורה הכמעט־דמיוני של משלחת הפרת עורר את סקרנותם של חוקרים וסופרים, שהשתמשו רבות במקורות ראשוניים. דוגמה לספר מחקרי כזה (הגם שאינו מאזכר את עבודתו של אילת) הוא 'משלחת הפרת' מאת החוקר ג'ון ס' גסט (1992).¹⁰ ספר שאופיו סיפורי יותר הוא 'מלכת הפרת: משלחת לגן עדן' מאת אורסולה נאומן (2006).¹¹

כל גילוי גרם לי לעצור, לחשוב, להתלבט ולהחליט אם להמשיך בעבודת המחקר שלי. שוב ושוב נאלצתי להעריך מחדש את המידע והממצאים ולהשיב לעצמי על השאלה, האם אוכל לבסס את הטיעון המרכזי שלי, לפיו במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה התשע־עשרה נקשר קשר אמיץ בין שלושת הנושאים המרכיבים את מחקרי: תחילתו של מחקר ים המלח בעקבות גילוי עובדת היותו נמוך מהימים האחרים; סוג מסוים של 'קשר אירי' לימה ולמחקרה; והנושא הגדול ורחב ההיקף וההשלכות של המניעים והאינטרסים שהובילו למעורבות ולפעילות של בריטניה במזרח הקרוב?

תשובתי החיובית לשאלה זו ניתנה בעצם הוצאת ספרי הראשון על ים המלח, שנכתב באנגלית ויצא לאור ב־2011 בהוצאת I.B. Tauris שבלונדון. עתה, כעבור עשור, אולי בזכות סגרי הקורונה, החלטתי שהגיעה העת לעדכן את המחקר ולפרסמו כספר עברי ונגיש לציבור הקוראים המתעניין. הספר העברי שונה מהספר האנגלי במבנה ובעריכה וכן בחידושים ותוספות, שמקורם בפרספקטיבה ובתפיסות חדשות, בלימוד והעמקה נוספים בחומר ובגילויים חדשים, ובשימוש בעבודות ומחקרים מהעשור האחרון (שעדיין לא נעשו בעת פרסום הספר האנגלי). לפנינו ספר חדש על אודות ים המלח, פרי התפתחות המחקר, הצטברותו והבשלתו.

***

במהלך ביצוע המחקר וכתיבת שני הספרים זכיתי לשיתופי פעולה, לסיוע ולעידוד מעמיתים רבים, מחברים ומארגונים.

הרשימה ארוכה למדי ואיני יכול אלא לקוות, שאין בהם כאלה שנשמטו מזיכרוני; אם אכן כך אירע — אני מצר על כך ומתנצל מראש. המחקר, שכותרתו היתה 'גובה פני ים־המלח, חוקרים איריים בארץ הקודש והאימפריאליזם הבריטי במזרח הקרוב בשנות השלושים של המאה ה־19', התאפשר בזכות מענק נדיב של הקרן הלאומית למדע (פרויקט מספר 731/03), ואני מודה מקרב לב להנהלת הקרן ולצוותה.

זכיתי לסיוע כספי וטכני גם מרשות המחקר במכללת תל־חי, ביתי האקדמי זה יותר משלושה עשורים. בעבודתי באנגליה סייעו לי אנדרו ס' קוק מ'ספריית ומסמכי משרד הודו' בספרייה הבריטית; פיטר ברבר, אז האוצר של אוסף המפות בספרייה זו; פרנסיס הרברט וצוות הארכיון של 'החברה הגאוגרפית המלכותית' בלונדון (Royal Geographical Society — RGS) יחד עם המוסד של הגאוגרפים הבריטיים; יולנד הודסון, מייק הפרנן, אנדרו למברט, רוז מיצ'ל בארכיונים הבריטיים (אז PRO, היום NA); אדריאן וב, אז האוצר של ארכיון 'המשרד ההידרוגרפי של הצי' (AAFI), ששכן באותה עת בעיר טאונטון, והנרי צ'רלס בלוס לינץ' מבית לונגקרוס בהדלי שבברקשייר.

באירלנד, מדינה אותה למדתי להכיר, להעריך ולאהוב, מצאתי סיוע רב וזכיתי לחברים רבים, בהם גורדון האריס־דייויס ז"ל, אנגרט ודייוויד סימס (דייוויד ז"ל, קרוב למשפחות בראון ומור עליהן ארחיב בספר, היה הראשון שהוביל אותי בשבילי הגנאולוגיה האירית ומקורותיה), ג'והן ברטלט, אן בטימר ז"ל, לינדה לוני מהמילון של הביוגרפיה האירית וצוות ספריית הארכיבישוף מַרְשׁ בדבלין. ארט או'סליבן, ההיסטוריון המקומי והסופר איש השפה הגיילית, הובילני בפעם הראשונה לשרידי אחוזת מוּר הוֹל; מאז חזרתי אליה ובכלל למחוז מֵאיּוֹ פעמים הרבה. לעזר רב היו לי גם ויליאם נוֹלָן מהמחלקה לגאוגרפיה ביוניברסיטי קולג' שבדבלין וכריסטופר וּודס. בטריניטי קולג' בדבלין נסתייעתי בצוותי הארכיון ואולם הקריאה לספרים עתיקים. בספרייה הלאומית האירית עבדתי רבות באולם הקריאה והתמקדתי באוסף כתבי היד, שם סייעו לי נוֹאֵל קיסֵין, טימוטי קולינס ובירגיד קְלֶשאם. בבלפסט שבצפון אירלנד זכיתי לסיועם של סטיב רוֹיל ואדווין אֵייקֶן מאוניברסיטת קווינס.

חלק גדול מעבודת המחקר נעשה בספרייה של אוניברסיטת גטינגן בגרמניה, שם נסתייעתי רבות במיכאל רויטר, לשעבר מנהל שולחן המידע, ובידידיי בוקה ודיטריך דֶּנֶקֶה. העברתי כמה תקופות קצרות כחוקר אורח ב'מכון שמעון דובנוב לחקר יהדות מזרח אירופה' שבעיר לייפציג ונעזרתי גם בארכיון העיר למציאת חומר על הצדדים 'הגרמניים'; מאז הרביתי לעבוד ולחקור בעיר זו, בעיקר במסגרת 'מכון לייבניץ לגאוגרפיה' ואנשיו, בהם ברונו שֶלהאס, שותפי לפרויקט מחקר על אדוארד רובינסון וחלקו במיפוי הגרמני של ארץ ישראל במאה התשע־עשרה (שלהאס הוא מקור בלתי נדלה למידע ולפתרון בעיות), סבסטיאן לנץ מנהל המכון, אוטה וַרְדֶּנְגָה, האנס־פטר ברוֹגיאטוֹ ודרק הנְסגֶן. פטרה וייגל וסוון בלנטין, אנשי ארכיון בית ההוצאה יוסטוס פרתס בעיר גותה, סייעו לי ואף אישרו בנדיבות לב להשתמש בספרי במפות מאוסף המפות הייחודי שבארכיון.

לרשימה ארוכה זו מצטרפים כמובן כל המסייעים בידי בישראל. יהושע בן־אריה, ריכב ('בוני') רובין, רותי קרק, שאול כץ ז"ל, יעקב ורמן ז"ל, הילה טל, יוסי ורדי, מיטיה פרומין ואחרים, וכן מנהלות אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית, שושנה קליין ומחליפתה אילת רובין, ושלמה גולדברג, מי שהיה מנהל מחלקת ההשאלה בספרייה. תודה מיוחדת אני חב לאליהו הכהן, שפתח לפני את אוספו היחיד במינו של 'ספרות ארץ ישראל' ואפשר לי להביא בספר איורים רבים הלקוחים מאוצרותיו. אני אסיר תודה לגדעון ביגר על הערותיו והארותיו.

בתרגומי הטקסטים המצוטטים בספר סייעה ותיקנה והפליאה לעשות תם פררו. בהכנת המפות של מסעות צ'סני במזרח סייע עופר שטיין, והן הופקו על ידי תמר וראובן סופר. ד"ר מילכה רובין הפליאה לעשות בתרגום מלטינית של הכתובת על מצבתו של קוסטיגן ושל מסמך העלייה לרגל של ג"ה מור.

הספר יצא בהוצאת איתי בחור; הוא ושותפתו חדוה רוקח טיפלו בחומר בדרכם הייחודית: הם ערכו את הכתוב בדקדקנות מבחינה מדעית, טרחו על התנסחות בהירה ומובנת לקורא מתעניין ושיקמו מפות ישנות. נוסף על כך עמלו על איתור, בחירה, רסטורציה ועימוד של עבודות אמנות רבות ותצלומים. בזכות עבודתם המחקר והטקסט עובדו לספר מוקפד, קריא מאוד ומרהיב. אני חש כלפיהם הערכה רבה וחב להם תודות ללא גבול.

מקורות

1          רובינסון וסמית, מחקרים (במחקר זה השתמשתי במהדורת בוסטון).

2          היים, טובלר, עמ' 59; טובלר, טופוגרפיה, I, עמ' v-iii (הציטוט); פורר, טובלר, עמ' 54. ראו גורן, לכו חיקרו, עמ' 79-72, 208-191; מקדיסי, ארטילריה, עמ' 174-171, 199-193.

3          לדוגמה שור, ים המלח, עמ' 4; ורדי, גבהים, עמ' 25-23; רז, ים המלח, עמ' 15-14.

4          בן יהודה, ספר, תוספת 'חוקרי הארץ אשר תרו את ערבת הירדן וים המלח'. על הספר, חיבורו וחשיבותו ראו הכהן, הידעת, עמ' 160-159.

5          מסטרמן, מחקרים; מסטרמן, חוקרים.

6          קוסטלו, אירלנד; קוסטלו, קוסטיגן; קוסטלו, חוקרים.

7          אריקסן, קוסטיגן; אריקסן, מולינה; אריקסן, מחלה; אריקסן, חוקרים.

8          קרייגר, מים חיים; קרייגר, ים המלח.

9          אילת, צ'סני; אילת, בריטניה.

10        גסט, משלחת.

11        נאומן, מלכה.

נספח 1 לפרק השמיני: רשימות על אודות משלחת המחקר הראשונה לים המלח / נאסף על ידי בתו מחומר שהמציא הכומר ג' ניקולייסון

[דבריה של מרי אליזבת ניקוליסון על כריסטופר קוסטיגן, נמסרו בישיבה השתים־עשרה של החברה הספרותית הירושלמית, 12 בפברואר 1850] ¹

משלחת המחקר הראשונה, שניסתה להגיע בעת החדשה לים המלח, הונהגה על ידי האירי המנוח מר קוסטיגן בסוף אוגוסט — תחילת ספטמבר 1835.

לאחר שעלה בידו להעביר סירה מעכו לטבריה, ניסה במשך שלושה ימים לנווט בירדן. אולם הסתבר שמשימה זו אינה קשה בלבד אלא אף מסוכנת, בשל הסלעים, המצרים והמפלים הרבים שצצו לאורך נתיבו המענה של הנהר הזה. במשך שלושת הימים מר קוסטיגן היה במים פרק זמן זהה לזה שהיה מחוץ להם, בהם ניסה להתגבר על התשישות והקשיים הכרוכים ביוזמה ולבסוף המשרת שלו (שמעולם לא היה מלח) איבד את סבלנותו ועוז רוחו עד כדי כך, שמר קוסטיגן החליט להעביר את הסירה ביבשה, וברוכשו גמלים ושומר שלח את משרתו עם המטען אל ירושלים דרך שכם, והוא עצמו המשיך לבד עם מלוויו לאורך עמק הירדן ומטה אל יריחו. לפני שהגיעו למקום זה הבחינו בכמה ערבים על גבעה סמוכה לדרך, מעט לפניהם. הוא שלח כמה מהאנשים לזהות ולבדוק אותם אולם סוסו היה נחוש להצטרף אליהם, וכתוצאה מכך הקבוצה כולה התקדמה במלוא המהירות לעבר הערבים, ומר קוסטיגן, שניסה לשלוף את חרבו, גילה שהיא כה חלודה בשל מי הירדן ולא עלה בידו לשלוף אותה מהנדן ובמקום זאת שבר את הקת. למרבה המזל, הערבים בחרו לברוח, ובחרדתם הרבה זינקו לנהר, שחו לצידו השני וברחו אל המזרח. אז מר קוסטיגן המשיך במסלולו ללא כל מכשול לבד משיחים קוצניים וסבך, ובעוברו דרכם בגדיו נקרעו כל כך ובקושי נותרו בפיסה אחת.

לאחר שהותיר את הסירה ביריחו עלה לכאן, לירושלים, וירד [ליריחו] עם חבר; שוב חזר לירושלים וירד שנית ליריחו עם כמה מטיילים צרפתים. ומר קוסטיגן הפליג עם משרתו המלטזי בסירה הקטנה לחקור את חופו המזרחי של ים המלח.

כאשר, בסיומו של המסע חסר־המזל הזה, מר ניקולייסון מצא את הנוסע ההרפתקני ביריחו, הוא היה חלש מכדי למסור מידע רב אודות הסיור שלהם, ונשמרו רק פרטים שניתן היה לדלות ממשרתו.

נראה כי תוך יומיים־שלושה הם הגיעו לקצה הדרומי של הים: אך כעת לא יכלו לחזור עם הרוח הטובה. שלווה מוחלטת נחה על המים במשך כמה ימים והמשרת, מותש מעמל החתירה, השליך את מי השתייה מהספינה בזמן שמר קוסטיגן ישן, מתוך כוונה להקל על התקדמותם. עד כה הם סבלו רק מהחום, שבאוגוסט היה קיצוני. אולם עתה החלו ייסוריהם — משום שלא היה להם במה להרוות את צמאונם, וכתוצאה מכך לא יכלו לאכול ועם זאת נאלצו לעמול קשה עם המשוטים על מנת להימלט אם ניתן ממוות בצמא וברעב. מחשש מפני הערבים, המשרת לא העז לעלות לחוף לחפש מים למרות שראו כמה כתמים ירוקים בהם סברו שלבטח יש מים. מר קוסטיגן אמר, שחתר יום שלם בחום השמש, מותש מצמא ורעב, ומעולם לא ידע קודם לכן להפעיל משוט.

התוצאה היתה קדחת חמורה של המרה, שכמובן השביתה אותו, וכעת הם היו תלויים במשרת המותש זה מכבר ובהשגחה, שעשויה היתה לשלוח להם משב רוח מועיל אך הדבר לא ניתן להם.

לפיכך, כאשר הגיעו ביום הרביעי או החמישי לחוף הצפוני של הים, שניהם בקושי יכולים היו לחתור, ועם זאת כאן לא היו להם מים וכל [אפשרות ל]התרעננות אחרת, ולפניהם היתה דרך באורך שלוש שעות לפחות על החולות הבוערים של כיכר הירדן עד ליריחו.

מובסים על ידי חום, צמא ורעב ומיוסרים בגלל השפעות המים המלוחים והמאכּלים להחריד של ים המלח, שגרמו לשלפוחיות על כל עורם; הם שפכו ללא־מחשבה מים על בגדיהם כדי להצטנן מעט, דבר שרק הבעיר את הקדחת בקרבם. לאחר ששהה במצב זה במשך הלילה וחלק גדול מהיום בחוף הצפוני, המשרת סוף סוף עשה מאמץ להגיע ליריחו על מנת לשלוח מים וסוס למר קוסטיגן.

הוא התעלף לצד הדרך למעלה משבע פעמים ולאחר חיפוש עקר אחר מים, על ידי כך שפנה מהדרך לעבר חורבותיו של מגדל ישן, הגיע לבסוף ליריחו במצב של תשישות מוחלטת. כאן מצא אדם השייך למושל ירושלים, שמייד שלח שני חיילים רכובים עם מים למר קוסטיגן, סוס בשבילו וגמל לסירה.

על אף שהקדחת חזרה בתכיפות, מר קוסטיגן אזר מספיק כוח לרכוב על סוסו ליריחו, שם התקבל באדיבות בבית אחד התושבים הערבים, וטופל במסירות רבה על ידי אמו של הבעלים.

היה זה ביום רביעי, ה־2 בספטמבר 1835. בערב שלח את משרתו לירושלים עם המפרשים והמשוטים של הסירה ושאר הדברים, ותכנן לצאת בעצמו לדרך בערך בחצות, בתקווה שהקדחת תניח לו עד אז.

הוא ציווה על משרתו ללכת למושל ירושלים ולבקש ממנו לשלוח לאדונו גמל, ולערוך על גבו מזרנים [!] וכריות כדי שיוכל לשכב עליו במידה ולא יוכל לרכוב על סוסו. עם זאת נראה שהמשרת שכח את פקודות אדונו משום שמעולם לא שלח את הגמל.

בצהרי יום חמישי, שליח רכוב על סוסו של מר קוסטיגן הגיע אל מר ניקולייסון עם פתק בקשה לתרופה. להלן ההעתק:

"אדוני היקר

למען האל, שלח לי תרופה כלשהי ומעל הכל סם הקאה. איני יכול לקום ממשכבי, ואם יעברו עליי שני לילות נוספים כמו הלילה האחרון ללא עזרה או תרופות, תאלץ לעשות משהו אחר בשבילי.

שלך (על החתום) כ' ק'"

משום שלא היה אף רופא בירושלים, מר ניקולייסון חשב שמוטב שילך אליו בעצמו וינסה להביא אותו ולפיכך יצא לעבר יריחו תוך פחות משעתיים. באותה עת לא חשב לקחת איתו גמל, ורק מאוחר יותר נודע לו שמר קוסטיגן הורה למשרתו לשלוח לו גמל.

המסע הלילי נעשה בחשש רב; אולם הקבוצה הגיעה בשלום ליריחו ביום שישי בשתיים לפנות בוקר. הם ראו את מר קוסטיגן שוכב תחת כיפת השמיים, שכן הוא העדיף זאת על פני הבקתה העלובה בה מצא מחסה מפני חום היום. היה לו התקף חמור של הקדחת בערב ובמהלך הלילה, שהותיר אותו במצב של תשישות קיצונית. זמן קצר לאחר עלות השחר החום נעשה כה כבד, עד שהם נאלצו לתפוס מחסה בבקתה.

כל היום הוקדש לתכנון העברתו של מר קוסטיגן לירושלים בדרך הקלה ביותר. כל עוד לא היה לו חום הוא חשב, שייתכן כי יוכל לעשות את הדרך בעזרת אדם שירכב מאחוריו על אותו סוס, כך שיוכל להישען עליו, ובעזרת שני אנשים נוספים שילכו משני צידי הסוס ויחזיקו וייצבו אותו. ולפיכך, נשכרו למטרה זו שלושה גברים מסילואן שהלכו לכיוון ירושלים.

אבל כאשר בערך בארבע אחר הצהריים חומו עלה, דבר זה הפך לבלתי אפשרי. לבקשתו של מר קוסטיגן נשלח השייח' של הכפר למצוא שמונה אנשים וכמה מוטות, כדי להכין מהם מין אלונקה. השייח' הגיע. תחילה מר ניקולייסון פנה אל השכל הישר שלו ואז הפציר בו והבטיח כל מיני הבטחות, אך לא הצליח לקבל תשובה אחרת מלבד זה שאי־אפשר היה למצוא דבר זה או אחר. אז מר ניקולייסון איים עליו ואמר שמושל ירושלים ינקום בו, ואמר לו שכשייח' הכפר הוא יהיה אחראי לכל מה שעלול לנבוע מהזנחתו את חובתו במקרה זה.

נראה שהיתה לכך השפעה כלשהי עליו, והוא החל להביט סביבו, ולהתייעץ עם כמה מהערבים העצלים שהתבטלו מסביב מעשנים את מקטרותיהם או משוחחים בעודם לא עושים דבר. אבל לא איומים ולא הבטחות יכולים היו לשכנעם לקום, למרות שמר ניקולייסון התחייב לשלם להם פי שלושה ממה שמושל ירושלים יקבע כשכרם. אז השייח' הבטיח למצוא כמה אנשים אחרים, אחרי ששאר תושבי הכפר יחזרו מהשדות לאחר השקיעה. וכך הניח את הדברים. כעת נחוץ היה לנסות לעשות כל שניתן עם אלה שנמצאו שם כדי לגרום להם להשיג את המוטות הדרושים אך לא ניתן היה לקבל אף תשובה אלא — "מאפיש" (אין כאלה), עד שמר ניקולייסון בעצמו החל לבדוק ערימת עצים, בה לא ניתן היה למצוא דבר ראוי, ולאחר מכן את המחסות שהגנו מפני השמש ושהיו מחוברים לבקתות, שם שלף מר ניקולייסון כמה קורות כדי לבחור את הטובות ביותר, ובהן קורה של מחרשה ישנה, והבטיח לשלם תמורתן מחיר כפול. בראותם זאת הערבים התביישו ולבסוף כמה מהם החלו להתאמץ בעצמם, ועד מהרה אספו ערימה נאה של פיסות עץ. כעת רצו חבלים ואת אלה המארח סיפק והם החלו לקשור מוטות כמיטב יכולתם. בינתיים היום החל לערוב ושום אדם לא הופיע. שוב שלחו לקרוא לשייח'. ההבטחות והאיומים חודשו, כמו גם תשובותיו. האנשים לא צייתו לו. הם אמרו שאינם יכולים לשאת את מר קוסטיגן. כל הזמן הזה מר קוסטיגן המסכן סבל מהקדחת. החום היה נורא. למרות שרוח דרום־מזרחית עזה נשבה וערבלה את חולות הכיכר לכל העברים, ולמרות שהערב הגיע לא ניתן היה להוציאו לאוויר הפתוח למרות שרצה בכך מאוד, משום שהחול היה עלול לחנוק אותו.

בינתיים שלושת האנשים מסילואן, שנשכרו תחילה, עזבו ולא נראה היה שמישהו אחר תופס את מקומם.

אימו של המארח טיפלה בסובל במסירות רבה והפגינה כלפיו רגשות לבביים ביותר.

כאשר לא עסקה בהכנת דבר־מה עבורו או בטיפול בענייני הבית שלה, ישבה ועיסתה את ידיו או השיבה עליו רוח בשרוולים הארוכים של כותנתה הכחולה — ואכן במשך כל הזמן האישה הפגינה מידה גדולה של רגש רך זה, שנראה היה שהגברים חסרו אותו באופן כה בוטה.

ערב הגיע. לא הופיעו מספיק גברים. הם לא שעו להצעה לסחוב אותו ואין זה פלא, משום שמנהג להם להעביר כל דבר מייגע לנשותיהם, וקרוב לוודאי שאם היה מדובר במרחק קצר בשכונה, יותר נשים מהנדרש היו מוכנות לקחת על עצמן את המשימה, והגברים היו מעשנים את מקטרותיהם ומתבוננים במחזה.

לבסוף אישה זקנה וחכמה הציעה תוכנית שתכלול רק שלושה גברים שיטפלו במר קוסטיגן: למלא שני שקים גדולים בקש קצוץ ולקשור אותם מכל צד של אוכף המשא הרחב, כדי ליצור שקערורית מעל גבו של הסוס. מעל נפרשה גלימת פרווה גדולה, וכמה כריות קובעו על צוואר הסוס כך שראשו של מר קוסטיגן יוכל להישען עליו.

בערך בתשע בערב, כאשר החום ירד, הקבוצה החלה לנוע באופן הזה: מר קוסטיגן שוכב על הסוס, שני גברים תומכים ברגליו — ועוד אחד מוביל את הבהמה.

הערב היה קריר למדי, מר קוסטיגן חש חזק דיו לרכוב במעלה העלייה התלולה הראשונה בסיוע הגברים אך בהגיעם לפסגה חש כה מותש, שהם נאלצו לנוח חצי שעה, כך שהמסע הלילי לירושלים היה ארוך, מייגע ומכאיב, ולעיתים קרובות היה צורך לעצור ולהיטיב את שקי הקש.

לבסוף, לאחר קושי רב, הגיעו בבטחה לירושלים בשמונה בבוקר ביום שבת ה־5 בספטמבר ומר ניקולייסון רווה נחת מכך שחברו החולה מונח בנוחות במיטה בקאזה נובה. הרופא של הוד רוממותו שריף פאשה, אירופאי שהיה נוכח במקום, מר וייטינג ומר ניקולייסון היו לצידו בלילה ונשארו ככל האפשר במהלך היום. במשך כל היום שלאחר מכן, יום ראשון, מר קוסטיגן היה ללא חום, ונראה היה שמצבו השתפר מאוד כך שכולם קיוו שעוצמת המחלה נחלשה ושיחלים, ובכל זאת הוא עצמו מעולם לא האמין בכך אלא תמיד אמר "לא, אני יודע יותר טוב." לקראת הערב התקוות להחלמתו נחלשו מאוד בשל חזרת החום, והרופא הכריז כי אם הדבר ישנה אין שום תקווה שיעמוד בכך. לפני חצות ההתקף היה חמור מאוד.

כל אותה עת מר קוסטיגן עשה שימוש מלא בחושיו. בשעתיים האחרונות חדל לדבר ונשם בקושי רב. כל שניתן היה לעשות היה להרטיב מדי פעם את שפתיו במעט מי לימון ובסביבות [השעה] שלוש ביום שני בבוקר, 7 בספטמבר 1835, מר קוסטיגן נשם בשלווה את נשימתו האחרונה ללא מאבק או תלונה, ובהיותו רומי־קתולי נקבר באותו יום בשטח הקבורה השייך למנזר הלטיני, בנוכחות מר וייטינג, מר ניקולייסון ונזירי המנזר. משום שלא נמצאו רשימות בין ניירותיו, לא ניתן לדעת דבר על תוצאות המשלחת.

מאז התקופה בה נסיבות אלה התרחשו, לשתי משלחות אחרות לים המלח היה סיום מלנכולי: זו שהיתה ב־1847, כמו זאת, [הסתיימה] במותו של מנהיגה, לוטננט מולינה, וזו של 1848 שהובילו האמריקנים [הסתיימה] זמן מה לאחר מכן בבחמדון, במותו של מר דייל, קצין צעיר ובעל יוזמה שהיה מסופח לקבוצה.

– תרגמה לעברית ד"ר יולנדה יבור

מקורות

1          PEF, (Jer)/5, pp. 254-263; גורן, ניקולייסון, עמ' 89-94.

מפתח אישים