סל הקניות ריק

מגזין

11 נובמבר

בדידות / גאולה שינה

אחת שתיים שלוש. לסובב את המפתח במנעול ולהוציא מהר. לרחוץ ידיים היטב. יש הרבה מה לבשל היום. לא לחשוב. רק לא לחשוב. ולא להרגיש. להרגיש זה כואב, זה מפחיד, זה עושה את הלב צימוק מכווץ ומלא בנוזלים. להוציא את העוף מהמקרר. לבדוק שהוא הפשיר. למחוק את השורה "לבשל" מדף המטלות שעל המקרר. להכין תוספת לארוחת הצהריים מחר. אורז מלא בריא יותר מאורז לבן.

להכין קינוח. אחת שתיים שלוש. לפתוח ולסגור את המגירה. נגד שדים ורוחות. פעם דליה סיפרה לי על יד שיצאה מפתח האמבטיה. לא לחשוב. לעבוד יותר מהר עם העוף. לקלף תפוחי אדמה. אחת שתיים שלוש. שלושה תפוחי אדמה ועוד שלושה פולק'ס הם ביחד שש. שש הוא מספר השטן. לא טוב. לחתוך עוד תפוח אדמה. חריצים חריצים, כואבים כואבים. אני לבד, אני בודדה בעולם כולו. אני חשופה לכל הרוע. לתאונות דרכים, לגנבים ורוצחים. סכין המטבח מוכנה על יד הדלת. הקם להרגך השכם להורגו. אחת שתיים שלוש, לסבן את יד ימין ואחר כך את שמאל ושוב ימין. נגד עין הרע ומחשבות על רוצחים. בקצרין רצחו ילדה בשירותים. כת השטן בכל מקום. הם יודעים שאני בודדה בעולם, שאין מי שישמור ויגן עלי. הם יכולים להגיע לכאן בכל רגע. אחת שתיים שלוש, לסגור את הדלת של השירותים ולפתוח, לסגור ולפתוח, לסגור ולפתוח חזק חזק בטריקה. דליה סיפרה לי שראתה נחש בשדות בלילה. הלילה מסוכן מאד, אני לא מסתובבת בחוץ בחושך, אני חוזרת הביתה לפני שמחשיך וסוגרת טוב טוב את הדלת ואת כל החלונות. הבית שלי מגן עלי, הוא העור שלי, בלעדיו אני חשופה לכל המחלות והזיהומים שבחוץ שמסתובבים ומחפשים להם קורבנות בלילות.

פעם הצלחתי לדלג מעל שלוש מדרגות האבן בכניסה. עכשיו כבר קשה לי. אני סופרת בקול רם עד שלוש ועולה. שלוש זה מספר מזל. נולדתי ב-3 בינואר ואני אמות ב-3 בינואר. ביחד זה 6. השטן יבוא ייקח אותי ואני אתעלף כשאראה אותו ולא ארגיש שיוציא את נשמתי. אני פוחדת ואסור לי בכלל לחשוב. המוות לא קיים. אני לא אמות אף פעם. אני לא אמות אף פעם. אני לא אמות אף פעם. אלוהים, אלוהים, אלוהים, תשמור עלי, אני הבת הקטנה שלך, רק שלך אני הבת. אמא מתה ואבא מת, לקחת אותם ורק אני ואריאלה נשארנו. אריאלה בתל אביב ואני פה. רחוקה. שני אוטובוסים אני צריכה לקחת כדי להגיע לתל אביב. שם אין נחשים. "תפסיקי עם השיגעונות שלך" אומרת לי אריאלה כאשר אני נשארת אצלה שישי שבת. אין לי שיגעונות, יש לי הגנות מפני המחשבות הרעות, אלו שאסור לחשוב אותם אף פעם ורק בלילה בדיוק לפני שאני נרדמת הן באות. ובבוקר אני רצה למקלחת ומקרצפת את כל הגוף. קודם בספוג הורוד הרך, אחר כך בלבן הקשה ובסוף בליפה הצהובה. אני חושבת שהליפה היא מין צמח שכזה שגדל עם כל הנחשים. הליפה כואבת לי ואני סופרת עד שלוש ומקרצפת כל פיסת עור בנפרד. בייחוד בין השדיים במקום שבו נמצא הלב. שם הכי כואב. אחרי שהעור משופשף ואדום וצורב כבר לא כואב לי הלב. יותר טוב שכואב לי בגוף. בלב זה בלתי נסבל. בגוף זה אפשרי.

פעם , בדיוק אחרי שאבא מת, כאב לי מבפנים ואני השתגעתי. לקחתי את סכין הגילוח שלו וחתכתי לי ברגל, בדיוק לפני הברך, יצא לי דם אדום וחם וסוף סוף הצלחתי לנשום. אחת שתיים שלוש. שלוש נשימות מסודרות ושלוש כפיפות גב. ועכשיו שלוש פעמים לזרוק ידיים לאחור ועוד שלוש לצדדים. שלוש ועוד שלוש ועוד שלוש הם תשע.

תשע זה לא מספר רע. הכי מסוכנת היא הקומבינציה 666. זה סימן בטוח שהשטן כבר כאן. קומבינציה זו מילה שלמדתי בקורס הנהלת חשבונות שהיה פעם במושב. "איזה ציונים טובים יש לזיווש", השוויצה אמא, "תחום הנהלת החשבונות ממש תפור עליה". אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא הייתה גאה בי ככה. אף פעם לא אמרה תודה שהכנתי לה אוכל והגשתי לשולחן העטוף במפת השעווה עם דוגמאות של תפוחים אדומים וירוקים ולכלוך שהזבובים השאירו בלילה. הזבובים אוהבים זבל. אחת שתיים שלוש. זבל זה מגעיל. להוציא את פח הזבל בחושך זה מסוכן. לבעוט בפח שלוש בעיטות עד שארוקן אותו בבוקר. עכשיו אין זבובים בבית שלנו. כלומר שלי. טפו טפו טפו. זה הבית שלי. נחמיה אומר שהבית הוא גם של אריאלה ובשביל מה לעזאזל אני צריכה בית פרטי עם חצר ענקית וצריך למכור אותו ולהתחלק בכסף. יישאר לך מספיק כסף לקנות דירה קטנה בתל-אביב הוא אומר ועיניו המרושעות מבריקות מתאוות בצע. בתל אביב גם יש זבובים ואריאלה צועקת עלי כשאני בועטת בפח הירוק שלה. "תגידי לי, את השתגעת לגמרי?" היא שואלת ואני אומרת טפו טפו טפו כי שגעון זה תעלול של השטן בדרך למוות, ורצה מהר מהר בכל הבית שלהם כדי למצוא פיסת עץ אמיתי לדפוק עליו שלוש פעמים כי בבית של נחמיה ואריאלה שום דבר לא עשוי מעץ אמיתי, הכל שם זיוף אחד גדול.

נחמיה החליט עכשיו שהוא דתי. אריאלה אמרה לי לא להגיד לו כלום. כשהוא עונה לי לטלפון אני אומרת "הלו, שלום לנחמיה", והוא כבר קורא לאריאלה בלי שום בעיה. אפשר לחשוב שאני רוצה לדבר איתו בכלל. אריאלה גם כן לא הכי נחמדה אלי. היא נדבקה ממנו. כשהיינו ילדות היינו החברות הכי טובות. אמנם היא קינאה בי כל הזמן אבל אני עודדתי אותה ואמרתי לה שמה שהכי חשוב זה האופי ולא היופי, וגם שיש לה יופי פנימי ועוד דברים דומים שאמא אמרה לי להגיד לה כדי שתהיה רגועה ולא תתפרץ בצעקות עליה.
הלוואי והיינו כמו פעם, כל המשפחה ביחד, אריאלה ואני ואבא ואמא, יושבים מסביב לשולחן הקטן במטבח ושומעים את כל הרכילויות על כל המושב, אפילו שהיה משעמם להקשיב כל הזמן לאותם סיפורים אני מוכנה להקשיב להם עכשיו, רק שיחזרו, אבא ואמא, וישמרו עלי כמו ששמרו כשהייתי ילדה קטנה, ויסבירו לי מה לעשות ואיך לעשות כדי שלא אצטרך לדאוג לבד כמו עכשיו בקשר לבדיקות הדם שד"ר פוקס נתן לי לעשות כי הוא חושש שמשהו לא בסדר אצלי בגוף. שום, הרבה ראשי שום מגולגלים בצרור, כבר מזמן הייתי צריכה לקנות ולא קניתי, טיפשה שכמותי, עכשיו כבר אין מי שידאג לי ואני צריכה לדאוג לבד לעצמי ושום מאד מסריח ומבריח את השדים והרוחות שלפעמים נכנסים לגופות של אנשים וגורמים להם לנופף בידיים ולהוציא קולות משונים מהפה, זה בגלל שהשד לא יודע לדבר אבל מאד רוצה, וכשאני חושבת על זה לעומק הוא די מסכן.
כבר מחשיך, אני צריכה להדליק את האורות בכל הבית. מלחיץ אותי שאני לא אזכור את הסדר הנכון. מטבח, חדר, סלון, אמבטיה ושירותים. מהמטבח אני נכנסת לחדר שלי, שכולו מלא בגדים שאני לא מספיקה לקפל, ומהחדר חוזרת למטבח, שזה פעם שנייה במטבח ואחרי סיבוב הסלון אמבטיה ושירותים אני חייבת לחזור למטבח לפעם השלישית.

במטבח מספיק לעמוד ולספור עד שלוש ואפשר לחזור לסלון ולהדליק טלוויזיה ולהתיישב בקצה השמאלי של הספה כי באמצע היא שבורה ובכל פעם שדליה באה לבקר אותי היא צריכה לשבת בקצה הימני וכך אנחנו יושבות ומדברות והיא תמיד צוחקת עלי ואומרת שאם אני אזמין גבר הביתה ונשב כל אחד בקצה השני של הספה הוא יחשוב שאני לא מעוניינת בו בכלל ויברח אחרי רבע שעה ואני אומרת לה שבשביל להזמין מישהו חוץ ממנה הביתה אני צריכה לעשות שיפוץ יסודי ולזרוק את כל הרהיטים הישנים והשבורים כולל אלו בחדר השינה של אבא ואמא אליו אני לא נכנסת מאז שאמא מתה, ובגלל זה אני לא נפגשת בכלל עם גברים.
אני לא ממהרת להכיר מישהו. דליה לא מאמינה לי ואומרת שאם בגילי לא אתחתן כבר לעולם לא אתחתן ואני אומרת לה שלהיות נשואה יכול להיות איום ונורא כמו שהיה לי בשלוש השנים עם מיכה וממילא כבר השלמתי עם זה שילדים לא יהיו לי ואני בכלל לא יודעת אם מתאים לי לגדל יצורים קטנטנים שמביאים הרבה צרות גם אם הם נראים חמודים נורא כמו התאומים של אפרת, שכל הזמן צועקים בהתלהבות לאריאלה "סבתא תראי, סבתא תראי" אפילו אם הם מצאו רק חיפושית זבל בחול, ואריאלה לא מבינה איך אפרת יכולה להמשיך עם הדיכאון שלה כשהיא מסתכלת על המתוקים האלה ואומרת לי "זיווש, את לא יודעת כמה החיים הם מורכבים ועם איזו חבילה כל אחד מסתובב, תשבי לך בשקט במושב ותגידי תודה על כל מה שיש לך" ואז בדיוק כשאני רוצה שהיא תסביר לי בדיוק למה היא מתכוונת היא נאנחת אנחה כל כך חזקה ואני מרחיקה את הטלפון מהאוזן שלי ואומרת לה "תשמרי על עצמך אריאלה ואל תדאגי כל הזמן לכולם סביבך" וגם "נדבר כבר מחר" כי כל יום אנחנו מדברות בטלפון ואפילו שהיא רוב הזמן מקטרת על החיים שלה אני אוהבת לשמוע את קולה ומחכה ליום בו תזמין אותי אליה לחג או לשישבת.

אחרי החדשות יש טלנובלה, בינתיים הקול של הקריין מרגיע אותי, אני מרגישה כאילו אבא פה בבית מדבר ועוד מעט אמא תקרא לו לבוא למטבח ולעזור לה לפתוח את קופסת השימורים או את קופסת העוגיות הגדולה שתמיד המכסה שלה היה נתקע ועכשיו אני שומרת בה את התכשיטים של אמא וגם כמה צמידים שלי שקיבלתי לכל יום הולדת, וקוברת אותה עמוק עמוק בארון. אם יבוא גנב הוא ישתולל מרוב כעס כי לא ימצא שום דבר. "זיווש לא מוצאת אף אחד" הייתה אמא אומרת ולא מבינה בכלל שאף גבר לא מתאים לי ואני חייבת להיות בררנית ולא ליפול שוב כמו עם מיכה.
"את חייבת כבר לחשוב על חתונה וילדים אחרת תישארי לבד בעולם" אמא אמרה לי כשמלאו לי 33 ואני השתוללתי מרוב כעס וכמעט הרבצתי לה ובמקום זה תפסתי את מגבת המטבח בשתי ידיים ומשכתי מכל צד עד שהשרירים כאבו לי והלכתי למיטה בוכה וכועסת נורא כי שנים היא אמרה לי שלעולם לא תשכנע אותי להתחתן שוב כמו שעשתה עם מיכה ושסבלתי מספיק ואיזה מזל שנפטרתי ממנו בזמן אחרת מי יודע מה היה קורה לי ושלא אדאג בכלל כי יום יבוא וגבר החלומות שלי יגיע ויהיה גם חכם וגם טוב לב וגם מתחשב ואני כבר אדאג שיהיה יפה ונקי ומבושם ומגולח כמו שהיא דואגת לאבא, ולא כמו נחמיה שהחליט לגדל זקן וללבוש בגדים ארוכים גם בקיץ וכל הזמן יש ממנו ריח של זיעה ואני לא מבינה איך אריאלה לא קמה באמצע הלילה מהמיטה ובורחת מהבית שלה לבית שלנו, אלי.

אם אמא הייתה רואה איזה צרות נחמיה עושה לאריאלה היא היתה יורקת טפו טפו טפו על מפת השעווה עם התפוחים האדומים והירוקים שעל שולחן המטבח ומוסיפה ללכלוך של הזבובים גם את הרוק שלה כמו שתמיד עשתה כששמעה על משהו רע שקרה. אחר כך הייתה מקנחת את האף בכוח כי תמיד הייתה מצוננת ואומרת "נו שוין, הנה עוד יום עובר, ובסוף אני אמות".
אני החלטתי לא למות. ראיתי בטלויזיה תוכנית על אנשים שהקימו תנועה של חיים נצחיים באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ובמושב שלנו גם כשכבר הביאו לנו חוג התעמלות כדי שכל מי שאין לו אוטו לנסוע לחוגים רחוקים יוכל לחלץ קצת את העצמות, קרה האסון ופנינה של שמשון מתה באמצע השיעור כאשר המורה הכריחה אותה להתאמץ יותר מדי ועכשיו אף אחד לא מגיע לשיעורים שלה יותר מפחד למות באופן פתאומי בגיל 60 כמו פנינה.
עוד עשר שנים בדיוק אני אהיה בת שישים וזה גיל ממש מסוכן, אני תמיד אומרת לדליה ש-6 זה מספר לא טוב ועכשיו יש לה הוכחה סופית, טפו טפו טפו .

אחת שתיים שלוש, לבדוק שהדלת נעולה, לסובב את המפתח שלוש פעמים ואת המנעול מלמעלה, זה שיש לו מין ידית קטנה גם כן לפתוח ולסגור ולפתוח ולסגור ולפתוח ולסגור. עכשיו טפו טפו טפו על הדלת אבל בלי יריקות, רק סמלי ובקול רם. קול רם מבריח את השדים. הם לא כאלה אמיצים כמו שחושבים. אם מדברים בקול רם הם נבהלים ובגלל זה אני מגבירה את הטלוויזיה עד שאני רואה על קו המספרים 33. בכל פעם שדליה באה אלי היא אומרת שהיא משתגעת מהרעש ושאם אני אמשיך עם כל האמונות התפלות שלי היא תפסיק להיות חברה שלי, ואז אני מנמיכה את הטלוויזיה ל-21 כי 2+1=3 וככה אני נשארת מוגנת. דליה לא מבינה במספרים ולא מבינה בעין הרע. ככה זה כשאין הרבה שכל, חיים בגן עדן של שוטים כמו שהמורה שלי בתיכון הייתה תמיד אומרת, ואני ואריאלה כל יום בצהריים, סביב שולחן האוכל שהיה עוד חדש, ולא הצטרך מפת שעווה שתכסה את זקנתו, היינו מחליפות חוויות על השמלה החדשה שלה, ומתחננות לאמא שתקנה לנו גם שמלות כאלה, ומבטיחות שנעזור לה בכל עבודות הבית ונרוקן את פח הזבל ואפילו נעזור לנכש עשבים בחצר, ואמא היתה אומרת נו שוין ומתארת לנו לפרטי פרטים את כל המטלות שנצטרך לעשות כדי לזכות בשמלות חגיגיות, ואנחנו היינו מבטיחות שמחר נתחיל ושוכחות עד השמלה החדשה של המורה.

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting