אלודה כתלאורי

הקדמה למהדורה העברית-גאורגית

לוּקָה רָזִיקַשְׁוִילִי, לימים המשורר וָאזָ'ה פְּשָׁבֵלָה, נולד ב־14 ביולי 1861 בבית אבן קטן בכפר צַ'רְגָאלִי, על שפת נחל צַ'רְגוּלָה שבאזור פְּשָׁבִי. שניים מחמשת אחיו, בָּצָ'אנָה וטֵדוֹ, היו לסופרים מפורסמים. האב, פַּאוְלֶה, אוטודידקט שכיהן ככומר הכפר, היה אדם סקרן מאוד והשריש בילדיו אהבה לספרים; הוא סיפר להם על המלך דוד הבנאי ועל גיבורים גאורגים ונוכרים, קרא להם את 'עוטה עור הנמר' ויצירות של הסופרים הגדולים בני תקופתו – אִילְיָה צַ'אוְצָ'אוַדְזֶה ואָקָקִי צֵרֵתֵלִי; את סיפורי התנ"ך סיפר במתיקות ובאופן מותח במיוחד. האם, גוּלְקָאן, סיפרה לילדיה אגדות עממיות ולימדה אותם שירים. ואז'ה, שניחן בזיכרון יוצא דופן, ידע בעל־פה המון שירים עממיים שלמד ממנה, והפליא את שומעיו.

כשמלאו לו שמונה שנים נשלח ללמוד בפנימייה בעיר תֵלָאבִי שבמחוז קָאחֵטִי. בשנים 1879-1877 למד במכללה לחינוך בטביליסי, אחר כך המשיך ללמוד במכון להתמחות מורים וסיים ב־1882. ב־1883 נסע לרוסיה והיה שומע חופשי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת סנט־פטרבורג. ב־1884 נאלץ לעזוב את האוניברסיטה בגלל מצוקה כלכלית; הוא שב למולדתו וזמן־מה עבד כמורה פרטי במשפחות אצילים. אחר כך היה המורה של בית הספר בכפר הגדול דִידִי־תוֹנֵתִי שבאזור קַרְתְלִי־תחתית.

ב־1888 שב לכפר הולדתו צ'רגאלי וחי חיים רגילים של חקלאי – חרש, זרע וגידל בקר, ובלילות הארוכים של פשבי כתב שירים וסיפורים נצחיים.

שלושה סוגים של שירי עלילה – הרואיים, טרגיים והומניסטיים – היוו מקורות השראה וחומרי גלם לעבודתו הספרותית, אותם התיך לעמדה ולסגנון חדשים וייחודיים לו; הוא הביא לשירה הגאורגית גיבור חדש, ששלמותו הפנימית, אומץ ליבו ואצילותו ניזונים מכוחות־הטבע של הסביבה – ועם זאת, בעומק נפשו הוא נושא מחשבה גדולה על גורלה ותכליתה של האנושות.

הפואטיקה המיוחדת לו בולטת על רקע המאה התשע־עשרה. האסתטיקה שלו שואבת מהפולקלור של פשבי וחֶבְסוּרֵתִי ובה בעת מקדימה את זמנה; לשונו תמציתית, קצרה, קשוחה, חפה מהתפייטות יתרה, ועם מעברים חדים וגמישים בין שפה נשגבת לדיבור פשוט.

בזמנו, סגנונו עורר מחלוקת; אקקי צרתלי (אחד המשוררים הגאורגים הגדולים ומאבות השפה הספרותית הגאורגית המודרנית) ביקר את לשונו ושלל את היותה לשון שירה (אגב, אף בימינו נותרו בקרב חוקרי הספרות הגאורגית פקפקנים ביחס לעמדה הלשונית של פשבלה).

במבחן הזמן, הסתבר שוואז'ה פשבלה הרחיב את גבולות הפואטיקה הגאורגית, והעשיר את אוצר ההבעה האמנותית בניבים מקומיים ובצורות ארכאיות של השפה הגאורגית העתיקה. לא בכדי הוא נמנה עם גדולי המשוררים הגאורגיים ורבים מכתירים אותו בתואר 'גדול משוררי גאורגיה'. יצירתו משקפת את המהלך הספרותי המרכזי שחל בתרבויות רבות במאה התשע־עשרה, לרבות בספרות הגאורגית – יצירת אפוס לאומי, שמשלב יסודות תרבותיים מקומיים עם ערכים כלל־אנושיים ועם ערכיו, שאיפותיו ועמדתו המוסרית של היחיד.

עבודה פיזית קשה ופרנסה מיד לפה שברו את בריאותו של המשורר. ב־1915 ואז'ה פשבלה נפטר ממחלת ריאות; הוא קבור בפנתאון מְתַאצְמִינְדָה למשוררים, סופרים ואנשי רוח וציבור גאורגיים. בשנת 2018 נוסד על שמו פרס ספרותי.

* * *

חבסורתי היא המולדת של אלודה כתלאורי, "בז הסלע הזריז", הדמות הראשית של הפואמה שנקראת בשם זה ושמובאת עתה לקורא העברי. אזור חבסורתי נמצא אחרי אזור פשבי בלב רכס הקווקז הגדול, משתרע גם מעבר לרכס במדרונו הצפוני, וגובל בשבטים ההרריים של צפון קווקז – צֶ'צְנִיָּה ואִינְגוּשִׁיָּה (היום רפובליקות צפון־קווקזיות בפדרציה של רוסיה).

בכתבים גאורגיים עתיקים חבסורתי נזכר יחד עם פשבי בשם מחוז פָּחוֹבִי. תושבי האזור התנצרו מאוחר; במקורות היסטוריים נכתב שהמלכה תמר, ששלטה במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה, שלחה לפחובי צבא במטרה לחזק את השלטון המרכזי בסְפר ההררי הפגני הזה. כעבור למעלה מחמש־מאות שנה, במאה השמונה־עשרה, המלך הגאורגי אֵרֶקְלֶה השני פטר את תושבי האזור ממיסים על מנת לעודדם להמשיך ולבצע את תפקידם ההיסטורי – להגן על גאורגיה מצפון־מזרח.

השם הספרותי ואז'ה פשבלה מתייחס לפשבי, מחוז המולדת של המשורר, ובחירתו בו משקפת את אישיותו ואת הכרעותיו הספרותיות; המורשת האמנותית שלו יסודה בפשבי ובחבסורתי, בטבע ובהווי של הסביבה, בגבעות ובהרים ובאנשים אוהבי חירות. ביצירתו אי אפשר להבחין היכן תם הטבע ומתחילים חיים אנושיים הזורמים כפלגים סואנים. הכל שלם, הכל משתלב בתמונה האוניברסלית של הטבע. "הטבע הוא השולט, וגם משועבד לעצמו – לעיתים עושה טוב ולעיתים – רע… בכל זאת הוא יפה, בכל זאת פורח נהדר" – מצהיר המשורר באחד משיריו ('לילה בהרים'). הפואמה 'אלודה כתלאורי' היא יצירה מצומצמת בגוף, תמציתית, בה מרוכזת דרמה אנושית גדולה: אלודה לא כרת את ידו של האויב שאותו הרג, כפי שתבע המנהג הנושן וכפי שהיה חיוני למוניטין של הגיבור. עד הדו־קרב האחרון הכל היה מושלם אצל הגיבור משָׁטִילִי – הוא היה מנהיג מבורך ומכובד בכפר, לוחם בלתי מנוצח. עד כאן החיים זורמים יפה – המנהגים נשמרים, ידי השונאים נכרתות והמוניטין הולכים וגדלים. הדו־קרב עם מוצאל גורם מהפך בתודעה של אלודה. גבורת האויב לא מניחה לו לקיים את המנהג ולהוסיף לאוצר הידיים שלו עוד יד כרותה. היד לא נכרתה; המנהג לא נשמר; השם הטוב אבד. כתוצאה מכך אלודה עצמו נכרת מהעדה ומגורש מהמולדת. והטרגדיה עוד מתעצמת, משום שלאמיתו של דבר אלודה לא מתנגד לעמו ולדתו; נהפוך הוא, הגיבור המנודה נוזף בנשות ביתו, שמקללות את אלה המגרשים את משפחתו ממכורתה; אלודה מבין את המציאות וקורא אותה נכון. אשרי האיש הזה, שרכש משהו יקר הרבה יותר משם טוב.

כבנים לעמים קטנים עם תרבויות עשירות ושפות שמובנות למעט אנשים, חשנו צורך לפרוץ את הבידוד הלשוני ולהביא לקורא העברי את פסגת השירה הגאורגית המודרנית. מבין היצירות הגאורגיות הקאנוניות בחרנו לתרגם לעברית את אלודה כתלאורי, בין היתר בשל הרלבנטיות שלה לתרבות העברית; היא עוסקת במאמץ לשמור על צלם אנוש במציאות אלימה, ובהתמודדות עם טראומה מלחמתית ופוסט־טראומה אחרי קרב; היא פורשת את המאבק הקשה על עצמאות המחשבה וההשקפה של היחיד, בסביבה שמרנית וחונקת חברתית, דתית ושבטית־לאומית.

במלאכת התרגום הקפדנו על נאמנות לרוח של היצירה ולתכניה. כפועל יוצא, לעיתים נאלצנו לוותר על החריזה והמשקל שבשיר או לשנות אותם. ההכרעה לתרגם כך נבעה מההווייה של אלודה כתלאורי – היצירה והגיבור – ויתרנו על שם טוב כדי לא לכרות יד להוויה של הפואמה הנפלאה הזאת.

תהליך התרגום היה מרתק. מול עינינו נפרשה מחדש הסביבה הקודרת של שטילי ונפתח העולם האינסופי של ואז'ה פשבלה. הכל זרם כפלג החותך במדרון ההר. נהנינו ואנו מקווים שגם הקורא העברי יהנה.

– ממוקה בוצחריקידזה, חדוה רוקח ואיתי בחור

III

דִּמְדּוּמִים. בּוֹכִים הַמַּיִם,‏

לַיְלָה עוֹטֵף אוֹתָנוּ בִּשְׂמִיכָה;‏

עֵת עוֹלְזִים כּוֹכָבִים,‏

עֵת טַל נוֹפֵל עַל דֶּשֶׁא,‏

עֵת יוֹצְאוֹת נְשָׁמוֹת מִקְּבָרִים,‏

עֵת מַנְעִימוֹת זִמְרָתָן.

נְפִילִים יוֹצְאִים מִסְּלָעִים,‏

מְשׁוֹטְטִים בַּבִּקְעָה,‏

כֻּלָּם אָכְלוּ פַּת עַרְבִית

וּמִתְכּוֹנְנִים לְשֵׁנָה.‏

‏– אֱכֹל פַּת לֶחֶם, אָלוּדָה

מִתְחַנְּנוֹת אִמּוֹ וְאַחְיוֹתָיו.‏

– לֹא רוֹצֶה לֶאֱכֹל, אִמָּא,‏

לִבִּי עָלַי כָּבֵד,

אֶמֶשׁ פְּקָדוּנִי סִיּוּטִים, ‏

הָלַכְתִּי לְנִחוּם אֲבֵלִים.

‏

מוּלֵנוּ מֻנָּח מָנוֹחַ,‏

הַחֶבְסוּרִים הִתְכַּנְּסוּ בִּיגוֹנָם.‏

עֲרוּכִים לְמַסַּע מִלְחָמָה,‏

אֲחָדִים כְּבָר עָמְדוּ עַל הַסַּף.‏

הָיִיתִי שָׁם גַּם אֲנִי, בָּכִיתִי,‏

כַּנָּהוּג בֵּין בְּנֵי אָדָם.‏

הִתְכּוֹנַנְתִּי לָצֵאת לַמַּסָּע,‏

הִגִּיעָה הָעֵת.‏

לְפֶתַע אָחַז בִּי מִישֶׁהוּ,‏

שָׂם בְּיָדִי קַת פִּגְיוֹן.‏

נָתַתִּי בּוֹ עַיִן,‏ הָיָה זֶה מֻצַאל,‏

לָבוּשׁ כֻּתֹּנֶת שִׁרְיוֹן,‏

בְּחָזֵהוּ סִימַן

הַדּוּ־קְרָב שֶׁלָּנוּ,‏

עֵשֶׂב נָח עַל הַחֹר

תַּחְבֹּשֶׁת לַפֶּצַע,‏

עָמַד קָשׁוּחַ כְּצֹר,‏

בְּעֵינוֹ אֵין דִּמְעָה.‏

‏"אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת, אֵינֶנִּי מֵת,‏

אָנָּא הָרְגֵנִי," הִפְצִיר בִּי.‏

‏"יִשָּׁאֵר הָעוֹלָם הַזֶּה לָכֶם

אֵלֵךְ אֲנִי לְעוֹלָמִי,‏

שִֹבְעוּ מַעֲרָכוֹת, נִפְנוּף חֲרָבוֹת,

בְּנֵי חֶבְסוּרִי."

הִתְיַשַּׁבְתִּי, שָׂמוּ לְפָנַי קְעָרָה,‏

מְרַק בְּשַׂר־אֱנוֹשׁ,‏

חֵרֶף הַגֹּעַל אָכַלְתִּי ‏

יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁל אָדָם.‏

מָה אֲנִי עוֹשֶׂה, נִחַמְתִּי,‏

נִדָּח וְאָרוּר.‏

‏"אֱכֹל, אֱכֹל," הוֹרָה לִי קוֹל,‏

‏"אַל תִּקְפָּא:‏

מְרַק בָּשָׂר מְחֻמָּם

הַגִּישׁוּ לְאָלוּדָה."‏

הוֹסִיפוּ לִי מְרַק בָּשָׂר,‏

מְתֻבָּל בִּשְׂפַם־אָדָם…‏

בִּעֲתוּ אוֹתִי חֲלוֹמוֹת ‏

רוּחִי סוֹעֶרֶת בְּעֶטְיָם.‏