[הוא היה] הכירורג היהודי הראשון של פלשתינה [...] הוא היה הרופא היהודי הראשון שהעז, בפלשתינה של אותם הימים, לחתוך. הוא לימד את הישוב היהודי ולא רק יהודי שהרפואה אינה מתחילה בשמן קיק ומסתיימת בכינין. וכך יש לראותו, ללא צל של ספק, כחלוץ הכירורגיה המודרנית בארץ־ישראל. מספרים שהיו לו ידיים של זהב [...] והחולים, המועמדים לתיקון האנטומיה שלהם, היו רוחשים לו אמון והם היו עולים על שולחן הניתוחים ללא היסוס ופחד. (א' קיסרי, 'הרופא הוא בן תשעים', הארץ, ט"ז תשרי תשי"ח, 11.10.1957, עמ' 3).
בימים אלה יוצא לאור ספרו של פרופ' אבישי גולץ "ד"ר יהודה לייב (אריה ליאון) פוחובסקי ובית החולים 'גלעד'", זאת לקראת מלאת מאה ועשר שנים לייסוד ההסתדרות הרפואית, שד"ר פוחובסקי היה ממייסדיה וכיהן כיושב הראש הראשון שלה במשך שמונה שנים. תקופת כהונתו היתה רבת תהפוכות פוליטיות ואתגרים רפואיים: מלחמת העולם הראשונה על המחסור ברופאים, הרעב והמגפות שהתחוללו במהלכה; החלפת השלטון העותמני בשלטון המנדט הבריטי; התאמת הרפואה ליישוב הגדל ולארץ המתפתחת מעולם שלישי לעולם מודרני – המעבר מרפואה חלוצית לרפואה ממוסדת. סיפור חייו הארוכים ועתירי הפעילות מהווה דוגמה מייצגת לחיי הרופאים בארץ ישראל ולתמורות שחלו באופיה ובמערכת הרפואה שלה.
עלייתו של ד"ר פוחובסקי
כמו רופאים חלוצים נוספים בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, ד"ר פוחובסקי גדל במשפחה לא עשירה במזרח אירופה, נאבק ללמוד בתיכון ובאוניברסיטה, ומצא עבודה טובה בחו"ל. ואז, כשכבר הסתדר מקצועית וכלכלית וחייו התייצבו (הוא היה מנהל בית חולים של השלטון המקומי במרכז רוסיה), עזב קריירה בטוחה ומוצלחת וב־1906 עלה ארצה מטעמים אידאולוגיים־ציוניים – לקחת חלק בבניית חברה מודרנית, חופשית ומשכילה בארץ. על כך כתב חברו, ד"ר משה שרמן, לימים מזכיר ההסתדרות הרפואית העברית:
[הוא] היה כפלא בעיני. יושב רופא יהודי שנים רבות בין הגויים הרוסים, ואפשר להגיד שהתבולל בהם. אנשים אלה אוהבים אותו כבן־אדם ומכבדים אותו כרופא. לפניו כר נרחב של עבודה רפואית הנותנת לו סיפוק רפואי וגם חומרי. והנה הוא עוזב פתאום את כל זה ובשנת 1906 בא לארץ־ישראל... כל הענין תמיד צילצל בעיני כאגדה, אבל זאת היא עובדה ממש ('על הועד הראשון של ה.ר.ע. מלפני 35 שנה', מכתב לחבר, 155).
תקוות גדולות
לאחר שמונה שנות ניהול בית החולים ברוסיה ד"ר פוחובסקי נסע לברלין להשתלם בכירורגיה ומילדות. מאיר דיזנגוף, שידו היתה אז בכל דבר ועניין בארץ ישראל (הוא שימש מזכיר חברת 'גאולה' לרכישת קרקעות מטעם חובבי ציון, ייבא מכונות, הקים קו מוניות שירות וחברת ספנות), כתב לו שביפו וסביבתה אין כירורג ומיילד, ויש צורך במומחה בתחומים אלה. בעקבות זאת ד"ר פוחובסקי החליט לעלות ארצה ולפתוח בי"ח כירורגי פרטי. בדרכו עצר באיסטנבול, עמד בבחינות הדיפלומה העותמניות לעיסוק ברפואה והמשיך ליפו. ראשית פתח בעיר מרפאה וכעבור זמן קצר פתח בית חולים "למחלות חירורגיות ומחלות נשים [...] ערוך ומסודר במיטות ובכל המכשירים הנצרכים לניתוחים היותר רציניים" (מודעה, לוח ארץ־ישראל, תרס"ח).
אם כי ד"ר פוחובסקי היה הרופא־המנתח היחיד באזור יפו, רק חולים מעטים פנו אליו, וגם הם לא רצו או לא יכלו לשלם ופנו לבתי חולים אחרים ביפו ובעיקר בירושלים, שפעלו בחסות מדינות וארגונים אירופיים ולפחות חלקם לא גבה תשלום. לימים סיפר הרופא על כשלון בית החולים הפרטי שלו:
ובאמת התחילו החולים להגיע אבל לא כירורגיים כי אם מקרים שונים... על תשלום בעד הריפוי לא היה אפילו מה לדבר. [לבסוף] הופיע חולה מתאים מאד... עם בקע בירך (Inguinal hernia). החלותי לדבר על לבו שירשה לי לעשות לו נתוח... אבל החליט קודם להתיעץ עם בני ביתו. כמובן שכל זה צריך היה להעשות חינם. למחרת הופיע החולה בהסכמה לנתוח ולרפוי. אבל מכיוון שבזמן הרפוי והנתוח לא יוכל לעבוד, הוא מבקש שאשתו תשמש אותו בתור אחות רחמניה עם משכורת המתאימה לתפקיד זה. גם לזאת הסכמתי... הייתי בטוח כבר בניצחוני ושמחתי... אך שמחתי היתה לשוא, כי למחרת הופיע החולה עם דרישה חדשה. אצלו נמצאת גם בת, בחורה כבת 18, והוא מציע שאקבל אותה כעוזרת בבית החולים. 'האם יש לך עוד ילדים?' שאלתי מתוך פחד. 'כן יש לי עוד בן כבן 12' ענה, 'אי אפשר לי להשאירו לבדו בבית, הוא יכול אולי לשמש כשליח'. בשמעי את דבריו אלה נפלתי לגמרי ברוחי. ראיתי שזוהר תהילת הכירורגיה רחוקה ממני. חולה כפול ארבע כזה לא התאים לכיסי. הניתוח לא התקים" ('ראשית הכירורגיה העברית', הרפואה יב:1, תרצ"ז, עמ' 41-40).
רופא המושבה רחובות
כעבור כמה חודשים ד"ר פוחובסקי סגר את בית החולים שלו וחתם עם ועד המושבה רחובות על חוזה לשמש כרופא המושבה למשך שלוש שנים. לפי החוזה, הוא:
מחויב לבקר ולרפא כל החולים אשר בהמושבה [...] ואורחים [... וניתנה לו] הרשות [...] לקחת לו חופש שלשה חדשים אחרי כל שלש שנים בתנאי שיסדר קודם נסיעתו עזרת רופא בהמושבה על חשבונו למשך זמן החופש (פרוטוקול ועד המושבה מספר 384, טבת תרס"ח, דצמבר 1907).
העבודה ברחובות לא סיפקה אותו והוא המשיך לבקר ביפו באופן קבוע פעם־פעמיים בשבוע, רכוב על אופניו, רובה על שכמו האחת. לרוע מזלו, בנו של השודד הידוע אבו ג'ילדה חלה בדיפטריה; ד"ר פוחובסקי עשה לו פיום קנה, הילד מת ואביו נשבע לנקום ברופא ש"שחט" את בנו ובשתי הזדמנויות ניסה לירות בו. מקרה זה דרבן את הרופא לעזוב את המושבה ולחזור ליפו.
אחוזת בית והקמת תל אביב
עוד בהיותו ברחובות ד"ר פוחובסקי הצטרף לאגודת 'אחוזת בית', שנוסדה ב־1906 במטרה לבנות עיר עברית חדשה בארץ־ישראל סמוך ליפו, והיה חבר בוועדה שבחנה את מקומות ההתיישבות האפשריים מבחינה רפואית. ב־11 באפריל 1909 הוגרלו המגרשים בין חברי האגודה והוא רכש מגרש כפול (לימים ברחוב לילינבלום 27), עליו בנה בית בן שתי קומות. הוא סירב לקחת הלוואות למימון הבנייה, נסע לרוסיה ולגרמניה, התפרנס שם יפה מעבודתו כרופא ושלח את ההכנסות לארץ. בגרמניה רכש מכשירים וציוד למרפאה ולבית חולים פרטי שתכנן לפתוח, ובאביב 1910 שב ארצה, קבע את מגוריו בקומה השנייה של ביתו ובקומה הראשונה פתח מרפאה. הוא נבחר לחבר ועד תל אביב ועמד בראש הוועדה הסניטרית העירונית. ביולי 1911 מונה למשך שנה למנהל ולכירורג של בית החולים 'שער ציון' ביפו, שהיה סגור כמה חודשים עקב מצוקה כלכלית ומשום שלא היה לו רופא קבוע. הוא הקים במוסד חדר ניתוח ולראשונה בוצעו ביפו ובסביבתה פתיחות בטן. במהלך כהונתו בוצעו במוסד ארבעים ושישה ניתוחים 'גדולים' בהרדמה, בכל הניתוחים לא היו מקרי מוות, זמן הריפוי שלאחר הניתוח עבר בשלום, והחולים והחולות יצאו מבית החולים כשהם בריאים. ואם כי עבד ללא תמורה ממשית, תלונות לא חסרו: "מתמרמרים פה על התנהגותו של הד"ר פוכובסקי עם חולי עניי עירנו. אם הוא מרגיש לפניו חולה עני שאין ידו משגת לשלם לו כפי מחירו אז אין הוא חפץ לקבלהו כלל (החרות, גליון ז', כ"ד תשרי תרע"ב).
ייסוד ההסתדרות הרפואית העברית
ב־11 בינואר 1912 התקיימה בתל־אביב אספה שדנה בשאלת יסוד אגודה מדיצינית עברית ביפו. השתתפו בה שישה רופאים ורוקח: ד"ר יהודה לייב (אריה ליאון) פוחובסקי וד"ר מאיר קרינקין – יוזמי הפגישה, ד"ר חיים חיסין, ד"ר בת שבע יוניס גוטמן, ד"ר מנחם שטיין, ד"ר משה שרמן והרוקח זאב אורבוך. משתתפי האספה החליטו על ייסוד אגודה שתיקרא 'אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו'. בתום הדיונים נערכו בחירות חשאיות להנהלה וד"ר פוחובסקי נבחר ליושב ראש, תפקיד אותו מילא במשך שמונה שנים. בספטמבר 1912 נשא לאישה את אהובה (ליובה) פטרושנסקי מבסרביה. לזוג נולדו שלושה ילדים: הילדה (1913), גבריאלה (1916) ותיאודור (תדי) – בן ציון (1922).
מלחמת העולם הראשונה
בסוף יולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. כעבור שלושה חודשים הצטרפה האימפריה העותמנית למלחמה ובעלי נתינות רוסית, בריטית וצרפתית קיבלו מעמד של נתיני אויב וניתן להם לבחור בין קבלת נתינות עותמנית וגיוס לשירות חובה בצבא ובין עזיבת הארץ. שתי אחיותיו של ד"ר פוחובסקי חיו בקנדה והפצירו בו לקחת את משפחתו ולבוא אליהן; הוא סירב, התעתמן ולמרות שלא גויס התנדב לשרת כקצין רפואה בצבא הטורקי. במהלך המלחמה שירת בבי"ח טורקי לחיילים יהודיים בעזה, בבי"ח בירושלים ובצפון סוריה. ביוני 1917 שוחרר ונשלח על ידי השלטונות העותמניים לטבריה, שם טיפל ללא תשלום בפליטים היהודים שגורשו מתל אביב ובתושבי העיר היהודים והערבים, ניהל את הטיפול במגפת הכולרה שהתפרצה בעיר וביצע ניתוחים קשים ומסובכים בתנאים סניטרים קשים (בקומה שנייה של בניין שקומתו הראשונה שימשה אורווה לסוסים). לאחר הכיבוש הבריטי הגיע לטבריה צוות רופאים ואחיות מקבוצת העזרה המדיצינית של ציוני אמריקה (לימים 'הדסה') וד"ר פוחובסקי חזר לביתו.
בית החולים 'גלעד'
בשובו לתל־אביב פתח מחדש את מרפאתו בביתו ברחוב לילינבלום 27, ובהמשך פתח בו את ביה"ח 'גלעד' – שהיה ביה"ח הפרטי הראשון בתל־אביב, "מיוחד לכירורגיה, מחלות נשים ולידות", ורבים מילדי תל־אביב וסביבתה נולדו בו. ציונה רבאו, אחת הילדות שנולדה ב'גלעד', סיפרה, שאביה, "שלא היה כלל מן האמידים, פתח חשבון שנתי בקליניקה של פוחובסקי, שם ניתן לכל קרובות המשפחה ללדת ילדיהן. בדרך זו סייע לעליה הפנימית" (צ' רבאו, בתל אביב על החולות, רמת־גן: מסדה, 1973, עמ' 90-89). בית החולים גבל בביתו של מאיר דיזנגוף, שהיה אז ראש עיריית תל־אביב, וכשהנשים היו צועקות בזמן הלידה, דיזנגוף היה יוצא למרפסת ושואל 'האם ילדה כבר?'. למרות הפופולריות של 'גלעד', ד"ר פוחובסקי נאלץ לנסוע מדי פעם לחו"ל כדי לממן את פעילות המוסד והשכיר חלקים ממנו לרופאים אחרים. ב־1947 נמכר המוסד לד"ר שמואל ברנט ששמר על שמו.
מותו של תדי
ב־9 ביוני 1948 בן ציון תיאודור, בנם של בני הזוג פוחובסקי, שהשתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים ונשלח למשלט ליד בית־סוסין במטרה להגן על דרך בורמה, נחלץ להגיש עזרה ראשונה תחת אש לחבר שנפצע, ונהרג מכדור אויב שפגע בצווארו. בני המשפחה לא שיתפו אחרים באבלם, אך העיתונאי אורי קיסרי כתב:
את תדי פוחובסקי לא הכרתי מקרוב. אבל אני מכיר יפה, מקרוב ובעומק, את האב השכול, את הד"ר ליאו פוחובסקי. [...] הוא היה ונשאר אדם ישר, אזרח נבון וישר. והאמינו לי: שבעתיים קשה להיות אזרח ישר מאדם ישר... ומה גם בתל־אביב, ומה גם בארץ ישראל! [...] וכשעברתי אתמול, לתומי, ברחוב לילינבלום, ראיחי את האב השכול מטייל בחצרו. בתוך המשק הקטן, מטייל ומהלך הלוך ושוב כפוף במקצת, ידו למאחוריו, והוא מהלך בין הערוגות, במקום שם השתעשע ושיחק, ילדו היחיד. כשאדם בגיל קרוב לשמונים מטייל לבדו עם שקיעת החמה, בודאי שהוא מהרהר וחושב. והמנתח הראשון של תל אביב חשב ללא ספק וחישב את מאזן החיים – שלו ושל בנו.
שנים אחרונות
ב־1956 ד"ר פוחובסקי עבר עם רעייתו להתגורר במושב קדימה שבשרון, ובתחילת 1960 עברו לבית אבות באפעל. ב־4 במאי 1960, אהובה נפטרה. ד"ר פוחובסקי נפטר בשיבה טובה ב־10 במאי 1963, בהיותו בן תשעים ושש, ונקבר בבית העלמין טרומפלדור. עיריית תל־אביב-יפו הנציחה את זכרו באמצעות קריאת רחוב על שמו.
לדף הספר 'ד"ר יהודה לייב (אריה ליאון) פוחובסקי ובית החולים 'גלעד'' - לחצו כאן
