המלחים והזונות נהיו פנסיונרים. המבריחים פשטו רגל. באו קצת יאפים נובורישים ויזמים ופסאודו-בוהמיינים מסוגננים, כאלה שרוצים חוויה של אותנטיות מעוקרת, להרגיש עם וללכת בלי. מזוייפת כמו האחווה והשלום בחג של החגים.
חיים טרזן, שהחזיק את "הבנרה" – הבר של המלחים שיצאו לפנסיה, מת. כבר שנה וחצי. הבנרה נסגרה. העירייה הרסה חמארה אחרת, שנקראה "הסוכנות". רחוב העצמאות וסביבותיו מתמלאים פאבים איומים, שעושים בירה נוראית תוצרת בית, עם שמרים וכאב ראש על חשבון הבית.
בכל זאת, מקום אחד נמלט מהגורל הוורוד, שהעירייה וסרסורי הקרקעות מייעדים לעיר התחתית. יש שני אחים מרוקאים, לא נגיד את שם המשפחה שלהם, שלא תבואו לקלקל, אבל נגיד שהוא נשמע פולני לגמרי (נגמר ב"סקי"). את המקום מנהל חמודי, גרילמן שאלוהים בירך את ידיו ומוזג בעל מידות טובות.
כוס בלק עולה 30, פינלנדיה 20. המשקאות לא מזויפים. האחים בעלי המקום דייגים, אז המזטים ליד השתייה כוללים דגים מטוגנים, סלטים וכל טוב. רק תשתה והפתעות ימשיכו לזרום לשולחן.
המקום שורד, בינתיים; אולי משום שהוא לא נראה כמו מקום. בית השימוש בקומה השנייה ועולים אליו במדרגות ברזל תלולות. אחרי כמה כוסות זה אתגר להגיע למעלה בשלום ובעיקר לרדת בשלום. מהחלון של בית השימוש רואים את המקומות שמעבר לקיר, בגב הרחוב – כלובי זכוכית מעודכנים, מלוקקים, סטריליים, תפריטים לא מוכתמים עם אוכל שמעלותיו בשמותיו ועם מחירים שמעידים על יומרה כוזבת להיות ניו יורק (או לפחות תל אביב לפי הדימוי החיפאי), מלצריות עם אטיטיוד, שער מושקע וקליינטים נקיים עם הרבה שיניים בפה. הקיר מפריד בין שני עולמות, כמו חומת ברלין.
ואנחנו שותים כאן, בשקט, וחושבים, ומתגעגים לחבר שהכיר לנו את המקום ואהבנו לשתות יחד ואחר כך הוא הסתבך בחובות לשוק האפור ובסוף התאבד בקפיצה מגג של בית חולים; מספרים שהנושה שלו בכה בלוויה. ועוד מישהו, שלפני ארבעים שנה בא לחיפה והיה לו מועדון... ושתינו... והוא הכיר לנו את שתי הבחורות שהיו לו... עבדו בשבילו... היום הן בנות שבעים ויש להן בארנק תמונות שלהן מאז, יחד עם התמונות של הנכדים. שוות. ודייגים ובעל בית דפוס, ועוד מישהו מאילת, שנמצא כל הזמן כאן אז איך הוא מאילת. והנה נהיה יבש בפה. פעמיים בלק.
שרק יהיה לנו כוח לשתות ולהם כוח למזוג.
צילמה: חדוה רוקח
