רופאיה של ארץ-ישראל, 1948-1799

פרקי מבוא לאסופה הביוגרפית של רופאי ארץ-ישראל 1799-1948

מאה שנה להיווסדה של ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י)

ראשון הראשונים: חייו המופלאים של ד"ר שמעון פרנקל (1880-1809), הרופא העברי הראשון ומקימו של ביה"ח היהודי הראשון בארץ-ישראל

שעתם הנאה של הרופאים ועוזריהם בארץ-ישראל: מלחמת העולם הראשונה

שיטות איסוף הביוגרפיות

ראשי תיבות

הערות על הביוגרפיות

מושגים שכיחים בביוגרפיות

רופאי הארץ; מספרם והתפלגותם לפי התמחותם

עלייתם של הרופאים ממרכז אירופה בתקופת הנאציזם: פליטים או ציונים?

מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט והרשאת הרופאים בא"י

האוניברסיטאות בהן למדו רופאי הארץ

הפקולטות לרפואה באימפריה העותמנית ובמזרח התיכון

ברלין בתור Alma mater של רופאי ארץ-ישראל

המכון לרפואה טרופית בהמבורג בתור אולפנא של רופאי הארץ

הרופאים היהודים בגרמניה לפני ובזמן הנאצים

וינה גם היא Alma mater של רבים מרופאי הארץ וגורל הרופאים היהודים באוסטריה הנאצית

מדוע רק מעטים מרופאי הארץ למדו בפולין?

תרומתה של איטליה לרפואה היהודית והארצישראלית

תרומתן של האוניברסיטאות השווייצריות להכשרת רופאי ארץ-ישראל

רומניה: האוניברסיטאות שאפו ל'נומרוס נולוס' (אפס)

ארץ-ישראל או ארה"ב; קליטתם של רופאים יהודים-פליטים ממרכז אירופה בארה"ב

הצבא הפולני במלחה"ע ה־II ועליית רופאיו היהודים לארץ-ישראל

אקטרינה פשקובה (גורקי) (1887-1965) ועליית הרופאים הציונים מבריה"מ

הנשים ברפואה; הרופאות היהודיות והרופאות בא"י

אסופת הביוגרפיות של רופאי ארץ-ישראל 1799-1948

רשימת קיצורים של מקורות, ומקורות הצילומים

דברי ההוצאה לאור למהדורה השלישית

במרץ 2012 יצאה לאור המהדורה השנייה והמעודכנת של 'רופאיה של ארץ ישראל 1799-1948', לרגל שנת המאה להסתדרות הרפואית בישראל. כבר אז פרופ' לוי לא היה אופטימי בנוגע לצאתה של מהדורה שלישית. חרף הספקנות שלו, סיפורים המשיכו להגיע. תמונות הצטרפו לסיפורי חיים והספר גדל בכ־600 ביוגרפיות מלאות, חדשות ומחודשות. המחברים הכריזו מלחמה על ה"ביוגרפיות של השורות הבודדות" וניצחו בה; פרטים חדשים מעשירים ומדייקים אלפי ביוגרפיות ומוסיפים על המידע הקיים. מידע ממשפחות וממכרים ממשיך לזרום.

והספר גדל, צמח והתרחב, מ־388 עמודים במהדורה הראשונה ל־432 עמודים במהדורה השנייה  ול־478 עמודים במהדורה הנוכחית.

המידע המקוון הולך וגדל, אתרים חדשים נפתחים כל הזמן ומידע מצטבר. כיום ניתן למצוא ברשת אזכורים רבים של המהדורות הקודמות של הספר, בתחומים שונים, ביניהם התפתחות השפה העברית, היסטוריה של רפואה ישראלית והיסטוריה ישראלית. התרבות המקורות המקוונים, לרבות כאלה שמהימנותם משתנה, מצריכה משנה זהירות ואחריות בבדיקת החומר. חיוני להצליב בין הידע הנצבר מהמקורות השונים: ראיונות אישיים עם בני משפחות של רופאים, ספרים, עיתונים, מאמרים, מידע מאתרים ועוד. כך סונן והתגבש מידע אמין ואמיתי.

את המהדורה השלישית תכננו מתוך מחשבה על המהדורה הבאה, שתהיה מקוונת וכך נגישה לציבור גדול ומגוון. הבט נוסף של העבודה בסביבת אינטרנט הינו היכולת לאתר מידע לפי מילות מפתח, שמות רופאים ופרטים אחרים, ולבצע חתכים שונים. בנינו את המהדורה במחשבה על החוקר והתלמיד והמתעניין, האחדנו מילים ומושגים רבים והתאמנו את מראי המקומות למנועי החיפוש באינטרנט, כך שניתן יהיה להגיע בפשטות למקורות־ידע רבים שמצויים ברשת ובספריות רגילות.

המחברים ממשיכים לקבל מידע על רופאים, עד סגירת המהדורה וגם אחריה. ידע על העבר ממשיך לזרום ולהעשיר את תמונת המציאות של הרופאים, של סביבת החיים שלהם ושל החברה בה עבדו ועליה השפיעו.

אנחנו מכירים את פרופ' נסים ויעל לוי כמעט עשר שנים, עובדים איתם, חושבים איתם, מקבלים עצה טובה ופרספקטיבה של חיים שלמים בשיחות איתם. אנו מצפים לעבוד איתם על המהדורה הבאה.

ח' רוקח וא' בחור

הנשים ברפואה, הרופאות היהודיות והרופאות בא"י

עד אמצע המאה ה־20 נשים רופאות היו תופעה נדירה. רק בארץ הן היו שכיחות למדי מזה 85-90 שנה. רופאות חלוצות צעירות "עם הקוקו והסרפן" פעלו בארץ כ־3 דורות בטרם נראו בהמוניהן בעולם המערבי. [1].

מיעוט הנשים בתולדות הרפואה מפתיע לאור העובדה שכבר מוקדם מאד בהיסטוריה הן מוזכרות בתור פעילות במקצוע. בחברה הפרימיטיבית שיחקה האשה-האם תפקיד רפואי חשוב בתור המטפלת הרפואית בבני משפחתה. גם במיתולוגיה היוונית בלטו נשים בתחום הרפואה. כך, למשל, היגייה (Hygieia) המיתולוגית, בתו של אסקלפיוס, עסקה במניעת מחלות ושמירה על הבריאות; ומכאן המילה היגיינה. בימי הביניים (במאה התשיעית) נחשבה טרוטולה (Trotula) לאשה הראשונה בהיסטוריה שלימדה רפואה בבי"ס הגבוה בסלרנו שבאיטליה. היא חיברה ספרים על גינקולוגיה ומיילדות, שנשארו בשימוש מאות שנים. הילדגרד מבינגן היתה רופאה-נזירה במאה ה־12 שעסקה בענפי רפואה שונים [2] [3], אף כי נאסר על נשים ללמוד כירורגיה או רוקחות. למעשה, רק הגינקולוגיה והמיילדות היו פתוחות לפני נשים. אלו שחלמו על קריירה רפואית נאלצו להתחפש לגברים כדוגמת הד"ר ג'יימס ברי, 'רופא' צבאי בריטי מהמאה ה־19, שלא היה אלא אשה…

במחצית המאה ה־19 כבר הורגשה דרישה לנשים ברפואה ואז התגלו הקשיים הרבים הכרוכים בכך. תחילה נאמר שהאשה הלומדת רפואה חייבת ללמוד פרקים באנטומיה ש"לא היו נאים לבחורה מוסרית". באותה תקופה התחיל הוויכוח על יכולתן השכלית והפיזית של הנשים לעבוד ברפואה. האשה הראשונה שהצליחה להיכלל ברשימת הרופאים של בריטניה היתה אליזבת בלאקוול, שסיימה בשנת 1847 את הקולג' הרפואי בג'נבה, ניו יורק (למוסד זה לא היה כל קשר עם העיר ג'נבה שבשווייץ). ב־1864 החלה אוניב' ציריך לקבל נשים מהקנטון שלה לפקולטה לרפואה. בעקבותיה הלכו גם האוניברסיטאות של פריז, ברן וג'נבה (שווייץ). ב־1870 קיבלה אליזבת גארט הבריטית תואר 'דוקטור לרפואה' (M.D.) מאוניב' פריז ונתמנתה רופאה ב־East London Hospital; בכך היתה האשה הראשונה שזכתה במינוי רשמי בבי"ח. ב־1877 החליטה הנהלת ה־Royal Free Hospital בלונדון לקבל נשים ללימודי רפואה. הודות לכך, היו בבריטניה בשנת 1891 כ־101 רופאות. [4].

הנשים שהיו מעוניינות ללמוד רפואה באירופה נתקלו בהתנגדות מצד גורמים רבים ושונים, בראש ובראשונה מצד הסטודנטים והסגל האקדמי, שהיה על טהרת הגברים. הסטודנטים טענו שאין זה מכובד שבנות תלמדנה איתם, ולימודי האנטומיה ישחיתו את מידותיהן הטובות של הבנות. למרות כל הקשיים, בעשור האחרון של המאה ה־19 החלו האוניברסיטאות הסקוטיות (אדינבורו, גלזגו ואברדין) לקבל בנות לרפואה, ובעקבותיהן הלכו גם מנצ'סטר ובירמינגהם בצפון אנגליה (1899-1900).

מעניין לציין שדווקא שווייץ השמרנית, היתה בין המדינות הראשונות באירופה שאפשרו לנשים לימודים בפקולטות לרפואה, מ־1864 בציריך ומ־1872 גם בברן וג'נבה. בנות ממזרח אירופה, רובן יהודיות, נהרו לפקולטות לרפואה של שווייץ. תחילה היתה הקבלה באמצעות בחינות כניסה, ורק מראשית המאה ה־20 על סמך תעודת בגרות. גם אוניב' סט. פטרבורג החלה לקבל באותם ימים מיילדות להשלמת השכלתן לרופאות כלליות. בשוודיה והולנד נתקבלו נשים לרפואה בשנות ה־70 של המאה ה־19 [5]. בגרמניה נדרשה תעודת בגרות מלכתחילה, דרישה שפסלה כמעט אוטומטית כל בחורה מפני שבתיה"ס התיכוניים לבנות לא הגישו את התלמידות לבחינות הבגרות. במוסדות אלה לימדו רק מקצועות 'מתאימים לאשה': ספרות, שפות, מוזיקה ואמנויות בכלל, כלכלת בית ועוד מקצועות 'מתאימים לנשים'. הבנות לא למדו מדעים ושפות קלאסיות (לטינית ויוונית), שהיו חשובים ללימודי הרפואה. פריצת הדרך הגדולה בגרמניה נעשתה ב־1893 בעיר אאכן, כאשר קבוצת בנות התחילה ללמוד בבי"ס תיכון מסוג חדש, שהכין בנות לבגרות אקסטרנית. בין התלמידות החלוצות היתה היהודיה רחל גויטן-שטראוס, שעמדה בהצלחה בבחינות; בקיץ 1900 התחילה את לימודי הרפואה בהיידלברג ונכנסה להיסטוריה כסטודנטית הראשונה לרפואה שהתקבלה לאוניב' גרמנית. היא סיימה את לימודיה ב־1905. את הדוקטורט קיבלה מאוניב' מינכן. חשוב לציין שמבין 15 הסטודנטיות הראשונות לרפואה במינכן, היו חמש יהודיות (33%). רחל עלתה לא"י וזכתה לבנות את ביתה בירושלים. [6].

"גם זרות וגם יהודיות"

בשלהי המאה ה־19 עלה מספר הזרים והנשים שלמדו באוניברסיטאות המערביות. נטייה זו היתה קיימת בעיקר בארצות בעלות רשת אוניברסיטאות צפופה, ביניהן שווייץ, צרפת, גרמניה, אוסטרו-הונגריה ובלגיה. מגמה זו נמשכה עד מלחה"ע ה־I. (ראה טבלה 1).

הקשיים בהם נאלצו להתמודד הסטודנטיות־לרפואה היהודיות

בפני הבנות היהודיות שרצו ללמוד רפואה ניצבו מכשולים מכל צד, גם מבית. על אף העובדה שלרוב ההורים לא היתה בעיה כלכלית, לא כולם שמחו שבתם תיסע ללמוד רפואה; זאת בגלל הקושי הצפוי במציאת חתן. לפי התפיסה החברתית באותם הזמנים, הגבר היה ראש המשפחה, המפרנס העיקרי, בד"כ מבוגר מרעייתו ובעל השכלה רחבה יותר ממנה. לא היה מקובל שלאשה תהיה עמדה גבוהה יותר בחברה ובוודאי לא בין בני זוג שעמדו להינשא. במקרה הקיצוני ביותר יכלו שני בני הזוג להיות בעלי מעמד (השכלה) שווה. אם היה פער, הוא היה חייב להיות לטובת הגבר. כאשר דובר ברפואה היתה הבעיה סבוכה יותר כיוון שבד"כ היה התואר 'דוקטור' חלק מהשם. אשה שנישאה לרופא היתה 'מקבלת' את התואר של בעלה. למשל, אשתו של ד"ר כהן נקראה בפי כל: 'גב' ד"ר כהן'. במצב ההפוך − אם האשה היתה דוקטור, נשאר בעלה 'מר כהן'; זה בוודאי לא היה לכבודו של הגבר. לכן, נוצר קושי בזיווג כי "מי הגבר שירצה לשאת אשה דוקטורה?!". הלך רוח כזה היה נפוץ בייחוד בקרב יהודי ספרד והמזרח, אך לא היה זר גם בקרב האשכנזים. אם סוף סוף הצליחה הנערה להתגבר על כל הבעיות 'מבחוץ' ו'מבפנים', דרכה לא היתה קלה גם בפקולטה. חברת הסטודנטים והמרצים התייחסה לבנות בזלזול מרומז או מופגן. הערות עוקצניות נשמעו מדי יום, ולעתים קרובות נאמרו בצורה פומבית ומעליבה. אמירות כאלו, שהיום היו מתפרשות כהטרדה מינית, היו שכיחות גם מצדם של פרופסורים מפורסמים. אפילו הסוציאליסט והרפורמטור הסוציאלי האוסטרי הנודע, פרופסור יוליוס טנדלר-האנטום, היה ידוע בהערותיו הלא נעימות כלפי המין החלש [8]. הוא לא נהג להכשיל בכוונה תחילה את הבנות, אך לא חסך מהן את עקיצותיו; אמנם אלו לא נשאו אופי אנטישמי, כיוון שהפרופסור המכובד עצמו היה יהודי, אך בוודאי היה מודע לעובדה שתלמידותיו היו בנות ישראל. פרופ' לוברש, הפתולוג הדגול מברלין, שפע ארס אנטישמי והקנטות נגד המין החלש. הוא נהג לזמן את כיתת הסטודנטים השכם בבוקר לאולם הנתיחות. הסטודנטיות המאחרות זכו ב'קבלת פנים' עם השאלה הסרקסטית "מאיזה בר את מגיעה, גבירתי?" לעתים נוספה לכך תוספת אנטישמית ארסית, שגררה צחוק רם מצד הקהל הארי והביכה את היהודים כיוון שהפרופסור גם היה יהודי! [9]. מספרן של הבנות היהודיות בפקולטות לרפואה גדל בהתמדה באוניברסיטאות הגרמניות. ערב מלחה"ע ה־I היו היהודיות בפרוסיה כ־30% מהסטודנטיות לרפואה. בווינה היוו הסטודנטיות היהודיות לרפואה 60% (מהבנות)! ב־1932 כ־40% מכלל הרופאות בברלין היו יהודיות ובווינה היה אחוזן גבוה אף יותר. החוקרת הריאט פרידנרייך גילתה שהסטודנטיות לרפואה היהודיות היו בדרך כלל ממשפחות אמידות, רצונן לעסוק ברפואה נבע משאיפתן לעצמאות כלכלית והאפשרות להתאים את עבודתן לחובות האשה לביתה ומשפחתה. המקצועות הרפואיים שבהם הרופאות היהודיות נטו להתמחות היו מחלות ילדים, מחלות נשים, מיילדות, מחלות עיניים ופסיכיאטריה. במידה והן התעניינו בפוליטיקה, היו דעותיהן שמאלניות סוציאליסטיות-ליברליות, בניגוד מוחלט לעמיתותיהן הלא יהודיות, שהיו בעלות השקפות פוליטיות שמרניות. רופאות יהודיות רבות הפכו ציוניות נלהבות ועלו ארצה. קריירה אקדמית באוניברסיטאות הגרמניות היתה קשה לנשים, במיוחד לרופאות היהודיות. למרות זאת, מספרן של הנשים היהודיות שעשו קריירה אקדמית עלה על מספר הנשים הלא יהודיות שהלכו בדרך זו.

המקצועות המועדפים ע"י הרופאות היהודיות: רפואת ילדים, נשים והיגיינה סוציאלית

הרופאות, ובראשן הרופאות היהודיות, בלטו מאוד כבר מתחילתה של רפואת הילדים כענף נפרד. הדבר בלט בגרמניה. הרופאות שלמדו מחוץ לגרמניה עוד לפני שהאוניברסיטאות התחילו לקבל נשים לפקולטות הגרמניות, חזרו למולדתן ללא רישיון גרמני. היו כאלה ששבו לגרמניה ב־1899 כדי לסיים את לימודיהן לפי החלטת הבונדסרט. אחריהן באו כל הנשים שקיבלו את כל השכלתן בגרמניה. בכל אלה בלטו הרופאות היהודיות, לא רק במספרן הרב אלא גם בנטייה לפדיאטריה. מעל לכל ספק הוכח, ששנים לפני שהוסדרה ההתמחות הפורמאלית במחלות הילדים נהרו הרופאות היהודיות למקצוע זה וגם לגינקולוגיה. ההתמחות הלא פורמלית 'במחלות נשים וילדים' הפכה לשכיחה כאשר הרופאה ראתה את עצמה בעיקר בתור רופאה לאשה ולילדים, או במילים אחרות 'רופאה אחת לאם ולילד'. צורת החשיבה הזאת נמשכה גם בתקופת רפובליקת ווימאר. ב־1930 היו 45.7% מכל הרופאות, רופאות ילדים. ב־1933 כ־32% מרופאי הילדים היהודים היו נשים. במיוחד בלט הדבר בערים הגדולות: בברלין 33.6% מכל רופאי הילדים היו יהודיות, בברסלאו 38.7%, בפרנקפורט ע"נ מיין 32.5% ובהמבורג 30.8%. רבות מהן היו חברות ב־Bund deutscher Aerztinnen (Association of Women Physicians of Germany); ארגון זה נוסד ב־1924. ב־1933 היו שני שליש מהחברות באיגוד יהודיות. נטייתן לרפואה סוציאלית קירבה אותן לאידאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית. החל מראשיתה של הפדיאטריה הגרמנית, במיוחד עם תום מלחה"ע ה־I, פנו רוב היהודים העוסקים בתחום זה לרפואה הסוציאלית או ל'היגיינה הסוציאלית' (‘Sozialhygiene’). אלה כתבו עבודות 'דוקטור' בתחום וקיבלו משרות מפתח במוסדות שעסקו בכך. לאור האנטישמיות הגואה בשנות ה־20 וסירובן של האוניברסיטאות לאפשר ליהודים דריסת רגל במשרות הבכירות והקבועות, פנו רבים וטובים למוסדות הסוציאליים שהיו מחוץ למסגרת האקדמית ולכן מבוקשים פחות ע"י 'אריים'. כך הפכו מחלקות ילדים רבות בבתי"ח עירוניים, פרטיים, בתי יתומים ובתי מחסה, למוסדות חשובים עבור המתמחים ברפואת הילדים. [10].

על אף כל הקשיים הצליחו אחדות מהרופאות בקריירה האקדמית.

מוקדם מאוד בהיסטוריה של הנשים היהודיות שלמדו בפקולטות לרפואה, הן עמדו בהצלחה במבחן המצוינות. המפורסמת ביניהן היתה פרופ' לנה שטיין סלומונוביץ' מלטביה (1878-1968). היא היתה האשה הראשונה שקיבלה מינוי אקדמי בפקולטה לרפואה בג'נבה (שווייץ). ד"ר שטיין היתה קומוניסטית; על אף הצלחתה המדעית המסחררת בשווייץ, ב־1925 היגרה לבריה"מ ושם הגיעה למעמד הגבוה ביותר באקדמיה למדעים של בריה"מ. שנים רבות היא ניהלה את המכון לפיזיולוגיה באוניב' מוסקבה [11]. יהודיה אחרת, פרופ' רחל הירש (1870-1953), היתה פנימאית ידועה. היא היתה האשה הראשונה שקיבלה פרופסורה לרפואה בפרוסיה [12]. פרופ' לידיה רבינוביץ'-קמפנר (1871-1951) נולדה בקובנה וסיימה את לימודיה ברפואה בציריך וברן, התמחתה בבקטריולוגיה, ואת הפרופסורה לרפואה קיבלה בארה"ב. היתה אסיסטנטית של רוברט קוך האגדי. ב־1920 קיבלה את הנהלת המכון הבקטריולוגי בביה"ח 'מואביט'. [13].

אחת מחוקרות הרפואה הבכירות היתה חלוצת הפתולוגיה בא"י, פרופ' סופיה גצובה (1872-1946). נולדה בסביבת וילנה. סיימה את אוניב' ברן ב־1904. עסקה במחקר בשווייץ ובמכון פסטר בצרפת. נתמנתה לדוצנטית באוניב' ברן. עלתה ארצה ב־1925. ארגנה את המכון הפתולוגי של 'הדסה' בירושלים ועמדה בראשו. היתה חלוצה הפתולוגיה בא"י. ב־1940 קיבלה פרופסורה מהאוניב' העברית. [14].

מתוך 4 היהודיות בעלות הפרופסורה לרפואה הנ"ל, 3 היו בוגרות שווייץ ואף עשו את ראשית דרכן במדינה זו.

רוב הרופאות היהודיות לא וויתרו על מהלך חיים תקין. 80% מהן נישאו, שני שליש מהן ילדו. כמעט בכל המקרים נישאו הרופאות עם תום הלימודים. זה היה הכלל גם בקרב הגברים הרופאים. מעטים מאוד הקימו משפחה במשך לימודיהם.

הרופאות היהודיות ממרכז אירופה בתקופת הנאצים ועלייתן לארץ-ישראל

עם עלות הנאצים לשלטון במרכז אירופה היו כ־600 רופאות 'לא אריות' בגרמניה ועוד כמה מאות באוסטריה. מאחר שהיה ידוע שרופאי הילדים הינם בעלי גישה חברתית ופוליטית לטובת השכבות החלשות, הואשמו גם הרופאות היהודיות באהדה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כך ניסו האנטישמים ליצור קשר בין יהדות לפמיניזם או ליתר דיוק, בין אנטישמיות לאנטי-פמיניזם. לכן, גברה הדרישה להגביל את מספר הסטודנטיות לרפואה ל־5% בלבד! [15]. כל הרופאות היהודיות בגרמניה ובאוסטריה פוטרו ממשרותיהן. רובן עזבו את מרכז אירופה. חלקן היגר לארה"ב ורבות מאוד עלו ארצה; אלו היו על פי רוב ציוניות פעילות בנעוריהן או נשואות לציונים. החל משנות ה־20 היוו הרופאות 21.2% מכלל 814 הרופאים היהודים שקיבלו רישיונות עבודה מממשלת המנדט (מאביב 1919 עד סוף דצמבר 1929). האחוז הגבוה הזה, כנראה הגבוה בעולם, נשמר ואף עלה בשנות ה־30 וה־40. במשך כל תקופת השלטון הבריטי (1918-1948) הוצאו כ־3,600 רישיונות ליהודים, מהם 720 לרופאות (20%). לשם השוואה, בארה"ב (על פי הנתונים מהסתדרות הרופאים באמריקנית A.M.A.) הגיעו הרופאות לאחוז דומה רק בשנת 2000, כ־70 שנה מאוחר יותר! [1].

כל מי שמתעמק בביוגרפיות של הרופאות שעלו לא"י, יגיע למסקנה שאלו בנות 'מזן מיוחד' − בנות 'עמידות בפני קשיים', נחושות בדעתן להשיג את מטרותיהן. הן היו ברוכות כישרונות ומעלות כגון חריצות, מסירות ודבקות במטרה, עמדו על זכויותיהן ועל רעיונותיהן. הן הצליחו לבצע בחייהן מספר מהלכים רדיקליים, שכל אחד מהם היה מהפכה של ממש: יציאה מהמסגרת המסורתית-משפחתית אל העולם הגדול (נסיעה ללימודים אוניברסיטאיים), התמרדות נגד מצבן הנחות לעומת הגברים תוך כדי שיפור המעמד החברתי (רכישת מקצוע אקדמי מכובד), פיתוח השקפת עולם חברתית-סוציאליסטית (בד"כ)ושאיפה לעצמאות לאומית-ציונית.

עם זאת, בתור קריירה לכל החיים היו למקצוע הרפואה יתרונות ייחודיים, שאותם הרופאות היהודיות ידעו לנצל עד תום ע"י בחירת תת-מקצוע הולם: רפואת ילדים, גינקולוגיה, פסיכיאטריה ועוד.

מקורות

1. Physician Characteristics and Distribution in the U.S.A., American Medical Association, 2006.
2. Giorgio Cosmacini, L' arte lunga: Storia della medicina dall'antichità a oggi‎, Roma: Laterza‎, 1997, p. 167-168.
3. Roy Porter‎, The Greatest Benefit to Mankind: A Medical History of Humanity‎, New York and London: W.W. Morton and Co., 1997, p. 189.
4. royalfree.nhs.uk‎ (17.12.2016).
5. Ebert, p. 16-20.
6. Ebert, p. 76-82.
7. Natalia Tikhonov, 'Les migrations estudiantines et la féminisation des universités européennes' (Préactes dela journée d'études du 8 février 2002‎), Actes de l'histoire de l'immigration, p. 1-2.
8. Harriet Pass Freidenreich‎, '‎'Jewish Women in Medicine in the Early 20th Century‎' in Berger, p. 185-193.
9. David Levy, Memoirs (family manuscript), 1975, p. 70.
10. KA, p. 74.
11. J.J. Dreifuss, 'The first women students of the medical faculty and their professional activities in Geneva‎', Gesnerus, 49: 3-4 (1991), p. 429-438.
12. Hedvah Ben Zev‎, Rahel Hirsch: Preussens erste Medizinprofessorin‎, Berlin: Hentrich & Hentrich 2005, p. 59.
13. Moabit, p. 149.
14. הרפואה, 31 (1946), ע' 165.
15. KA, p. 74-75.