פעמון סדוק

פרק ראשון
יהודי רומניה, אליס ולורנס אוליפנט, הקומונה של תומאס לייק האריס, אלעזר רוקח, דמי החלוקה, ועידת פוקשאן, החברה ליישוב ארץ־ישראל.

פרק שני
הנוסעים באונייה "טטיס", נפתלי הרץ אימבר, הקמת המושבה ראש־פנה, התפלגות החברה היהודית, ארגוני הסעד, זאמארין, תלאות הנוסעים באונייה "איריס".

פרק שלישי
ימים ראשונים במושבה שומרון, אלברט גולדסמיד, תוכנית "ארץ־הגלעד", עמנואל פליקס ונציאני, הברון רוטשילד וראשון־לציון, איכרי פבלובקה, נפתלי הרץ אימבר ואליס אוליפנט, "מה אכתוב", הרעב ונטישת שומרון, העברת שומרון לידי אלמוני.

פרק רביעי
התעשרות משפחת רוטשילד, הברון אדמונד דה רוטשילד ותוכנית ההתיישבות שלו, הביל"ויים וגדרה, אלי שייד, חתימה על נייר ריק, יהודה ליאון וורמסר, המתיישבים חוזרים לשומרון, החרמת שומרון, נפתלי הרץ אימבר בירושלים, אליס ולורנס אוליפנט בדליית אל כרמל, ועידת קטוביץ', המושבה עקרון.

פרק חמישי
שומרון מתפתחת ונעשית לזכרון־יעקב, אליעזר בן־יהודה, ולדימיר זאב ויסוצקי מבקר בארץ־ישראל, תושבי ירושלים, יחיאל מיכל פינס, בית־הכנסת "אהל יעקב", מטבעות זכרון־יעקב, "חובבי ציון" הצעירים, מרדכי בונשטיין בטנטורה, "ברקאי", גירוש המורה הורן, מרד פורץ בראשון לציון.

פרק שישי
ביקור הברון בארץ־ישראל, דיכוי המרד בראשון לציון, "הצבי" מתגייס לעזרת הברון, התוכנית הכלכלית החדשה, "ארבייטר שולה", המרד בזכרון־יעקב, "זאת לא ידעתי".

פרק שביעי
יעקב בן־שימול, אימבר עוזב את הארץ, סכסוך השמיטה, "פותר החלומות", "הנסיכות של שייד", מאיר שפיה ובת שלמה, "פריז הקטנה", "הכנסת אורחים", זאב טיומקין וסרסורי הקרקעות, חדרה, מאיר דיזנגוף ובית־החרושת לזכוכית, הביקור השני של הברון.

פרק שמיני
בעיות בייצור ושיווק יין, אדולף שטארקמט, המנגנון המסואב, ד"ר הלל יפה, "כרמל", יחסים בין יהודים וערבים, מכבי האש, הקונגרס הציוני הראשון, תיאודור הרצל והתנועה הציונית, כישלון התוכנית הכלכלית.

פרק תשיעי
הביקור השלישי של הברון, יק"א, אמיל מאירסון, קומונת הענבים ומאבקה ביק"א, ד"ר יוסף קון מכין רשימת סלקציה, ד"ר נפתלי וייץ, בנים עוזבים, האיכרים חותמים על חוזה.

פרק עשירי
יק"א מקימה מושבות, ניצני התנועה הלאומית הערבית, פרעות קישינב, תוכנית אוגנדה, "הכנסיה הראשונה", הקמת אגודת המורים העבריים, ישראל בלקינד ו"קרית ספר", העלייה השנייה, עולי תימן, אהרון אהרונסון, ניטה ומיכאל לנגה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ומשלחת הרבנים, הביקור הרביעי של הברון.

פרק אחד־עשר
מלחמת העולם הראשונה, פרשת ניל"י.

הקדמה
רעיון החיים – שתכליתם אינה הקרבה עצמית למען אידאל כלשהו, דתי, משיחי, מדיני או אנושי – לא זכה להערכה בתולדות הארץ הזאת.
אנשים שוחרי חיים טובים, נורמליים, אפשריים, משוחררים מאידאולוגיה ומחויבים לחיים, נזנחו על ידי כותבי ההיסטוריה הישראלית ונדחקו מן התודעה; משום שלא השפיעו, כביכול, על ההתפתחות הרעיונית והפוליטית המרכזית.
אי אפשר למחוק רעיונות; גם אם אינם מובילים את הזרם המרכזי של ההתרחשות הציבורית, הם מוסיפים להתקיים בשוליו ולהשפיע באופן סמוי. רעיונות אלה מוסיפים לפעפע, כך אני מקווה, גם בשולי ההכרה של האדם הבודד, וקיימת אפשרות שיתפשטו משם לתוך תפיסת־העולם וישפיעו יותר על החיים ועל ערכם.
סיפורם של מקימי המושבה "שומרון", לימים "זכרון־יעקב", הוא סיפור של אנשים שנאבקו על מימוש שאיפתם לחיים נורמליים בארץ הזאת. אחרי חמישים שנות מאבק, השיגו משהו.

פרק שביעי (מרד איכרי זכרון יעקב בברון רוטשילד)

באביב 1888 הגיע למושבה זכרון־יעקב מיסייה ארמאנס, אגרונום ומומחה לגפנים. ארמאנס עשה את ראשית דרכו בחממות של עיריית פריז. אחר כך ליווה את הצבא הקולוניאלי הצרפתי לסנגל, ומשימתו היתה לבדוק אפשרות של איקלום צמחים סנגליים בקולוניה האלג'יראית. אחר כך עבד במצרים. כשקשמיר נקלעה למיתון כלכלי עקב ירידת הביקוש לאריגים המקומיים, קיבל המהראג'ה (השליט של קשמיר) את עמדת יועציו, שהמליצו על גידול גפני יין, וביקש מהממשלה הצרפתית לשלוח לו מומחה. ארמאנס זכה בעבודה, לקח עימו זמורות גפנים צרפתיות, יצא לקשמיר ועשה לו שם של מומחה לגידול גפני יין. הברון רוטשילד שכר אותו לעבודה והוא נשלח לזכרון יעקב. ארמאנס הבריח לארץ זמורות צרפתיות מקשמיר, אִקלם אותן ודאג לטיפוחן.

קיים דמיון מסוים בין סביבות זכרון יעקב לבין בורדו, אזור היין האיכותי ביותר בצרפת (שם נמצא יקב שאטו־לאפיט שהיה בבעלות הברון). שני האזורים משופעים בגבעות, קרובים לים ואדמתם דלה, גירית ובעלת בסיסיות גבוהה. סביבת גידול כזו לא מפנקת את הגפן. תפיסת הגידול הצרפתית המסורתית גורסת כי "גפן סובלת" (אורגניזם שנמצא בסכנה קיומית) דואגת בעיקר לקיומו של הדור הבא – הפרי. הגפנים שניטעו באזור זכרון יעקב היו מזנים דומים לאלה של בורדו: קברנה סוביניון, קברנה פרנק וסוביניון בלאן. הבחירה בזנים איכותיים אלה ביטאה את תוכניתו של הברון לא להתחרות ביינות הזולים והפשוטים של קפריסין, יוון, איטליה, ספרד ורומניה, ולהתמקד בהפקת יינות באיכות ובמחיר בינוניים ומעלה – יקרים יותר מיינות דרום־אירופה הנחותים וזולים מיינות היוקרה הצרפתיים.

באביב הגיע למושבה ד"ר אליקום גולדברג מונט ד'אור עם אשתו, שתי בנותיו ואביו. הוא החליף את אבו־ציזר. בזמנו, כשהברונית ביקרה בזכרון יעקב, ביקשו ממנה האיכרות להחליף את וורמסר, ולשלוח רופא טוב. הברונית הבטיחה רופא; הברון שכר אותו. בהשראת המינוי בשירות המעביד הצרפתי תרגם גולדברג (בעברית – הר זהב) את שמו לצרפתית – מונט ד'אור.

ד"ר גולדברג היה יהודי רוסי שהיגר לגרמניה וקנאי דתי. הוא סירב לטפל באיכרים שהלכו ללא "טלית קטן", וניסה לכפות על נשות האיכרים לא לגלות את שערן. אשתו של ד"ר גולדברג הלכה ברחוב המושבה ללא כיסוי ראש.

בערב פסח נשא ד"ר גולדברג דרשה נרגשת בבית־הכנסת, הציג את עצמו, ואמר לאיכרים שהברון שלח אותו למושבה גם כרופא, וגם כדי לסייע לאנשי המושבות בארץ־הקודש לחיות כיהודים יראי שמים. הד"ר הציע להתפלל תפילה משותפת כדי לגרום לירידת גשם, ולהפתעת האיכרים ירד גשם. חוץ ממעשי נסים כדוגמת הורדת גשמים בתקופת המלקוש, דאג הרופא לרווחתם של הפועלים; ביוזמתו קיבלו הפועלים חופשה מאורגנת בחול המועד פסח וטיול סוסים לחורבות עתלית. הטיול המאוורר והחופשה העלו להם את המורל והם הכירו תודה לרופא.

ד"ר גולדברג התחיל לארגן את האיכרים באמצעות אגודות שונות, שייעודן המוצהר היה לימוד גמרא, תורה ואמירת תהילים, בהתאם לכושר הלימוד שלהם. הוא נהג להזמין את האיכרים ואת הפקידים אליו הביתה לשיעורי דת ולארוחות משותפות. האיכרים נענו בשמחה להזמנת הרופא והגיעו לשיעורים. הפקידים, שחששו מהשפעת הרופא על האיכרים, הגיעו גם הם לשיעורים.

תשומת הלב והיחס האנושי של הד"ר קנו את לב האיכרים, בעיקר את לב הצעירים הצמאים לאוזן קשבת, לרוך ולמשמעות. אלה מביניהם שתפיסת עולמם עדיין לא היתה מגובשת, נתפסו גם להטפה הדתית שלו. על קרקע המציאות המייאשת הציע להם ד"ר גולדברג את החוויה הדתית כפתרון למצוקתם. מלאכת ההטפה של הרופא ומעורבותו בענייני האיכרים ובמוסדות היישוב, הלכו והתרחבו. וורמסר החשדן החל לחשוש למעמדו ולסמכותו. האיכרים הבחינו בהשפעת הרופא על התערערות ביטחונו של המנהל השנוא.

ד"ר גולדברג רצה לרשת את מקומו של וורמסר, לנהל את המושבה ולקבוע לה אופי חרדי. כדי לקדם את מטרתו ביקש לגייס את אהדת האיכרים. אלה לא התלהבו מהקיצוניות הדתית של הרופא הכריזמטי, אבל זיהו בו להט, ואולי גם טירוף, שדי בו כדי לנסות ולהתעמת עם וורמסר, והם קיבלו עליהם, לשעה, גם את הדרישות ההלכתיות החמורות שלו. אושרי, המורה לצרפתית, היה מסוכסך עם וורמסר, שפיטר אותו ממשרתו; גם הוא הצטרף לקואליציה. נוצר אינטרס משותף בין האיכרים הצמאים לחירות ובין הרופא הקנאי הדתי.

אחרי פסח התכנסו האיכרים בבית־הכנסת. בתום קריאת התורה עלה מאיר לייב הרשקו על הבמה ונשא נאום נגד וורמסר. הרשקו קרא לכולם להישבע בספר התורה להתאגד למאבק נגד וורמסר ולא לחדול עד שיסתלק מהמושבה. כמה איכרים, מקורבי וורמסר, עזבו את בית־הכנסת. הארבעים שנשארו נשבעו להתאחד ולהיות נאמנים זה לזה, יהיה מה שיהיה. בחזית המאבק העמידו את ד"ר גולדברג, שנטע בהם תחושה שהברון מעוניין למנות אותו למנהל המושבה, ומחפש תירוץ להיפטר מוורמסר.

ד"ר גולדברג רתם את מורת הרוח שחשו האיכרים לנוכח הקרבה בין וורמסר ובין הגרמנים הטמפלרים שבנו את בית־הכנסת, וטען שיש להרחיק בכמה מטרים את הבימה של בית־הכנסת מארון הקודש, כדי שיהיה שונה מבתי־הכנסת הרפורמיים ומהכנסיות בגרמניה. וורמסר סירב. הרופא הסביר את הסירוב כהוכחה לכך שוורמסר והטמפלרים תכננו לבנות את בית־הכנסת כמו כנסייה מתוך כוונה להמיר את דתם של האיכרים. בתגובה, וורמסר שלח את האיכר משה יהודה גרופר, ממקורביו, כדי להתגרות ברופא ולאלץ אותו לבדוק אותו למרות שלא לבש "טלית קטן". הרופא נאלץ לבדוק אותו.

יום שישי, י"ד באייר. ד"ר גולדברג מבקר במקווה ומגלה שחלונותיו שבורים ומימיו מסריחים. הוא מצווה על הבלן לסגור אותו. וורמסר שומע על כך, פוקד על הבלן לפתוח את המקווה וממהר למקום לוודא שפקודתו מולאה. בדרכו למקווה פוגש וורמסר את ד"ר גולדברג; זה טוען בפניו, שנושאי ההלכה והבריאות נמצאים באחריותו של הרופא ומזכיר לו שהפקודה לפתוח את המקווה מהווה חריגה מסמכות המנהל. וורמסר מתפרץ, מגדף בגסות את ד"ר גולדברג ומבזה אותו לעיני העוברים והשבים ברחוב.

יום שבת. בית־הכנסת. ד"ר גולדברג נושא דרשה בענייני בריאות והלכה. בסיום דבריו הוא פונה לאיכרים ושואל אותם אם הם מסכימים לדברי וורמסר, שטוען כי מיום בואו לזכרון יעקב עשה להם ולמושבה רק רע. הקהל עונה לו במקהלה – 'אך טוב עשית לנו ולא רע!'.

וורמסר נעדר מבית־הכנסת. אחד האיכרים המקורבים לו נחפז להזעיק אותו מבית־הפקידות. וורמסר היה עסוק באותה שעה במשלוח מברק לפריז, כדי שגרסתו בפרשת המקווה והעימות עם הרופא ברחוב תגיע לברון לפני גרסתו של ד"ר גולדברג.

וורמסר נחפז לבית־הכנסת. הוא ממתין בקוצר רוח עד סיום התפילה ושוב מתפרץ על ד"ר גולדברג בקללות, מעלה על נס את בורותו ביהדות וברפואה, ומאשים אותו בגלוי בהמרדת האיכרים ובהיותו ראש למורדים. הרופא פורץ בבכי היסטרי, פונה לעבר הקיר שעליו חקוק שם הברון ושואל את הקיר בסגנון תנכ"י ובקול רווי כאב – 'איה איפה האמת, אדוני הבארון? הנה היא נעדרת ולא תתבונן! הגיד נא אם בחפצך שה ישראל כורעת לטבח! ענה נא אם ברצונך יעברו חוק ויפרו יראת אל!'. אחרי ששאל את הקיר אם הברון רוצה שהאיכרים יתפקרו, פנה הרופא לעבר ארון הקודש, פתח את דלתותיו ונשבע בבכי מול ספרי התורה כי מעולם לא עשה שום צעד מבלי להתייעץ תחילה עם וורמסר; בתום השבועה הוא מתמוטט ומתעלף.

וורמסר נבהל ומסתלק מבית־הכנסת. המתיישבים הנסערים שופכים על ד"ר גולדברג מים ואמוניאק. האמוניאק משחית את פניו. הרופא לא מתעורר. הם נושאים אותו לביתו ומשכיבים אותו במיטה. הוא מתעורר לרגע, ממלמל את המילים 'אהה ד"ר ארבלה', ושוקע שוב בעילפון.

האיכרים ממהרים לוורמסר ומבקשים שייתן להם סוס כדי להביא מיפו את ד"ר ארבלה לטפל בד"ר גולדברג. אחרי הפצרות מרובות הם מקבלים את האישור. יעקב ליבוביץ' דוהר ליפו כל עוד נפשו בו, עד שהסוס מתמוטט באמצע הדרך. ליבוביץ' ממהר לכפר ערבי סמוך, שוכר סוס אחר ומגיע ליפו.

יום ראשון. ד"ר ארבלה מגיע מיפו. הוא בודק את ד"ר גולדברג, מרגיע את האיכרים המודאגים, וקובע כי לא נשקפת סכנה לחייו. אחר כך ניגש לבית־הפקידות לקבל את שכרו. לפני לכתו קוראים לו לבקר שוב את החולה, הוא מסרב, טוען שד"ר גולדברג מתחזה ושב ליפו. האיכרים חושדים בוורמסר ששיחד את ד"ר ארבלה.

ד"ר גולדברג מתאושש, ונוקם בהזדמנות ראשונה. בעת ביקור בראשון־לציון, מבקשים ממנו האיכרים שיטפל בילד חולה שטופל קודם בידי ד"ר ארבלה. ד"ר גולדברג בודק את הילד וטוען שאינו יכול לעזור לו משום שד"ר ארבלה הרעיל אותו. הילד מת.

האיכרים מתחילים לשלוח מכתבים – לברון, לרב צדוק הכהן ולארלנגר – שתוכנם תחינה מנומסת להחלפתו של וורמסר. הם אינם מקבלים תגובה. האיכרים שולחים לברון מברק ותובעים ממנו להחליף את וורמסר. הברון משיב באיום שאם לא יחדלו מיד ממריים – 'יעזבם לנפשם ולאנחות'. האיכרים מגיבים באולטימטום ומודיעים לברון שאם וורמסר יישאר – יעזבו הם את המושבה.

יום שלישי. ערב חג שבועות. אלי שייד ואשתו מגיעים לארץ וממהרים לזכרון יעקב. שייד עובר מבית לבית (דבר שלא עשה בעבר) ומנסה לשכנע כל איכר באופן אישי להסיר את חתימתו מהמברק ששלחו לברון נגד וורמסר ולהתנצל. האיכרים כולם עומדים במריים, איש לא מתפתה להפצרותיו ולהבטחותיו של שייד.

שייד יוצא לסיור בארץ עם האגרונום ארמאנס. הוא מגיע לטנטורה ומגלה שמרדכי בונשטיין שכר בית בזכרון יעקב והעביר לשם את אשתו וילדיו שחלו בקדחת. שייד כועס וחושש מהאפשרות שבונשטיין יעבור למושבה בעקבות משפחתו. שייד מאיים קצת על בונשטיין, מבטיח לבנות לו קומה שנייה בביתו, ונוטע בו תקוות שווא על עיר העתיד שתקום בטנטורה ובה נמל בינלאומי ותעשייה פורחת (הברון רוטשילד רצה להקים בטנטורה נמל לייצוא היין). שייד מגלה לבונשטיין שכל עתיד העיר העתידית תלוי בו – אם יעזוב, לא תקום העיר ולא ייבנה הנמל. ההבטחות הוורודות, הרצון לעתיד יותר טוב, האיומים הסמויים, נטל האשמה וחסימת האפשרות לעבור לזכרון יעקב, כל אלה השפיעו על בונשטיין להישאר בכפר מוכה הקדחת ולהשיב לשם את משפחתו. אט אט טיפח גם עדר גדול של צאן ובקר, לול תרנגולות, רפת, גידל יונים והרחיב את משפחתו.

ה' בסיוון. האיכרים מפרסמים ב"חבצלת" מכתב גלוי לברון רוטשילד. המכתב נפתח בדברי מליצה והערכה לפועלו, דברים שנועדו להבהיר שאינם מורדים בו אלא בוורמסר. האיכרים טוענים שוורמסר מהווה סכנה להתיישבות היהודית בארץ־ישראל, משום שהוא פוגע ביהדות. לדבריהם, וורמסר מעוניין להמיר את דתם, 'חפץ לחדש מנהגי סדום', ומבזה את כבוד הברון הרוצה בהקניית אורח חיים דתי למתיישבים (הם משתמשים בטיעון הדתי שהוכיח את עצמו בעבר במאבק לסילוק שלמה בריל, מנהל העבודה מטעם הוועד המרכזי בגאלאץ). עוד טוענים האיכרים שוורמסר פיטר את המורה אושרי, שניחן ב'לב רחום' והלווה להם כסף ללא ריבית. הם מתחננים לברון שיוריד מעליהם את וורמסר – 'המוות הזה', ומהללים את ד"ר גולדברג 'עטרת ראשנו'. על המכתב חותמים שלושים ותשעה איכרים. כעונש על פרסום המכתב ב"חבצלת", שייד מפסיק לאיכרים את התמיכה.

הפרסום ב"חבצלת" הופך את המרד לנושא ציבורי ובעקבותיו פורצת מהומה עיתונאית שגוררת סערה בציבור היהודי העולמי. הידיעה על איכרי זכרון יעקב שהכריזו מרד נגד הפקיד שלהם מתפשטת במהירות.

ה"מליץ", עיתונם של חובבי־ציון, מפרסם שני מכתבי תמיכה בד"ר גולדברג שכתבו איכרים מזכרון יעקב, מקדים להם דברים, עורך אותם, מתפתל, מפרסם תגובות נגד רבות ולבסוף נוקט עמדה נגד האיכרים, בטענה שהמרידה הינה מעשה חסר אחריות העלול לגרום לברון לחדול ממפעלו בארץ־ישראל ולהניח ליישוב להתפורר.

אליעזר בן־יהודה, נאמן לברון ולשיטתו, מפרסם ב"הצבי" מאמר נרחב בשם "ארוסטרט השני" (הרוסטראטוס היה אדם צעיר ששרף את מקדש האלה ארטמיס באפסוס. במקדש העצום היו מאה עמודי ענק, והוא נחשב לאחד משבעת פלאי עולם. הרוסטראט שרף את המקדש אך ורק מתוך רצון להתפרסם. בתגובה, קבעו אנשי אפסוס עונש מוות למי שיעז לדבר על הרוסטראט). בן־יהודה לועג במאמרו לד"ר גולדברג ומגנה אותו.

בכלל, בן־יהודה אדיש לערך החופש ולערך החיים. 'רעיון החירות וכדומה, אשר כל טיבו איננו מועיל לנו לעם ישראל. … רק את הישוב אהבתי, רק בו חפצתי, וכל אנשי המושבות רק כלי מלאכה בעיני…'.

)מתוך מכתב של אליעזר בן־יהודה למנחם אוסישקין(

"חבצלת" היה העיתון היחידי שתמך חד משמעית במורדים. אלעזר רוקח מתגייס למסע עיתונאי נרחב לטובת האיכרים. רוקח מבהיר את עמדתו הערכית במכתב שהוא שולח למנהיגי חובבי־ציון ברוסיה – 'תנועה כללית לא תוכל להיוולד מכוח דחיפת איש אחד… ובפרט אם הדחיפה היא חומרית — — — והנה בעניין היישוב והתפתחותו, נקל לנו להאמין ולקוות בהצלחתו רק אם התנועה תמצא מסילות בלבב העם כולו — — — אך אם עמודיו ואדניו הוטבעו רק על גולת הזהב, על איש אחד בעל אוצרות — — — אז אין תקווה ל'תקוות ישראל', וכל ההתעוררות יכולה היא להיטבע במצולת העבדות ושפלות הנפש — — — […] רע ומר רעיון לאומי אם ראשו וגופו שקוע בעבדות'. לדעת רוקח, יישוב בריא יכול להתקיים בשני תנאים: מתן זכות למתיישבים לקבוע את העניינים הקשורים בגורלם, והקמת הנהגה מרכזית שתהיה מקובלת על כל היישוב.

המלחמה בפקידות הברון משמשת לרוקח מלחמה עקרונית נגד שעבוד בכלל. לדעתו, השיטה של הברון הינה גרסה מתוחכמת של ה"חלוקה" שנועדה לשבור את רוחם של המתיישבים ולהפוך אותם מאנשים רודפי חופש ופרודוקטיביים, לנזקקים הנאלצים לוותר על כבודם האנושי ועל שאיפותיהם תמורת אוכל.

ישראל דב פרומקין, המוציא לאור של "חבצלת", נותן לאחיינו, אלעזר רוקח, חופש ושטח כתיבה בלתי מוגבלים בעיתונו. באותה תקופה פרומקין מפסיק ללחום ביישוב הישן, נעשה ממונה בכולל של החסידים בירושלים, ומצטרף לעמדת יתר החרדים השוללים כל ביטוי של קדמה. לרוקח שואף החירות ואוהד האיכרים, ולפרומקין שמתנגד ליישוב החדש, ישנה מלחמה משותפת נגד פקידות הברון, ונגד בן־יהודה וחובבי־ציון שתומכים בברון ובפקידיו; רוקח נלחם בהם משום שהם תומכים בשלילת החירות מהאיכרים; פרומקין נלחם בהם משום שהם מביאים את החיים המודרניים לארץ־ישראל. האיכרים מנצלים את הדינמיקה הזאת ומשתמשים בטענות בעלות אופי דתי כדי לקדם את מאבקם לחירות. כך עומדות שתי הבריתות זו מול זו: הברון–חובבי־ציון–בן־יהודה, ומולם האיכרים–רוקח–פרומקין.

שייד מנסח מסמך ובו כתוב שהאיכרים תומכים בוורמסר. שני איכרים, ממקורבי וורמסר, נשלחים לעבור עם הנייר בין המורדים ומציעים להם תשלום תמורת החתימה; איש לא חותם.

שייד נוסע לחיפה ולעכו ומנסה להשיג מהשלטונות חיילים טורקים על מנת לבצע את גירוש ד"ר גולדברג מהמושבה. הטורקים מסרבים; ד"ר גולדברג הוא נתין רוסי המוגן על ידי הקונסול שלו. הטורקים לא מעוניינים בסכסוך דיפלומטי.

וורמסר מעליל, בפני השלטונות הטורקיים, שד"ר גולדברג הינו מהפכן שנמלט מרוסיה, והקונסול הרוסי לא יגן עליו. וורמסר מבקש מהמושל לאכוף את חוקי ההגירה החדשים, לפיהם מותר ליהודים לשהות בארץ רק שלושה חודשים (הרופא חדש בארץ ותקופת שהותו המותרת חלפה). המושל נרגע מפחד הקונסול הרוסי, מוצא עילה לגירוש (אולי גם מקבל שוחד), ושולח למושבה שוטר כדי לעצור את ד"ר גולדברג. מרדכי קרניאל, המוח'תאר, מונע את המעצר ומתחייב להביא בעצמו את הרופא לחיפה במוצאי שבת.

שבת. הגבאים הירש שצמן ויצחק אהרון אפלבוים מכבדים את ד"ר גולדברג ב"מפטיר" וגם מזמינים אותו לעבור לפני התיבה ולהתפלל מוסף.

מוצאי שבת. מרדכי קרניאל, מרדכי לייב סטנובר וד"ר גולדברג נוסעים לחיפה. ערביי סובארין ושפיה גויסו על ידי האיכרים למאבק בגירוש ושלחו למושל בקשה להניח לד"ר גולדברג להישאר בזכרון יעקב, כיוון שהוא רופא טוב המטפל בהם במסירות. וורמסר ושייד חוששים שקרניאל יצליח למנוע הוצאת צו גירוש לרופא; גם הם נוסעים לחיפה. המושל גוזר על ד"ר גולדברג לעלות על האונייה הראשונה המפליגה לחוץ לארץ. ד"ר גולדברג טוען שבתו חולה ודרוש לו זמן כדי להתארגן לעזיבה. ביצוע הגירוש נדחה. ד"ר גולדברג מבקש מהפחה אישור לעבור ליישוב אחר בארץ. הפחה מעניק את האישור. שייד נפגש עם הפחה, וזה מבטל את האישור. בתום ההתכתשות המשפטית נגזר על ד"ר גולדברג להתארגן ולצאת במהרה מזכרון יעקב, ולעזוב את הארץ בתוך זמן מה. קרניאל וסטנובר חוזרים למושבה עם ד"ר גולדברג.

שייד מחזיר את התמיכה לאיכרים, פרט לסטנובר ולקרניאל שהחזירו את ד"ר גולדברג למושבה. שייד מוחק מספר האיכרים את הירש שצמן ויצחק אהרון אפלבוים – גבאי בית־הכנסת שכיבדו את ד"ר גולדברג בשבת – ומצווה עליהם לעזוב את המושבה. גם המורה הרב פאלק, שתמך בפני שייד בטענות האיכרים נגד וורמסר, מקבל הוראה לעזוב את המושבה; האיכרים נשארים במושבה. הרב פאלק עוזב.

משלחת של חובבי־ציון מגיעה למושבה: יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ ויואל משה סלומון. שלושתם נחשבו לאנשים שהדת והיישוב חשובים להם מאוד.

האיכרים מצפים מחברי המשלחת לבדוק את הנעשה במושבה ולגבש פשרה שתאפשר להם לסיים את המרד בכבוד, ועם הישגים כלשהם. חברי המשלחת, נאמנים לרוח חובבי־ציון, מתעקשים להציג את המרד כמחלוקת פנים־פקידותית בין וורמסר לד"ר גולדברג, ומסבירים לאיכרים שהם אינם צד בסכסוך. חברי המשלחת מדקלמים את העמדה הקבועה והמקובעת של חובבי־ציון, לפיה כל קורבן כדאי על מנת שהברון לא יתרגז ויחליט לחדול מתמיכתו ביישוב ארץ־ישראל, ותובעים מהמורדים לחדול ממריים מיד וללא תנאי.

האיכרים המאוכזבים דוחים את הצעת המשלחת – 'לשמור ולקיים כל אשר תצווה האדמיניסטראציון [הפקידות]', ומפרסמים ב"חבצלת" כתבה ביקורתית על המשלחת ועל עמדתה הלא מוסרית.

ביום שישי בערב, אחרי התפילה, מכנס שייד את האיכרים בבית־הספר ומודיע להם שהברון הורה לו לחכות בחיפה עד שיגיע רופא חדש למושבה, אך הוא החליט להישאר במושבה מתוך אהבתו להם.

שייד חוזר לעניין המברק ששלחו האיכרים לברון ובו בקשה להחליף את וורמסר; הוא מתפלפל ואומר שהמברק לא מייצג את עמדת הכלל, משום שישנם איכרים התומכים בוורמסר שגם הברון רוצה בו כמנהל, והברון קובע.

שייד מציע לאיכרים שמתקשים לראות את פרצופו של וורמסר (לפי ההלכה היהודית אסור להביט בפניו של אדם רשע) לשלוח את נשותיהם לקחת את דמי התמיכה מבית־הפקידות, וסותר את הטענה שבית־הכנסת נבנה שלא כהלכה; כהוכחה לטענתו הוא מגלה שהברון עצמו – שהוא לכל הדעות אדם ירא שמים – עבר על התוכניות ואישר אותן. כמו־כן, שייד מבהיר שד"ר גולדברג לא יוכל לגור במושבה ואם האיכרים רוצים בשירותיו, עליהם לשלם לו את שכרו. שייד מסיים את דבריו באיום, שאם יוסיפו להתנגד לוורמסר, הפקיד שהברון חפץ בו, תימנע מהם התמיכה הכספית.

האיכרים לא זזים מעמדתם.

שייד פונה אל המנהיגים – מאיר לייב הרשקו, מרדכי קרניאל וירחמיאל הלפרין – ומנסה לשכנע אותם שוורמסר הוא פקיד טוב. הרשקו עונה לו שהדברים נכונים – 'וורמסר הוא פקיד טוב, אך המוות טוב ממנו'. הרשקו מוסיף ואומר שוורמסר נותן את כל העבודות המכניסות לגרמנים הטמפלרים, ואילו לאיכרים הוא מרשה לצחצח שיניים ולחיות בעבדות.

מרדכי קרניאל פונה לשייד ואומר לו – 'אדוני, כתוב לבארון כי ישלח לנו מפאריז פקיד אחר, יהי תליין, הורג נפש, גם אותו נקבל באהבה, רק את המוות הזה יסיר מעלינו'. קרניאל טוען שהברון רוצה בוורמסר משום שלא כל המידע על מעשיו מגיע לידיעתו – בכך מאשים קרניאל במרומז את שייד – אילו ידע הברון את כל האמת על פקידו, היה מואס בו. וורמסר, שנוכח באותו מעמד, מאבד את שלוותו ומתנפל על קרניאל; מאיר הירש הייפלר אוחז בו ועוצר בעדו.

ירחמיאל הלפרין חותם את הפגישה באומרו כי אין בה טעם; גם אם הם, הגברים, יִתְרַצּוּ להשאיר את וורמסר במושבה, יקומו נשיהם וילדיהם ויסקלו אותו.

שייד מתעלם מדברי האיכרים ושואל אותם אם הוא יכול לשלוח מברק לברון ולהודיע לו שנסתיים המרד בזכרון יעקב והם השלימו עם הפקיד. האיכרים משיבים – 'אין שלום לרשעים, אמר ה'.

יום חמישי, ה־4 ביולי 1888 (יום העצמאות ה־112 של ארצות־הברית של אמריקה). שייד תולה מודעה על דלת בית־הפקידות. במודעה מצוטט מברק שהגיע מהברון – 'כל איכר אשר לא יזדרז במשך 24 שעות לסור למשמעתנו, ייענש, וכל תמיכה תימנע ממנו. אני מוסר לך פקודה: לגרש מן המושבה את המתקוממים'.

מוצאי שבת. האיכרים מכנסים אסיפה ובוחרים נציגים לפגישה עם שייד. סמכות הנציגים מוגבלת לברר את התביעות של שייד, אך לא לנהל עימו משא ומתן.

שייד תובע מהנציגים לכתוב לברון הודאה ולהצהיר שכל מה שכתבו ד"ר גולדברג וארבעים האיכרים המורדים הוא שקרי. האיכרים מסרבים ואומרים שלא יצילו את עצמם במחיר הצגתו של ד"ר גולדברג לפני הברון בתור שקרן, ובמחיר הודאה עצמית ברשעותם ובטפשותם. יתר על כן, הודאה כזו לא תיחלץ אותם ממצבם, אלא תסבך אותם יותר.

שייד מציע לנציגי האיכרים נוסח הצהרה משלו – 'לכבוד הבארון. אנו מתחרטים מעומק לבנו על שגרמנו לו צער. אנו מצטערים על הרושם המוטעה, כאילו כוונתנו היתה שהוא יבקש מאתנו סליחה, כי אתה הנדיב אינך צריך לתת בירור דברים. לנו לא מגיע כלום ממך, להיפך, אנו חייבים לך'.

הנציגים מסרבים להביא את כתב הכניעה הזה לפני אסיפת האיכרים ואומרים לשייד שהאיכרים לא יסכימו לחתום עליו. הם מבהירים כי מעולם לא התכוונו לגרום לנדיב עגמת נפש ולא תבעו ממנו לבקש את סליחתם; כמו כן, אין בדעתם לבקש סליחה על דברים שלא עשו. הם אומרים לשייד שאם מטרתו היא ללמד אותם סדרי ווידוי, כדאי שייקח נייר ויכתוב עליו את כל הפשעים שבעולם ועל נייר זה יחתמו כל האיכרים ויבקשו סליחה מהברון. הנציגים קמים ויוצאים מהחדר.

כ"ט באב 1888. "המליץ" מפרסם מכתב מאת שייד.

'מי האיש החפץ לדעת עד כמה קולוניסטים יהודים המה אנשים מכירי טובה – יפנה אליי ואודיעהו; ומי האיש החפץ להיות קולוניסט – אל נא יפנה אליי, כי אנוכי אהיה לשטן לו. כי מיום אשר שמעתי מפי קולוניסטים ידועים בזכרון יעקב ומפי נשיהם, כי אינם חייבים להנדיב מאומה, כי הם לא רצו אחריו, כי אם הוא בא אליהם לבקשם, ואילו לא בא הוא היה בא בארון אחר במקומו – מן היום ההוא פג לבי ורפו ידי מעשות עוד לטובת היישוב דבר'.

חובבי־ציון במוסקווה ממהרים לשלוח מכתב לארלנגר – 'כי בשביל אנשים שאינם מהוגנים, שעשו שלא כהוגן יצא הקצף חלילה על עמנו וארצנו, אשר הנדיב בונה חורבותיה'. ראשי חובבי־ציון – מנחם אוסישקין, ליאון פינסקר, הרב שמואל מוהליבר וגם שלמה נפתלי הרץ יונאס (החותן של אליעזר בן־יהודה) – חותמים על מחאות נגד ד"ר גולדברג.

יום חמישי בבוקר. שני שוטרים וארבעה חיילים מגיעים למושבה כדי לגרש את ד"ר גולדברג; שייד מאכיל אותם ארוחת בוקר. האיכרים לא יוצאים לעבודה ושולחים נציגים להזהיר את שייד כי אם יגורש הרופא, יראו בו אחראי יחידי למעשה. שייד נבהל ומבקש מהחיילים לעזוב.

האיכרים חוששים ששייד ממתין עד שייצאו לשדות כדי לבצע את הגירוש. ברכה, אשתו של היינוך קופמן אומרת לשייד – 'לא נניח לגרש את ד"ר גולדברג באמצעות חיילים'. שייד עונה לה – 'תמותו בירייה כמו כלבים'.

יום שבת. שייד מקבל מהברון הוראה לשוב מיד לפריז, זאת לאחר שרבנים גדולים מרוסיה ומגרמניה נסעו אליו והתלוננו באוזניו על מעללי פקידיו בארץ־ישראל.

שייד מפר את ההוראה של הברון ונשאר במושבה. זמנו מוגבל. הוא שב ומזמין חיילים ושוטרים כדי לגרש את ד"ר גולדברג. המושבה נסערת כל היום. לקראת לילה מעריך ד"ר גולדברג כי אין ביכולתו להתמודד מול החיילים, ואולי חושש מפני התלקחות ושפיכות דמים המונית. בחסות החשיכה הרופא חומק מהמושבה ויוצא, לפי השמועה, ליפו; משפחתו נשארת במושבה. החיילים אוסרים את מרדכי קרניאל, שערב לד"ר גולדברג הנמלט, ומובילים אותו לבית־הסוהר בחיפה. שייד חוזר לפריז.

ד"ר שמואל זוסמן, רופא חדש, מגיע מירושלים לזכרון יעקב ומצטרף למאבק באיכרים; הוא מפטר את ינקל אדלר, החובש הזקן האהוב על האיכרים, ומכשיר במקומו צעיר בשם אקסלר, מתלמידי הארבייטר־שולה. ד"ר זוסמן מקבל רק חולים שהופנו אליו על ידי וורמסר ומונע טיפול רפואי מאיכרים מורדים.

וורמסר מבקש מהשלטונות לשלוח שוטרים ולתבוע מהאיכרים את כופר השחרור מהשירות בצבא הטורקי, אותו הפקידות נהגה לשלם. האיכרים מבקשים לחלק את החוב לתשלומים. וורמסר משכנע את השלטונות לגבות את כל הסכום בבת אחת. האיכרים נוסעים לחיפה ומוכרים חפצים ותכשיטים כדי לשלם את המס.

וורמסר משחד את קוואטין, חוכר מס העשור; זה פוסל את הערכת היבול בגורן. האיכרים נאלצים להחזיר את התבואה לשדות ושם לזרות אותה מחדש. ההובלה והזרייה החוזרת גורמות לפחת ביבול ומעלות את שיעור המס שנגבה בפועל. התבואה, שהוחזרה מהגורן המוגנת לשדות, חשופה לגניבות. האיכרים כותבים לברון מכתבי תלונה ולא נענים; הם חושדים שוורמסר ושייד משחדים את הדוור ומונעים את משלוח המכתבים. שני תלמידים מהארבייטר־שולה מגורשים מהמושבה לאחר שמכתב (שנועד לאחד ממכיריהם) בו הצדיקו את האיכרים, מגיע לידי וורמסר.

קרניאל משוחרר ממעצרו ומובל לזכרון יעקב בליווי חייל טורקי שתפקידו לגרש את משפחת גולדברג. נשות המושבה לא מניחות לחייל לבצע את משימתו. עשר נשים ישנות מדי לילה בבית גולדברג כדי למנוע גירוש במפתיע. משפחת גולדברג עוזבת לבסוף את המושבה. המרד נמשך.

וורמסר מדביק על קיר בית־הפקידות מודעה המצטטת מברק מפריז, ובו פקודת גירוש למרדכי לייב סטנובר, מרדכי קרניאל, פישל שטרנברג, זיידע גולדשטיין וזאב קליימן. מעשרים ושמונה איכרים נוספים – מאלה שחתמו על המכתב לברון – נשללת התמיכה החודשית והזכות לעבד את האדמה עד שיחזרו בהם; ניתנת להם זכות לבקש סליחה מהברון ומוורמסר – בתנאי שיחתמו על מכתב ההתנצלות שכתב שייד. שאר האיכרים מקבלים תמיכה כרגיל וניתן להם לעבד את אדמתם. מהלך זה לא מפורר את הסולידריות של המורדים. איש לא חותם על המכתב שניסח שייד.

מרדכי קרניאל נהג לכתוב שירים. השירים (בכתב ידו) כונסו בספרון קטן שנקרא "נטע כרמל". קרניאל חושש שבסופו של דבר ייאלץ לעזוב את המושבה וכותב שיר –

זֹאת לֹא יָדַעְתִּי

אוֹ בִּיְחִי הַמְּבוּכָה

צִיּוֹן זָכַרְתִּי, אֵלֶיהָ נָסַעְתִּי;

בְּצִיּוֹן אָנֹכִי? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

"זָמָרִין" קָנִיתִי, כֵּן שָׁמַעְתִּי;

בַּחֲלוֹם אוֹ בְּהָקִיץ – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

אֶל עֵגֶל הַזָּהָב, אוֹמְרִים כָּרַעְתִּי;

מַדוּע וְלָמָה? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

אֲדָמָה חָרַשְׁתּּי, זֶרַע זָרַעְתִּי;

אִם קָצוֹר קָצַרְתִּי – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

אֲבָנִים סִיקַּלְתִּי, גְּפָנִים נָטַעְתִּי;

אִם פִּרְיָם אָכַלְתִּי – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

אִכָּר כִּנּוּנִי, אֲזַי שָׁמַיִם הִגַּעְתִּי;

וּמִי הִפִּילָנִי? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

"פְּקִידִים" אוֹמְרִים, אָנֹכִי פָּשַׁעְתִּי;

וּמָה פִּשְׁעִי? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

הֵמַּה גָּנְבוּ, דַּרְכֵיהֶם מָנַעְתִּי,

וּמַה חָטָאתִי? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

בֵּיתִי לָקְחוּ, מִנַּחֲלָתִי נִגְרַעְתִּי;

מַדּוּעַ וְלָמָה? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

אוֹמְרִים זָקַנְתִּי, יָמִים שָׂבַעְתִּי;

כַּמָּה יְמֵי חַיַּי? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

אֶל עָל פָּנִיתִי, אֵלָיו שִׁוַּעְתִּי;

אִם שׂוֹטְנַי קִדְּמוּנִי – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

לָכֵן אָמַרְתִּי לִנְסוֹעַ, ולֹא נָסַעְתִּי;

אִם פֹּה אֵשָׁאֵר – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

צִיּוֹן אָהַבְתִּי בִּי נִשְׁבַּעְתִּי

אִם אִכָּר עוֹדֶנִּי? – זֹאת לֹא יָדַעְתִּי.

וורמסר אוסר להדליק אור בבתים אחרי השעה תשע בערב, לערוך אסיפות והתקהלויות וללכת ברחוב בקבוצות של שניים ויותר. חיילים טורקים באים לגרש את האיכרים שהוצא נגדם צו גירוש בפריז. נשות המושבה מונעות את הגירוש. חיילים טורקים באים עם המושל לאסור את מאיר לייב הרשקו ולקחת אותו לחיפה (וורמסר רואה בו את האחראי לפעולות ההתנגדות). בנותיו של הרשקו נאבקות עם החיילים ומשחררות אותו. המושל קורא לבנות, מנסה לשכנע אותן להניח לו לאסור את אביהן ומבטיח להן שלא יאונה לאב כל רע. הבנות מסרבות. המושל נסוג ועוזב את המושבה בכעס – וורמסר הבטיח לו שלושים לירות זהב כשוחד עבור מאסרו של הרשקו ולא שילם בטענה שהמשימה לא בוצעה.

סתיו 1888. אמיל פרנק מגיע מבירות למושבה; גם הוא מגויס לחיסול המרד. פרנק מנסה לשכנע את האיכרים לחתום על המכתב של שייד. הם ממאנים; נציגיהם עונים לו שהם חשים שמעולם לא חטאו לברון, ויש להם הערכה כלפיו וכלפי מה שעשה למענם. הם מבהירים לפרנק שבמכתבם לברון ביקשו ממנו להחליף את 'מר המוות וורמסר', והם עומדים על מילוי דרישה זו, שאינה תוצאה של הסתה אלא צעד מודע של אנשים נואשים. האיכרים מודיעים לפרנק שהם אינם יכולים לחתום על שום מסמך כיוון שאין להם כל רכוש וכל מעמד משפטי בזכרון יעקב, למרות שקנו את אדמתם בכספם ועיבדו אותה בעצמם.

פרנק מזהיר שאם ידבקו בעמדה זו ייאלצו לעזוב את המושבה. הייפלר עונה לו שהם עבדו שבע שנים 'עבודת עבד', וברצונם לצאת לחופשי בשנה השביעית (לפי דיני עבד עברי ביהדות). פרנק עונה שאין לו עוד מה לומר.

למחרת האיכרים שוב נפגשים עם פרנק. הוא אומר להם שכבר אתמול ידע שלא יחתמו על המכתב משום שצעד כזה חותר נגדם. עם זאת, אומר פרנק, ששת האיכרים שנגזר עליהם גירוש ייאלצו לעזוב את המושבה. עשרים ושמונת האיכרים שנמנעה מהם התמיכה והעבודה, יירצו עונש זה למשך שישה חודשים נוספים ואולי הברון יפצה אותם בכסף תמורת הסכמתם לעזוב את המושבה.

המרד נמשך עוד חודשיים. לבסוף עזבו מרדכי לייב סטנובר ודוד אברמוביץ' וקיבלו פיצויים של ארבעת אלפים פרנק. כמו כן עזבו זאב קליימן וישראל בעל־מצר, מסיבות בריאותיות; הם קיבלו פיצויים בסך אלף פרנק. עזבו גם יצחק גרינברג, מנדל אידלזון, מרדכי אבדיק, יעקב כץ, מנדל רודר, אליהו אליוביץ' ודוד כהן; גם הם קיבלו אלף פרנק. היתר נשארו. פקודת הגירוש שהוצאה נגד מרדכי קרניאל וזיידע גולדשטיין בוטלה. איכרי זכרון יעקב לא חתמו על כתב כניעה.

הגיעה פקודה להחזיר את וורמסר לפריז. הברון נסוג. וורמסר התעקש להישאר במושבה, חדל לבוא לבית־הכנסת ונמנע מלפגוש באיכרים פנים אל פנים. דיגור קיבל מכתב מפריז ובו התבקש לענות על השאלה: האם וורמסר עזב כבר את המושבה?

נובמבר 1888. יום ראשון. פרשת "לך־לך". השכם בבוקר הסתלק יהודה ליאון וורמסר בחשאי מזכרון יעקב. בדרכו ליפו פגש איכר בשם יצחק שולר, שחזר מיפו למושבה וגער בו על שעזב את המושבה בלי רשותו. באותו יום התחוללה סערה קשה וגרמה נזק רב, חלונות התנפצו ורעפים עפו מהגגות. ביתה של משפחת בריל, ממקורבי וורמסר, נפגע קשה. האנשים ניצלו. לא דווח על נזק חריג בביתם של משה יהודה גרופר ופישל אהרונסון. בתום הסערה יצא יוסף אברמוביץ' אל הרחוב וצעד עם שלט ועליו משפט ממגילת אסתר – 'וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'.

אלעזר רוקח מפרסם מאמר תחקירי ב"חבצלת" וחושף שחיתויות של וורמסר; הוא מתאר מכירת חוזי בנייה במחירים מופקעים (ונוקב בסכומים), קניית בהמות עבודה גרועות, בזבוז של כספי הברון ועושק כספי של האיכרים.

בנובמבר 1888 חושף "חבצלת" את סיפורו של טוביה קרופיק, תלמיד ב"ארבייטר־שולה". קרופיק נולד ברוסיה ועלה לארץ בגיל שש־עשרה עם הוריו. המשפחה גרה ביפו, והאב, בנימין, לא מצא עבודה. טוביה למד סתתות ובנייה מבעלי מקצוע ערבים ופירנס את המשפחה; כשנפתח ה"ארבייטר־שולה" נרשם למוסד והעביר את משפחתו למושבה.

בחול המועד סוכות חלה קרופיק. הרופא, ד"ר זוסמן, סירב לטפל בו בטענה שהברון אסר עליו לטפל בחולים 'אלא שעה אחת לפני מיתתם' (העיתון מבהיר שאינו מאמין שהנדיב עומד מאחורי ההוראה הזאת שנמסרה מפי הפקיד אדולף בלוך, מנהל המושבות ראשון־לציון ועקרון). חבריו של קרופיק חרדו לבריאותו וביקשו מוורמסר אישור לקחת את קרופיק לרופא ביפו. וורמסר הסכים בתנאי שד"ר זוסמן יאשר זאת; הלה טען שקרופיק מתחזה. הצעירים לא התייאשו; חמישה מהם הלכו לדיגור (שהיה אחראי על הכשרתם) וקיבלו ממנו את האישור. טוביה קיבל טיפול ביפו. בתגובה, נענשו הוא וחבריו, על ידי וורמסר ובהמלצת ד"ר זוסמן, בקנס של משכורת חודשית.

בינתיים חלה בקדחת התלמיד סגל, אחד מחמשת חבריו של קרופיק. ד"ר זוסמן סירב לטפל בו משום שלקח את קרופיק לרופא ביפו. למחרת, אחרי התקף שלישי של קדחת, התחננו חבריו של סגל לפני ד"ר זוסמן שיטפל בו. ד"ר זוסמן נתן לו שמן קיק לניקוי המעיים. אחרי שבוע ביקש סגל מהרופא שייתן לו כינין נגד קדחת. ד"ר זוסמן השיב לו – 'לא לקולוניסטים עצלים להתענג על תרופות יקרות! לך עצל ועבוד!'. סגל יצא לעבודה, נפל ונחבל; חבריו נשאו אותו על הכתפיים לבית־הספר וקראו לד"ר זוסמן. הרופא סירב לטפל בו. אחרי ארבעה ימים לקה סגל בדלקת קרום המוח; ד"ר זוסמן נתן לו כינין. לפנות ערב סגל מת.

רוקח הספיד את סגל ב"חבצלת" במאמר בשם "דם חללים" והביא סיפור דומה על צעיר מהמושבה קסטינה שהוקמה באותו זמן על ידי קבוצת חובבי־ציון מבסרביה. יהודים אלה פנו לברון והפקידו בידיו סכום כסף לקניית אדמה להקמת מושבה בשותפות איתו. אחרי שבעה חודשים, בהם ישבו ביפו וכילו את כספם, קנה הפקיד אוסוביצקי את האדמה והם התיישבו עליה. בזמן המרד בזכרון יעקב תבע אדולף בלוך ממתיישבי קסטינה לחתום על תצהיר לפיו יהיו שכירי יום על אדמת הברון, ללא זכויות בקרקע ובנכסי המושבה, וייאסר עליהם להתאגד. המתיישבים שקנו את נחלתם בכסף מלא, חשו שנפלו קורבן להונאה וסירבו לחתום על התצהיר. בלוך הפסיק להם את התמיכה, פינה אותם מהקרקע ומסר את אדמתם לאריסים ערבים. מתיישבי קסטינה חזרו ליפו; עשרים מהם עזבו את הארץ, חמישה הסכימו לחתום והועברו לעבוד בראשון־לציון. באוקטובר 1888, צורפו אליהם עשרים פועלים מראשון־לציון והם עלו מחדש והקימו את המושבה קסטינה. סמוך לעלייה על הקרקע חלה אחד הפועלים בקדחת. הפקיד לא הרשה לו ללכת לראשון־לציון ולראות רופא באומרו כי – 'קדחת אינה מחלה'. אחרי מספר ימים לקה החולה בדלקת קרום המוח והועבר גוסס לראשון־לציון. הרופא היה חסר אונים ורתח על הפקידות שמונעת מחולים לראות רופא בזמן. הצעיר מת.

סמוך לסיום המרד, בינואר 1889, מפרסם רוקח מאמר נוסף ב"חבצלת" ומגלה עוד פרט מהפרשה הישנה של גירוש משפחת הורן מזכרון יעקב. רוקח טוען שאלי שייד יזם את גירושו של הורן משום שכעס על אשת הורן שלא נענתה לחיזוריו, ומשום שחשש מהורן שנסע לפריז כדי לספר לברון ששייד מנצל את ביקוריו בארץ על מנת לפתות נשים.

מפתח אישים
אבדיק, לייב 63, 77.
אבדיק, מרדכי 135.
אבו ציזר, (רופא או מרפא) 56, 80, 102, 123, 170.
אברהם, חיים 239.
אברמוביץ', מר 120.
אברמוביץ', דוד 97, 135.
אברמוביץ', יוסף 77, 136.
אדילמן, מרדכי מיוחס 108.
אדלר, ינקל 102, 133, 150, 187.
אהרונסון (אברהם), שרה 199, 238-239, 241-244, 246.
אהרונסון, אהרון 146, 227-229, 235-239, 241-243, 247-248.
אהרונסון, אלכסנדר 235, 237, 241, 248.
אהרונסון, אפרים פישל, 97, 136, 150, 168, 172, 227, 238, 244, 246.
אהרונסון, מלכה 136, 168, 227, 238.
אהרונסון, צבי 228, 244.
אהרונסון, קלמן 97.
אהרונסון, רבקה 199, 236-237.
אוליפנט (לבית לה סטרנג'), אליס 14-17, 24-25, 31-32, 49, 57-58, 84, 103, 142.
אוליפנט, לורנס 12-17, 22-25, 27, 31-32, 38, 49-51, 55, 57-58, 62-63, 70, 78, 83-85, 103, 141-142.
אוסוביצקי, יהושע 76, 105, 111-112, 115, 117-118, 137, 139, 159.
אוסישקין, מנחם 127, 132, 203, 213-214.
אושרי, מר 76, 78-79, 81-82, 86, 109, 124, 127.
אחד העם ראו גינצברג, אשר
אחמד (שייח', כפר סובארין) 159.
איגלי, ליאון 100-103.
איגנר, שמואל 32-33, 43, 51, 55.
אידלזון, דוד 53, 80.
אידלזון, מנדל 53, 77, 80, 135.
אידלשטיין, נחמן 202.
איזנשטט (ברזלי), יהושע 112, 117, 153-154.
אייזנברג, אהרון 168.
אימבר, נפתלי הרץ 25, 31-32, 49, 57-60, 83-84, 103, 108, 111, 141-144, 159, 178, 213.
אימבר, שמריה 108.
אלברט, אלתר 244.
אלגין, לורד (תומס ברוס) 13.
אליוביץ', אליהו 135.
אליוט, ג'ורג' 49.
אסא, נסים 78.
אפלבוים, אביגדור 80, 146.
אפלבוים, ינטה 86.
אפלבוים, יצחק אהרון 56, 63, 129, 150.
אפשטיין (סדובסקי), אברהם שרגא 11, 169.
אפשטיין (סדובסקי), יוסף 11, 169.
אפשטיין, יעקב 171.
אפשטיין, יצחק 100-103, 196.
אקסלר, מר 133.
ארבלה (ד'ארבלה, אמצ'סלבסקי), יצחק (ד"ר) 125-126.
אריזון, משה 10-11.
אריזון, שרה 10.
ארליך, שפסל 246.
ארלנגר, מיכאל 56-57, 69, 73, 76, 79, 81, 85, 87, 97, 102, 108, 126, 132, 155.
ארמאנס 123, 126.
בארביה, (אגרונום) 186, 192, 195, 205.
בודרוס 67.
בוכמיל 180.
בונטו, יוז'ן 70.
בונפרטה, נפוליאון 34, 67-68, 74.
בונשטיין, חיה רחל (לבית יעקבזון) 106-107, 110, 126.
בונשטיין, יוטא 181.
בונשטיין, מרדכי 105-107, 110, 126, 156-157, 181, 191.
בונשטיין, נחום 107, 126.
בונשטיין, פסח 107, 126.
בוסקילה, ז'יל 165.
ביאליק, חיים נחמן 92, 212.
בינשטוק, לייב 155.
ביסמרק, אוטו פון 177.
בכר, נסים 92.
בלויקר, יוסי 90.
בלוך, אדולף (אלפונס) 117, 136-137, 140, 158, 168, 183.
בלום, טשרנה 119.
בלום, לייבוש 119.
בלומנפלד, בנימין 110.
בלומנפלד, גיטל 110.
בלומנפלד, משה 187.
בלידן, יעקב (ד"ר) 139.
בלפור, ארתור ג'יימס, לורד 247.
בלקינד, איתן 218, 237, 239, 243, 248.
בלקינד, ישראל 159, 215-217.
בלקינד, נעמן 237-239, 242-243, 247.
בלקינד, שמשון 218.
בן־אב"י (בן־יהודה), איתמר (בן־ציון) 92.
בן־זכריה, סעדיה 187.
בן־חיים, זלמן 187.
בן־טובים, אייזיק 153-154.
בן־יהודה, דבורה (לבית יונאס) 92.
בן־יהודה (פרלמן), אליעזר יצחק 90-93, 108, 110-111, 117-118, 127-128, 132, 141, 143-144.
בן־שימול, יעקב 105, 139-141, 144, 146-150, 156, 158, 164-165, 171, 185-186, 189.
בנטואיץ' (לבית לנגה), ניטה 229, 235, 250.
בנטואיץ', הרברט 229.
בעל־מצר, ישראל 135.
בק, ישראל 17-18.
בקר, חיים 42.
בר, דוב 224.
ברוידא, יעקב 173.
ברונשטיין, יעקב 193.
ברונשטיין, מרדכי צבי 187.
ברונשטיין, שלום 227.
ברונשטיין, שמואל זאב 48.
בריל, אברהם 100, 146.
בריל, דן 100, 146, 165.
בריל, יחיאל 38, 57, 72, 95-96.
בריל, שלמה 9, 26, 41, 48, 52, 127.
ברל, אלפרד 200-201.
ברלין, נפתלי צבי יהודה (הנצי"ב) 229.
ברנר, יוסף חיים 221-223, 250.
ברנשטיין־כהן, יעקב 203.
ברסר, לואי 33, 36, 38, 40-42, 48, 52-54, 61-62, 82.
ברקוביץ', אברהם 145.
ברקוביץ', מרדכי 202.
ג'מאל פחה 236, 240.
ג'רמן, ויקטור 32-33, 37-38.
גדליה, חיים 42-43.
גוטהילף, מר 198.
גולדברג, אליקום (ד"ר) 123-133, 170, 231.
גולדברג, יצחק לייב 117.
גולדסמיד, אלברט 49, 51, 177.
גולדשטיין, ברוך 40.
גולדשטיין, זיידע 133, 135, 201.
גולדשטיין, חיה 201.
גולדשטיין, יצחק 149, 201.
גולדשטיין, פנינה 39.
גולדשטיין, שמואל 39.
גורביץ' (הורוויץ), גרשון לוי 100-103.
גורדון, דוד 17, 47, 91, 102, 118.
גיילברג, איטה 63.
גיילברג, טובה 244-245.
גיילברג, שמעון 48.
גינצברג, אשר (אחד העם)
גלדסטון, ויליאם 16.
גלוסקין, זאב 173.
גלעדי, ישראל 245.
גרד, יעקב 145, 149.
גרופר, משה יהודה 90, 125, 131, 136, 187.
גרינברג, יצחק 77, 135.
גרף, אנשל 202.
גרף, יוסף 77-78, 232.
גרף, מלכה 78.
גרף, צבי 77-78, 97, 149.
דיגור, ז'וסטן 57, 65, 76, 78, 80, 90, 97, 101-102, 105-106, 119-120, 236, 227.
דיהה, מר 105.
דיזנגוף, מאיר 155-159, 181, 219, 241.
דייל אואן, רוזמונד 142.
דיינארד, מנחם 147.
דיסקין, יהושע לייב 94-96.
דיק, מר 157, 228.
דרייפוס, אלפרד 176-177.
האריס, תומס לייק 13-16, 50.
הגר"א (הגאון ר' אליהו מווילנה) 94.
הורוויץ, יצחק 108.
הורן, אפרים פישל (ומשפחתו) 55, 77, 96, 109-110, 118, 137, 144.
הורנשטיין, יחזקאל 155.
הייפלר, אדולף 45.
הייפלר, מאיר הירש 45, 47, 53, 131, 135, 187.
הייפלר, מקס 45.
הייפלר, פייגה 63.
הירש, מוריץ 55-56, 61, 177, 183, 188.
הירש, שמואל 57, 73, 76, 79, 100, 102, 112, 115, 118, 215.
הירשברג, אברהם שמואל 197.
הירשנזון, יצחק 92.
הכהן, צדוק 69, 72, 76, 108, 126, 189.
הלוי, אברהם בן יפת 225-226.
הלפרין, אברהם 100-103.
הלפרין, ירחמיאל 9, 11, 130-131.
הלפרין, מיכאל 110-111, 117, 220.
הלפרין, מרדכי 202.
הלפרין, משה 202.
הלפרין, רבקה 11.
הרבי מגור (יהודה אריה ליב אלתר) 198.
הרצל, טרודי 176.
הרצל, תאודור בנימין זאב 49, 175-181, 188, 198, 200-201, 203, 205-207, 210, 212-214, 217-218.
הרצנשטיין, יעקב 154.
הרשקו, בבה 56.
הרשקו, בתיה 10, 63.
הרשקו, מאיר לייב 11, 48, 52, 56, 63-64, 110, 120, 124, 130-131, 135, 145, 150, 191, 202, 214.
הרשקו, סלומון 202-203.
הרשקו שושנה (לבית דודסקו) 202-203.
הרשקוביץ', יעקב 202.
הרשקוביץ', משה הירש 99, 149.
ווגה, דה 71.
וורמסר הצעיר 192.
וורמסר, יהודה ליאון 79-82, 85, 89-90, 96-105, 107, 109-110, 188-120, 123-131, 135-136, 139-140, 144, 150, 231.
וייץ, חנה (ד"ר) 199.
וייץ, נפתלי (ד"ר) 199, 211.
וילדר (לבית אריזון), איטה 11.
וילדר, שלמה 9, 11.
וילהלם השני (קיסר) 180.
וילהלם התשיעי 67.
וינשטוק, רייזל 86.
וינשטוק, אלתר 9, 86, 108.
ויסוצקי, קלונימוס ולדימיר זאב 93, 96, 100.
ויצמן, חיים 179-180, 197, 203, 205-206, 213-214, 229, 239, 241, 246-247.
ולינגטון (גנרל) 67-68.
ונציאני, עמנואל פליקס 55-56, 61, 63-64.
ורהפטיג־אמתי, משה 100, 103.
זויבר, חיים 202.
זולא, אמיל 176.
זוסמן, שמואל (ד"ר) 133, 136-137, 140, 150, 170.
זילברמן, רפאל (אב"ד צפת) 20, 54.
זנגביל, ישראל 142, 213.
חזן (פקיד) 165, 183.
חזן הגדול (פקיד) 158.
חיים, דוד 188.
חנקין, יהושע 153-154, 189.
טולסטוי, לב ניקולייביץ' 212.
טיומקין, ולדימיר זאב 153-155, 167.
טריידל, יוסף 228.
יבנאלי, שמואל 224.
יודילביץ', דוד 39-42, 91.
יונאס, שלמה נפתלי הרץ 91, 132.
יעבץ, זאב 96, 130, 139, 146-147, 150.
יעקבזון, שלמה 106-107, 110.
יפה, הלל (ד"ר) 165-172, 181, 212, 214, 223, 227-229, 235, 241, 244-246, 248.
כהן־קיטרר, אסתר 39, 41.
כהן־קיטרר, יעקב 39, 41, 96, 151.
כהן־קיטרר, משה 39.
כהן, אלברט 69.
כהן, דוד 135.
כהן, רפאל 193.
כהנא, יוסף 201.
כץ, יעקב 135.
לבל, זיגפריד 64.
לבל, יצחק 33, 37, 54, 64, 81-83.
לובמן, מרדכי 80, 89.
לוואן, נרסיס 178, 188, 195.
לוי, פרנק 33.
לוי, שבתי 189.
לוין־אפשטיין, אליהו זאב 168, 173.
ליבוביץ', יעקב 125-126.
לייטנר, זכריה 202.
ליליינבלום, יהודה לייב 102.
ליפא, קרפל (ד"ר) 174.
לישנסקי, טוביה 240, 244.
לישנסקי, יוסף 238-247.
לישנסקי, עבריה 240, 244.
לישנסקי, רבקה 244.
לנגה, מיכאל 229, 235, 250.
לרר, ראובן 117.
מאירסון, אמיל 178, 189-191, 195-197, 199-201, 204.
מאסס, מר 198.
מהמט החמישי (סולטן) 222.
מוהליבר, שמואל 72, 132, 151, 153.
מויאל, אברהם 93, 100.
מונדור, מונט ד'אור, אליקום ראו גולדברג, אליקום (ד"ר)
מונטיפיורי, משה 189.
מונטיפיורי, קלוד 247.
מורגנשטרן, אברהם יוסל 30, 32, 37, 40, 42, 48, 78, 80-81, 85.
מלכין, שרה 217-218.
מנדל, הירש 40, 43.
מרמורק, אלכסנדר (ד"ר) 201.
נורדאו, מאכס 201, 203.
נטר, קרל 50-51, 72, 76.
ניידרמן, אריה 120, 191, 245.
ניימן, לופו 10, 39, 53, 77, 149, 191, 201, 232.
סגל, מר (תלמיד הארבייטר שולה) 137.
סדובסקי, שרגא ראו אפשטיין (סדובסקי), אברהם שרגא
סולומיאק, אברהם 110.
סולסברי, לורד (רוברט גסקוין ססיל) 16.
סוסקין, זליג (ד"ר) 228.
סטנובר, מרדכי לייב 97, 120, 129, 133, 135.
סלאח, מחמוד חאג' 120.
סלומון, יואל משה 129-130.
סלנט, שמואל 94.
סמואל, הרברט 250.
סמולנסקין, פרץ 91-92.
סמסונוב, אריה 62, 109.
עבדול חמיד השני (סולטן) 16, 222.
עבייאד, אליאס 157.
עלי בק 99.
פאלק (רב) 109, 129, 139.
פאפו, מר 163.
פארב, מר 147.
פו, אדגר אלן 59.
פובדונוסצב, קונסטנטין 177.
פוחצ'בסקי, מיכל זלמן 100-103.
פומרנץ, חיים 202.
פוריי, מר 148.
פיינברג, אבשלום 236-239, 242, 244.
פיינברג, ברטה 116.
פיינברג, יוסף 56, 111, 116-117.
פילד, סיירוס 50.
פילדרמן, אנשל ראו וינשטוק, אלתר
פין, ג'יימס 93.
פינלס, שמואל 200-201.
פינס, יחיאל מיכל 20, 59, 74, 92, 95-96, 108, 121, 130, 139, 153-154.
פינסקר, יהודה לייב 86, 102, 132, 188.
פלווה, ויצ'יסלב פון 212.
פסקל, הרמן 9, 11, 23, 32, 40-41, 53, 55, 77, 82.
פסקל, סופי 9, 11, 23, 98.
פסקל, פרץ 9, 78, 146.
פרומקין, ישראל דב 20, 83, 92, 94-96, 110, 128, 141, 144.
פרידלנדר, הרמן צבי 84.
פרידלנדר, ליליאן 250.
פרידנשטיין, שמואל יעקב 53, 62.
פריינטה, מר 198-200, 204-205, 216-217.
פרנס, אנטול 176.
פרנק, אמיל 33, 36, 40, 48, 53-55, 62, 72, 76, 78, 135, 164.
פרנקו, משפחת 33.
צ'לנוב, יחיאל 203.
צאירי, אסתר 225.
ציפרין, חיים 147.
קאהן, מארק 165.
קאנא, היינריך 175.
קוואטין, מר 133.
קוואלאן, מר 183.
קון, יוסף (ד"ר) 199.
קופמן, ברכה 132.
קופמן, היינוך 132.
קופמן, מתילדה 146-147.
קוק, אברהם יצחק הכהן 229-231.
קורולנקו, ולדימיר 212.
קורלנד, איטה 98, 149.
קורלנד, משה 33, 77, 80.
קורלנד, רפאל 99.
קלוואריסקי, חיים מרגלית 179, 210-211, 227-228.
קליימן, זאב 133, 135.
קליין, אלכסנדר (ד"ר) 168-170
קליין, מתילדה 169.
קליסטר, מרדכי 33, 53, 77, 80-81, 85-86.
קלמי, חיים 92.
קמיניץ, אליעזר ליפא 84.
קנטור, אליהו 174.
קנטור, שלמה קלמן 174, 187.
קפטן וולי 238.
קרופיק, בנימין 136.
קרופיק, טוביה 136-137, 185.
קרניאל, לאה (לבית גולדשטיין) 11, 130.
קרניאל, מרדכי 11, 48, 63, 76-77, 128-131, 133-135, 145, 150, 191, 203.
קרניאל, שלמה 63.
קרסקר, אברהם 202.
קרסקר, לייבל 202.
רבינוביץ', מרדכי (בן עמי) 165-166.
רבינוביץ', שאול פנחס 102, 118.
רבינוביץ', שרה (לבית יפה) 166.
רודר, מנדל 135.
רוזנהק, ז'יל 185, 192-195, 198, 210.
רוטמן, נסים 244.
רוטשילד, אדלאידה 69, 115, 117-121, 123, 147, 159, 185-187, 232.
רוטשילד, אלפונס 69, 84.
רוטשילד, בטי 68, 147.
רוטשילד, ג'יימס (בנו של הברון רוטשילד) 251.
רוטשילד, גוסטב 69.
רוטשילד, גיטל 68.
רוטשילד, וולטר 247.
רוטשילד, וילהלם קרל שמעון וולף 69.
רוטשילד, יעקב ג'יימס (אבי הברון) 67-68.
רוטשילד, מאיר אנשל 67, 148.
רוטשילד, נתן 67-68.
רוטשילד, שלמה מאיר 147.
רוטשילד, שרלוט 69.
רופין, ארתור 218-219, 224.
רוקח, אלעזר 12, 18-24, 27, 48, 83, 92-93, 95-96, 100, 112, 118, 127-128, 136-137, 140, 144, 168-196.
רוקח, פרידה (לבית בק) 18, 169.
רוקח, שמעון 112.
ריבניקר, ברל 202.
ריבינקר, משה 85, 185, 246.
ריבלין, יוסף, 83, 94-95.
רפפורט, שיינדל 98-99.
שוב, דוד 26, 106-107.
שוורץ, חיים בר 80.
שוורץ, עשהאל 244.
שוורץ, ראובן 244-246.
שוורצמן, שמעון
שולר, יצחק 136.
שומאכר, גוטליב 31.
שור, מר 64.
שטארקמט, קלייר (לבית פרנק) 164.
שטארקמט, אדולף (יצחק) 163-165, 189, 191-199, 204, 210-211, 216-217, 131.
שטמפר, יהושע 203.
שטרן, אליהו (ד"ר) 169.
שטרנברג, יהודית 103.
שטרנברג, פישל 133.
שטרנברג, שמואל 103.
שייד, אלי 76-79, 81-83, 85-87, 89-90, 99, 105-106, 109, 126-135, 137, 141-150, 164-165, 170-171, 181, 183, 185-186.
שיינקין, מנחם 197.
שכטר, ישראל 229.
שכטר, סולומון 229.
שפירא, זכריה 225, 227.
שץ, בוריס 219.
שצמן, אידה 187.
שצמן, הירש 129, 145, 150.
תאומים, אליהו רבינוביץ' (האדר"ת) 229.
תמשס, מתתיהו 76-77, 90, 97, 99, 150, 169, 191, 200, 229.

מפתח תמונות
שלמה וילדר 9.
מאיר לייב ובתיה הרשקו 10.
משה ושרה אריזון 10.
רבקה וירחמיאל הלפרין 11.
הרמן וסופי פסקל 11.
לורנס אוליפנט 13.
תומאס לייק האריס 14.
אלעזר רוקח 18.
נוף ארץ־ישראלי אופייני בסוף המאה ה־91 21.
חסיד שוקד על תלמודו 25.
האונייה "טטיס", נמל גאלאץ, 18 באוגוסט 1882 28.
חיפה – מראה כללי מהחוף 29.
נוסעים יורדים בחוף חיפה 30.
שוק בחיפה 31.
חאן בחיפה 32.
זמארין 37.
לופו ניימן 39.
שמואל ופנינה גולדשטיין 39.
אסתר ויעקב כהן־קיטראר 41.
נמל יפו 43.
נוף בסביבות זכרון־יעקב 45.
דוד גורדון – עורך "המגיד" 47.
אלברט גולדסמיד 49.
הברון מוריץ דה הירש 56.
אליס אוליפנט 58.
נפתלי הרץ אימבר, 1884 59.
לייב אבדיק 63.
דרך לזכרון־יעקב 65.
משפחת איכרים בזכרון־יעקב 66.
יעקב ג'יימס דה רוטשילד 68.
הברון אדמונד דה רוטשילד 71.
הרב צדוק הכהן 72.
גדרה 74.
עקרון 75.
אלי שייד 77.
יוסף גרף 78.
צבי ומלכה גרף 78.
נפתלי הרץ אימבר, 1884 83.
מייסדים וצריפם 88.
אליעזר בן־יהודה 91.
קלונימוס ולדימיר זאב ויסוצקי 93.
יחיאל מיכל פינס 95.
מטבע זכרון־יעקב 98.
משה הירש הרשקוביץ' 99.
רחוב האיכרים בעת סלילתו 101.
רחוב האיכרים, 1886 (עומד מימין וורמסר) 104.
מרדכי וחיה רחל בונשטיין 106.
נפתלי הרץ אימבר 108.
בנימין וגיטל בלומנפלד 110.
מיכאל הלפרין 110.
קציר 111-112.
בית הכנסת "אהל יעקב" 114.
יוסף וברטה פיינברג, 1875 116.
אליעזר בן־יהודה 117.
טשרנה ולייבוש בלום 119.
אריה ניידרמן 120.
ערבים בלבוש מסורתי 121.
מרדכי קרניאל 128.
הירש שצמן 129.
יואל משה סלומון 129.
לאה קרניאל 130.
משה יהודה גרופר 131.
ברכה קופמן 132.
אפרים פישל ומלכה אהרונסון 136.
תזמורת זכרון־יעקב, 1905 138.
בית הפקידות בזכרון־יעקב 141.
אנשי המושבה מאיר שפיה 142.
נפתלי הרץ אימבר 143.
הרכבת גפנים 145.
הרב המורה זאב יעבץ 146.
המושבה בת־שלמה 146.
זכרון־יעקב 148.
גן טיול 150.
צועני ודב – מופע בידור בזכרון־יעקב 151.
אשר גינצברג – אחד העם 152.
זאב טיומקין 153.
יהושע חנקין 154.
יחיאל מיכל פינס 154.
חדרה 155.
מאיר דיזנגוף 156.
בית החרושת לזכוכית בטנטורה 157.
מעבר לדף – ייבוש ביצות כבארה 159.
אגודת מכבים ונוטרי מנוחת המושבה זכרון־יעקב, 1897 162.
שטארקמט ואשתו קלייר (בתו של אמיל פרנק) 164.
פקידי הברון 165.
ד"ר הלל יפה 166.
שוק ביפו 167.
בית־החולים בזכרון־יעקב 169.
שכונת נוה שלום ביפו 170.
יפהפיות זכרון 171.
יקב זכרון־יעקב – מראה כללי, 1391 173.
אולם ייצור ביקב 173.
תיאודור הרצל 175.
הברון מוריץ דה הירש 177.
רחוב בזכרון־יעקב, 1906 182.
זכרון־יעקב – רחוב האיכרים, 1920 184.
הברון רוטשילד יורד בחוף טנטורה, 1925 187.
אמיל מאירסון 190.
פקידי פיק"א 193.
ד"ר נפתלי וייץ, עם רבקה ושרה אהרונסון, 1911 199.
אמיל מאירסון 200.
יצחק וחיה גולדשטיין 201.
אנשל גרף 202.
שושנה וסלומון הרשקו 203.
חיים ויצמן 206.
בנימין זאב הרצל 207.
הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, 1914 208.
כפר־תבור 210.
חיים מרגלית קלוואריסקי 211.
מנחם אוסישקין 214.
ישראל בלקינד בצעירותו 215.
ישראל בלקינד בבגרותו 216.
ארתור רופין 218.
דגניה 219.
חברי השומר 220.
יוסף חיים ברנר 221.
פועלים תימנים ומעבידים, 1913 224.
זכרון־יעקב, שכונת התימנים 225.
פועלים עובדים בפרדס של יק"א 226.
אהרון אהרונסון 227.
צבי אהרונסון 228.
ניטה ומיכאל לנגה 229.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק 230.
ביקור הרבנים ביקב זכרון־יעקב, 1914 231.
הברונית והברון רוטשילד – זכרון־יעקב, 1925 232.
שדרת הדקלים בתחנת הניסיונות בעתלית 233.
גירוש תל־אביב, 1917 234.
מיכאל לנגה 235.
תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית 236.
אהרון אהרונסון 236.
אבשלום פיינברג 237.
נעמן בלקינד 237.
יוסף לישנסקי 238.
שרה אהרונסון 239.
ג'מאל פחה 240.
אלכסנדר אהרונסון 241.
בית אהרונסון 242.
קיסריה – מקום משכנו של המושל הטורקי 243.
אפרים פישל אהרונסון 244.
ראובן שוורץ 245.
טובה גיילברג 245.
לורד בלפור וחיים ויצמן, 1925 247