מאה שנה לבית החולים בצפת

דברי פתיחה

פרק ראשון – לפני היות בית החולים

פרק שני – העשור הראשון 1910־1918

פרק שלישי – 1928־1918

מותו של מיכאל הלפרין

אחות טובה, ידים חרוצות / ידים מרפאות חלוצים וחלוצות

אף מחשבתי לבשה בגדי בית החולים – רחל המשוררת בבית החולים בצפת

פרק רביעי – 'המחלקה המיוחדת' ובית החולים לחולי שחפת – 1948־1928

מוכן היה תמיד לעשות, ואף עשה, את האפשרי ואת הבלתי אפשרי…

ד"ר פנחס וייל

פרק חמישי – מלחמת העצמאות ו'הגלות' בזכרון יעקב

גב' הלפנד – האחות הראשית של בית החולים – 1957־1937

פרק שישי – 1973־1950

פרק שביעי – מלחמת יום הכיפורים

פרק שמיני – 1973־2010

המרכז הרפואי 'זיו' היום

לקראת מאה השנים הבאות

תודות

ביבליוגרפיה

הערות

אינדקס תמונות

שער ומבוא באנגלית

דברי פתיחה

כשהחלטנו לספר את סיפורו בן מאה השנים של בית החולים שלנו באמצעות ספר, ידענו שהמשימה מורכבת.

מאה שנות בית החולים כוללות את סיפורם של אלפים רבים שנולדו, אובחנו וטופלו בו, ושל אלפים שבעבודתם המסורה ריפאו וסעדו את החולים, תכננו את מבני המוסד ובנו אותם, וסיפקו לבית החולים מזון, דלק, חומרי רפואה, מכשור רפואי וכיוצא באלה.

ההיסטוריה של בית החולים בצפת שזורה באירועים ובמאורעות שהתרחשו באזור שבו הוקם ופעל: ראשיתו בימי השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי, שבמהלכם התחוללו בעולם שתי מלחמות גדולות שהשפיעו גם על בית החולים; גם הסכסוך הערבי־יהודי, שהתפתח בשנים אלה, הטביע חותם במאורעות, פיגועים, הפגזות ומלחמות. מפעל ההתיישבות בגליל וקביעת גבולות המדינה יצרו את אופיו המיוחד והרב־תרבותי של האזור, הנמשך עד היום ומעשיר מאד את חיינו פה.

כבר מאה שנים רואים תושבי האזור, בני כל הדתות והעדות, את בית החולים בצפת כמקום שבו מביאים חיים חדשים לעולם או מתרפאים ממחלות המאיימות על החיים ופוגעות באיכותם. מחלות זיהומיות כמו שחפת או מלריה, מחלות לב, מחלות עיניים, חבלות ופציעות כתוצאה מתאונות – לסובלים מהן לא היה חשוב איך קראו באותה עת לבית החולים – 'רוטשילד', 'הדסה' או 'זיו', ומי הגורם המפעיל אותו. גם לא חשוב היה היכן ממוקם המוסד – בצפונה של העיר, במרכזה או בדרומה. כולם ידעו, בעבר כבהווה, שבעת הצורך עליהם רק להגיע לצפת לקבלת הטיפול הרפואי הטוב שלו נזקקו.

קצרה יריעת הספר מלפרוש את מלוא התרומה של כל האנשים, בני כל הלאומים החיים בארץ, שהיו במשך מאה שנים חלק מהמאמץ לקיים את בית החולים ולקדם את פעולתו. חלק מהם עברו לאזור ובנו כאן את ביתם, ביניהם עולים חדשים ותושבים ותיקים, דוברי שפות שונות ובעלי מקצועות שונים. הם עשו זאת למרות ריחוקו ממרכז הארץ וממוקדי קבלת ההחלטות, וחרף הניסיונות לערער על עצם נחיצותו של בית חולים בגליל העליון ועל היקף השירותים הרפואיים שהוא אמור להעניק.

גם אם רק חלק קטן מן הסיפור הגדול מובא בספר זה, במילה ובתצלום, הוא מבוסס על מחקר ומלאכת איסוף מקוריים ומרשימים, ומביא לראשונה את תמונת בית החולים מאז היווסדו, על כל נפתולי קורותיו.

האתגרים שבפניהם עמד המוסד בשנות קיומו, וההישגים הגדולים שהשיג, מעניקים לנו השראה וכוח להמשיך גם היום, למרות כל הקשיים, בפיתוח רפואה מצוינת בצפון מדינת ישראל.

יעמוד ספר זה ויהיה יד ואות הוקרה לכל 'משפחת בית החולים בצפת' לדורותיה, ונהיה אנו ממשיכי הדרך שהחלה לפני מאה שנים.

– ד"ר אוסקר אמבון, מנהל המרכז הרפואי 'זיו'

הפרק: "אף מחשבתי לבשה בגדי בית החולים" – רחל המשוררת בבית החולים בצפת

רחל בלובשטיין עלתה לארץ מרוסיה ב־1909. לאחר שחייתה ברחובות ובחיפה עברה לחוות כנרת, שהייתה מרכז ההכשרה של התנועה הציונית בארץ ונקודת ההתחלה של רוב ישובי עמק הירדן. הצעירה התמירה, כחולת העיניים ומלאת החיים, התיידדה עם אנשי החווה והתאהבה במקום.

ב־1913 נסעה ללמוד חקלאות בצרפת ובסוף לימודיה, בתוך המהומה של מלחמת העולם הראשונה, חזרה לרוסיה. שם, כשטיפלה בילדים פליטים וחייתה בתנאים קשים, חלתה בשחפת.

כששבה לארץ, בסוף 1919, באה רחל לדגניה, אל המקום שאהבה ואל חבריה משכבר. שוב לא הייתה תמירה וחייכנית, אלא "גרמית, גבוהה, כבדת תנועה … במבט ראשון נראתה כעוף־מים חולני שהוטל ליבשה שלא בטובתו, והריהו נע על פניה בגולמיות וברוח נכאה".¹ חברה שפגשה בה ברוסיה נדהמה: "לא עוד עלמה יפה ורעננה עמדה לפני, כי אם אשה צנומה וחיורה מאד, ושיעול רע מפסיק מדי פעם בפעם את דיבורה".²

לקבוצת דגניה שבו אז חברים משירות בצבא או גירוש מהארץ, ורחל הייתה אחת מהם. לכל רואיה ברור היה שהיא חולה, אבל זה לא היה מצב יוצא דופן באותן שנים. היא קיבלה חדר ומיטה ושובצה בעבודה קלה עם ילדי הקבוצה. בעקבות הרעה במצבה אובחנה מחלתה כשחפת פתוחה (מדבקת), ובראשית 1921 עזבה את היישוב, פגועה ומאוכזבת. למרות זאת נשארה בקשרי ידידות עם חבריה מעמק הירדן, ובשנים הראשונות שלאחר עזיבתה גם ביקרה שם מדי פעם. באביב 1921 אושפזה על ידי ד"ר קריגר במחלקה הפנימית בבית החולים בצפת, לשם אבחון והתאוששות. אחד משכניה במבנה היפה, הצופה אל הר כנען, היה א.ד. גורדון, איש רוח ופועל בן העלייה השנייה.

"בלי בדיקות מיוחדות היה ברור מה מחלתה" כתב ד"ר קריגר לאחר שנים. "נתנו לה מיטה בפינת החדר, כדי שתהייה מבודדת ככל האפשר. גם הבאנו לה מנורת שולחן. ליחס כזה לא זכה אצלנו אפילו א.ד. גורדון כשהיה מאושפז בבית החולים".³

מפגשם של רחל וד"ר קריגר, או 'ד"ר ק.', כפי שקראה לו, באותה שנה בצפת, הוליד ידידות שנמשכה עד מותה ועוררה שמועות וניחושים על אודות יחסיהם.

על ההסתגלות לבית החולים כתבה לדבורה דיין: "… היום הראשון כאן, לא אכחד, היה כבד מנשוא. ביחוד סבלתי כאשר לבשתי את בגדי בית החולים, המשוים יחיד עם רבים ומטשטשים את הצורה הפרטית…". היא הוסיפה: "מָן דהוּ – ושמו הגורל – אמר עד כאן, ועג עוגה סביבי. ומוזר הדבר שגם מחשבתי אין־אונים להתפרץ אל מעבר מזה, אף היא לבשה בגדי בית החולים…".⁴

בצפת שהו אז כמה מחלוצי הצפון, ידידיה של רחל. החובשת־החלוצה שפרה יורובסקי, שבאה מעמק הירדן בראשית 1920 לעבוד בצפת והפעילה את מרפאות החוץ ('הקליניקה') של בית החולים, הקדישה תשומת לב מיוחדת לאנשי כנרת ששכבו בבית החולים.⁵ היא סייעה בטיפול בא.ד. גורדון, ש'התאונן' כי רחל מקבלת מדגניה מכתבים רבים, בעוד שהוא קיבל רק אחד.⁶ קשרים מיוחדים נרקמו בין יורובסקי לבין רחל, והם נמשכו גם כשהוטב מצבה והיא עברה לחדר שכור בעיר.

על החיים בבית החולים כתבה רחל: "יומי מתחיל בחמש, כמו בקבוצה, אך כאן הוא נמשך לפחות 48 שעות".⁷ באותה שנה לא היה מצבה חמור: בראשית הקיץ נסעה לדגניה והצטלמה עם חבריה בחצר הקבוצה, וביוני כתבה לידידיה חיה ותנחום תנפילוב: "מצב בריאותי הולך וטוב. הרופא מרוצה ממני. הוא עושה לי זריקות שסגולתן משיבה נפש. מזון מכניסים בי בכמות מבהילה".⁸ כשהחליט ד"ר קריגר להשאירה באשפוז עוד זמן מה, כתבה לחברתה: "עתה חיי חסרי שמחה כל כך, וגם את השנה החדשה עלי לפגוש בין כתלי בית החולים",⁹ אך עד מהרה יצאה מבית החולים ועברה לגור בעיר, בחדר שקבוצת דגניה שכרה לה.¹⁰ היא יצאה לטייל בסביבות צפת ואירחה ידידים שבאו לבקרה. "כמה יפה המקום!" כתבה לדבורה דיין, "ללכת יחידה באחד השבילים, המלבינים על צלעי ההרים כשרוח הפסגות נושבת בפנייך…".¹¹ לנוֹח נפתולסקי, ידידהּ מימי כנרת, כתבה: "האם לשווא נחכה לך אני וגורדון הזקן? … גם חדרי נכון לקבל את פני האורח, חדרי אשר רוח פסגות מנשבת בו יומם וליל. … עכשיו שלום לי, מאז יצאתי מבית החולים. … אני שוכבת על יד החלון ומבלי להתרומם רואה את הסביבה היפה…".¹²

בסוף 1921 התייצב מצבה של רחל והיא עזבה את צפת. תחילה שבה לבית אביה בתל אביב, משם כתבה למנחם פוזננסקי: "אני אינני מרמה את עצמי. יודעת אני היטב מה זה טוברקולוז [שחפת] ובכל זאת פעמים תקווה מנצנצת לי".¹³ לאחר זמן מה עברה לפתח תקוה ולירושלים, שם לימדה עברית והתפרנסה בדוחק.

בקיץ 1925, כפי שאירע מדי קיץ – הורעה בריאותה של רחל. ביוני אושפזה שוב בבית החולים בצפת (שם עסקו כבר בתכנון המחלקה המיוחדת לחולי שחפת, שנפתחה לאחר שנה). ד"ר קריגר, עתה בתפקיד מנהל המוסד, קיבל את פניה שנית.

שהותה של רחל בבית החולים הייתה הפעם מדכאת וכאובה, בעיקר בגלל ההכרה בחומרת מצבה ובבדידותה הגוברת. חבריה הוותיקים, רובם כבר בעלי משפחות ושקועים בטרדות החיים והיישוב, התרחקו ממנה. "בן ציון, האם נוח לא אמר לך כי אנוכי פה, וכי תבוא לבקרני, כי ביקור חולים מצווה הוא. … עליך לבוא. דירתי, דירת קבע כמעט ב'הדסה' של צפת. וכן גם כתובתי…", כתבה לבן ציון ישראלי מכנרת.¹⁴ במכתב לשולמית קלוגאי התאוננה: "הבראתי הולכת לאט … השעמום פה מבהיל".¹⁵

מאחר שבבית החולים עוד לא הייתה מחלקה נפרדת לחולי שחפת, הערוכה לספק את צרכיהם של מאושפזים לתקופה ארוכה, התחלפו שכנותיה לחדר של רחל לעיתים קרובות. היא תיארה כיצד הן "גונחות וצורחות ביידיש בחד־גוניות מרגיזה" והוסיפה: "לו ה'ישוב' של המחלקה היה קצת יותר אנושי, כי אז אפשר היה אפילו להנות".¹⁶

רחל צירפה למכתב שיר שכתבה על "עולם נוגה זה", עולם בית החולים:

אִי מְיֻשָּׁב בִּיצוּרִים מְשֻנִּים

בְּבִגְדֵי שְׂרָד…

אִי הַנִּשְׁכָּח מִלֵּב אֱלֹהִים

לְעוֹלְמֵי עַד.

זְמַנָּם שׁוֹנֶה הוּא מֵהַזְמַנִּים

בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת;

בְּשָׁעָה פֹּה מֵאָה וְעֶשְׁרִים רְגָעִים

לְכָל הַפָּחוֹת…

וְאִם תְּנַסֶּה לְדַבֵּר בְּאָזְנָם

עַל חַיִּים אֲחֵרִים,

יִצְחֲקוּ בְּעָרְמָה וְאָמְרוּ בְּלִבָּם:

"בְּדוּתַת בְּרִיאִים!…"

את התחושה כי בית החולים הוא 'עולם אחר', נפרד מסביבתו, ממחישים גם דבריה הבאים: "אתמול ד"ר ק. בעצמו נפל למשכבו, ואם גם הרופאים יחלו, הרי זה קץ העולם!"¹⁷

ד"ר קריגר היה רווק, איש תרבות, אוהב ספרות, אמנות ומוסיקה. הוא היה מבוגר מרחל בחמש שנים ובתחומים רבים חלקו עניין משותף. כמו בעת אשפוזה הראשון, גם הפעם הביא לה ספרים מספרייתו, בין השאר את שיריו של פרנסיס ז'ם הצרפתי, והיא תרגמה כמה מהם לעברית. בראשית היכרותם כתבה לדבורה דיין: "ספרים יש לי בע"ה, ולזה דואג ד"ר ק. החביב, אותו ד"ר ק. שלב כל האחיות של 'הדסה' נשבר או לפחות נסדק בגללו".¹⁸

בין השניים התפתחה ידידות עמוקה.¹⁹ "קוֹל צַעֲדֵי הָרוֹפֵא בַּפְּרוֹזְדוֹר יִשָׁמַע / וְנָגְעָה בְּיָדֶךְ רַכּוֹת / יַד־נֶחָמָה", כתבה באחד משיריה הקשים על בית החולים. לחברתה סיפרה כי היא כותבת לו שירים, אך הם "קניינו הפרטי של ד"ר קריגר, ועל כן עין־זר לעולם לא תשזפם. הם מונחים בכיס חלוקו. והא לך חרוזים קלים על הכיס הנ"ל:

יֵשׁ עִיר נִדַּחַת בַּגָּלִיל

וּלְרוֹפֵא אוֹתָהּ הָעִיר

חָלוּק עִם כִּיס זָעִיר.

אֵין פֶּלֶא בַּדָּבָר עַד כָּאן:

חֲלוּק רוֹפְאִים עִם כִּיס קָטָן

חָזוֹן מְאֹד רָגִיל.

עַד כָּאן אֵין פֶּלֶא. אַךְ פִּתְאֹם

בַּכִּיס הַקָּט נִמְצָא מָקוֹם,

נִמְצָא מָקוֹם בּוֹ דַּי

לְמַה שֶׁהוּא רָחָב כַּיָּם,

לְמַה שֶׁהוּא פּוֹעֵם וְחָם,

רוֹצֶה, סוֹבֵל וְחַי!

לֵב בַּת־אָדָם בַּכִּיס הַצַּר.

הַיְאֻמַּן כִּי יְסֻפַּר?…²⁰

על האפשרות שתשוחרר מבית החולים כתבה: "… קשה, קשה עלי הפרידה מד"ר קריגר, ולכן מזמן לזמן אני מעלה לי קצת חום, ויש לו פתחון פה להשאיר אותי בבית החולים".²¹ היא סיפרה כי שלחה לפרסום כמה שירים שהקדישה לו, "אך מסופקני אם יראו אור לעולם כי ברש²² לא אישר אותם".²³

בסתיו 1925 התייצב מצבה של רחל, והיא הודיעה לחבריה כי תצא מבית החולים ותשכור חדר בצפת, שם עליה להישאר לפחות חודשיים "לפי דברי ד"ר קריגר 'שלי'".²⁴ בסוף אותה שנה חזרה לתל אביב.

ד"ר קריגר, שעבר גם הוא לתל אביב בסוף 1926 (שם נישא ב־1929 לד"ר פאני צ'לנוב, שעבדה עימו בצפת), המשיך לטפל ברחל והיה אחד ממבקריה האחרונים לפני מותה.²⁵ בתקופה זו כתבה לו את השיר הבא, שלפי עדותו מצא בכיס חלוקו כששב מחדְרה:²⁶

קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,

בְלִיטוּף אַחִים.

שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ: הָאֳנִיָּה הַטְּרוּפָה

לֹא תַגִּיעַ לְחוֹף מִבְטַחִים.

מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְחִידִי —

נַפְשִׁי מָרָה.

שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ: הַבֵּן הַנּוֹדֵד

לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת שְׁמֵי הַמְּכוֹרָה.

בצפת פגשה רחל שוב באחות שפרה יורובסקי והתידדה עם אחיות נוספות ועם ד"ר זלדה ניסמן, רופאת נשים בבית החולים. המכתבים שנשלחו אליה לאחר שעברה לחדר בעיר מוענו ליורובסקי, שהמשיכה לקבלם ולהעבירם אליה גם אחרי שעזבה את צפת. רחל נקשרה אליה מאד ושיתפה אותה במצוקותיה. "הלא יודעת את, שקביעות רגשות איננה אחת ממעלותי, וביחד עם זה ראי גם ראי את קביעוּתי ביחס לאותה אחות בהדסה שקוראים לה שפרה ירובסקי", כתבה לה בסוף 1926. ²⁷

מאז שעזבה את הגליל חיה רחל בבדידות בתל אביב, ולא שבה יותר לצפת. בימיה האחרונים כתבה לאחותה: "הרופא דורש במפגיע לנסוע לצפת לבית החולים וכך אעשה … הסיכוי מפחיד אותי מאד, אבל הרי שום סיכוי אחר אין לעלובה שכמוני". היא נפטרה ב־17.4.1931 בתל אביב, ונקברה בבית הקברות שעל גבעת הכֶּרָךּ, על שפת הכנרת.

שירי רחל, שהם היום מנכסי צאן הברזל של התרבות העברית, לא התקבלו בתחילה בהתלהבות גדולה. רק בשנותיה האחרונות, בהן פרסמה בקביעות במוסף יום שישי של העיתון החדש 'דבר', נודעה שירתה ברבים. היו שטענו כי שיריה עוסקים ביום־יום ואינם אמנותיים דיים, מה שפגע בה מאד: "מדוע אין מאמינים לשלונסקי שהוא מהלך יחף בשלוליות הרחוב [ומתייחסים לדברים כאל אמנות], ומאמינים לי, לבית החולים ולמחלה שלי [המתקבלים כתיאור של המציאות ולא כאמנות]?" טענה.²⁸ למרות מחאותיה רווחה בציבור הדעה כי "עם התגברות מחלתה ומצוקתה – רבו גם שיריה",²⁹ וכי "המחלה היה מניע וגורם מכריע להתגלותה [כמשוררת]".³⁰

כשעזבה רחל את צפת, בסוף 1926, השאירה אחריה כמה עשרות מספריה, שהעשירו את ספריית בית החולים. לאחר מותה נקראה הספרייה על שמה,³¹ ותצלום שלה נתלה בחדר הקריאה של המוסד. יוזמי הדבר היו יוסף ברץ מדגניה, ידידה הטוב, וד"ר פנחס וייל, מנהל בית החולים מ־1928. ברץ טיפח את הספרייה והשקיע בה הרבה מזמנו, ולא נלאה מלהאיץ בהוצאות ספרים ובארגונים שונים שיתרמו לה ספרים.³²

רחל גם השאירה בבית החולים כמה שירים בכתב ידה, שמוסגרו ונתלו על קירותיו. את האחרון שבהם, שעיטר את קירות מחלקת השחפת בבית החולים הממשלתי בצפת, ראתה האחות טובה מאיר בראשית שנות החמישים, אך גם הוא נעלם זמן לא רב לאחר מכן.³³

בנובמבר 1926 עזבה גם שפרה יורובסקי את צפת, ועברה לעבוד בשירות 'הדסה' בתל אביב.³⁴ היא נפטרה, ערירית, ביוני 1943. חבריה יסדו לזכרה ספרייה ב'בית בּוּסֶל', בית ההבראה המרכזי של קופת חולים, שהוקם באותה שנה במבנה הקולג' הסקוטי (לשעבר בית החולים של המיסיון האנגלי) בצפת, מול בית החולים 'הדסה'.

מפתח תמונות

בית החולים ביום חנוכתו מחדש, יוני 1919

The Hospital on it's grand reopening, June 1919

עובדי בית החולים וחולים, 1926. בשורה הרביעית מלמטה, חמישית משמאל: ד"ר פאני צ'לנוב. בשורה החמישית מלמטה, רביעי משמאל: ד"ר משה קריגר

Patients and hospital staff, 1926. Fourth row from the bottom, fifth from the left: Dr. Fanny Chlenov; Fifth row, fourth from the left: Dr. Moshe Krieger

ד"ר צבי ברד"ש

Dr. Zvi (Hermann Hirsch) Bardasch

ד"ר אליהו כהן

Dr. Eliahu Cohen

גלויה שהוכנה על בסיס תצלום מראשית שנות העשרה

Photographic postcard from the first decade of the 20th Century

העיר צפת ובית החולים, 1912 לערך

The city and the hospital of Zefat, circa 1912

שובר תרומה לבית החולים, 1912

A hospital donation voucher, 1912

מכתבו של ד"ר גרין לאשתו ובתו, יום לפני מותו

Dr.  Avraham Haim Green's note to his wife and daughter, day before his death

גופתו של ד"ר אברהם חיים גרין לפני קבורתו, 25 באפריל 1918

The body of Dr. Avraham Haim Green before burial, April 25, 1918

ד"ר גרשון גרי (יושב שלישי משמאל) וצוות בית החולים, 1919

Dr. Gershon Geri (sitting third from the left) with hospital staff members, 1919

אחיות בית החולים מטיילות עם ליווי, סתיו 1919

The hospital's nurses outdoors, accompanied by an armed escort,

autumn 1919

ד"ר גרשון גרי, אשתו צפורה ובתם אביבה, אביב 1921

Dr. Gershon Geri, his wife Ziporahm and their daughter Aviva, spring 1921

ד"ר גרשון גרי עם אנשי הגליל, ראשית שנות העשרים

Dr. Gershon Geri with Upper Galilee residents, early 1920's

ד"ר גרי מנתח. אחד הניתוחים הראשונים שביצע בבית החולים בצפת, 1920

Dr. Gershon Geri performing one of his first surgical procedures in Zefat Hospital, 1920

מודעה בעיתון 'דבר': דרושות אחיות לבית החולים, 1931

Notice in the newspaper ‘Davar’: Required, nurses for the  hospital, 1931

רופאי ביה"ח בצפת 1920. ראשון משמאל: ד"ר משה קריגר, שני מימין: ד"ר זלמן אביגדורי

Zefat Hospital physicians, 1920. First on the left: Dr. Moshe Krieger; Second on the right: Dr. Zalman Avigdori

על יד גופתו של זלמן שליט, שבט תרפ"ג

Next to the body of Zalman Shalit, 1923

מהיכן באים החולים לצפת, 1924. תרשים שהוכן בבית החולים

Area served by the Zefat hospital, diagram drawn up in the hospital, 1924

יצחק בן יעקב מדגניה בבית החולים בצפת

Yitzhak Ben Yaakov from Degania, in the Zefat hospital

ד"ר משה קריגר עם קבוצת חלוצים בבית החולים

Dr. Moshe Krieger with a group of pioneers at the hospital

אברהם הרצפלד ויצחק בן יעקב בתצלום שהוקדש לד”ר משה קריגר

Yitzhak Ben Yaakov and Avraham Herzfeld

מיכאל הלפרין בבית החולים בצפת, לידו איש 'השומר' זאב לוינזון

Michael Halperin at the Zefat hospital, with ‘Hashomer’ member Ze’ev Levinson

גופתו של מיכאל הלפרין ביציאה מבית החולים בצפת

Next to the body of Michael Halperin at the hospital yard

2.1.1919. פתיחת המחזור הראשון של בית הספר לאחיות של 'הדסה'. לאה שטנובסקי שלישית משמאל בשורה העליונה

2nd January 1919; Opening of the first class of the ‘Hadassah’ Nursing School

המחזור הראשון של תלמידות בבית הספר לאחיות של 'הדסה', 1919

The first class of nursing students, ‘Hadassah Nursing School’, 1919

מימין: רחל, במרכז: שפרה יורובסקי

On the right: Rachel; in the center: Shifra Yurovski

ד"ר משה קריגר בעת לימודיו

Dr. Moshe Krieger as a student

חולה שחפת; לידו תמונת אביו

A tuberculosis patient. A picture of his father is next to him

מחלקת הנשים, 1929

Ward, 1929

הרס בצפת, מאורעות 1929

1929's Riots, destruction in Zefat

מכבסת בית החולים, שנות השלושים

Hospital laundry, 1930’s

עומדים מימין: ד"ר פנחס וייל, ד"ר אברהם צפרוני ואחות, עם חולים במרפסת השמש

Standing on the right: Dr. Pinhas Weill, Dr. Avraham Zifroni and a nurse, with patients on the sun balcony

בגן בית החולים, שנות הארבעים

In the hospital’s garden, 1940’s

חדר האוכל בבית החולים, ראשית שנות החמישים. ברקע ארון מספריית רחל המשוררת, ותמונת רחל

Hospital dining room, early 1950’s. In the background a bookcase from the library of Rachel ‘The Poetess’ and photo of  Rachel

חולה לומד כתבנות, שנות הארבעים

A patient learning to type, 1940’s

משמאל: ד"ר אברהם צפרוני, ד"ר פנחס וייל, גב' נחמה הלפנד, אחיות ובני משפחה

Dr. Avraham Zifroni, Dr. Pinhas Weil, Miss Nehama Helfand, nurses and family

חדר חולים מופגז

Patient ward after shelling

בפנסיון דורה שוורץ – מגרש הטניס

Dora Shwartz’s boarding house – tennis court

שורה שנייה מלמטה, עומדים מימין: גב' נחמה הלפנד; ד"ר אברהם צפרוני; במרכז: ד"ר פנחס וייל

Second row from the bottom, standing, from the right: Matron (Head nurse) Miss Nehama Helfand, Deputy director of the hospital Dr. Avraham Zifroni; in the center: Hospital director Dr. Pinhas Weil

פורים בבית החולים. מימין: עובדת המשק עזיזה מלול, במרכז: האחות הראשית גב' נחמה הלפנד

Purim at the hospital. From the right: Azizah Mellul, In the midlle: (Head nurse) Miss Nehama Helfand

ד"ר אברהם צפרוני בכניסה לבית החולים, שנות החמישים

Dr. Avraham Zifroni in the hospital entrance, 1950’s

אחיות בית החולים בשלג, 1957

Hospital nurses in the snow, 1957

שרה ואליקים אלתר, 1952

Sarah and Eliakim Alther, 1952

טקס העברת בית החולים למשרד הבריאות

Ceremony on the occasion of the hospital passing over to the Ministry of Health, 1957

עובדים משתעשעים בשלג, 1955

Workers having fun in the snow, 1955

טקס העברת בית החולים למשרד הבריאות

Ceremony on the occasion of the hospital passing over to the Ministry of Health, 1957

פינוי חולה מאמבולנס לחדר המיון, שנות החמישים

Patient being transferred from an ambulance to the Emergency Department, the 1950's

אריה צפרירי ליד האמבולנס הראשון של בית החולים, שנות החמישים

Arieh Zafriri next to the first hospital ambulance, 1950’s

ד"ר משה רבוטניק מנהל בית החולים וחנה אגרט מנהלת המשק בראש משלחת בית החולים לטקס יום הזכרון לחללי צה"ל בצפת

Hospital director Dr. Moshe Robotnik and Head of Housekeeping Hanna Egert heading hospital delegation at a Memorial Day ceremony for Zahal fallen, in Zefat

בית החולים החדש בזמן בנייתו, המחצית השנייה של שנות השישים

The new building of the hospital, the sixth decade of the 20th Century

צפיפות בבית החולים הישן, 1970. ילדה פצועה ומחבל פצוע שוכבים באותו מסדרון

Overcrowding in the old hospital, 1970. A wounded girl and a wounded terrorist lying in the same corridor

בית החולים, 1973

The new hospital building, 1973

העברת מחלקת היולדות לבית החולים החדש, אפריל 1973

Transferring the obstetric department to the new hospital, April 1973

גב' בוחבוט מקרית שמונה, היולדת הראשונה בבית החולים החדש, אפריל 1973

Mrs. Buchbut from Kiryat Shmona, the first mother to give birth at the new hospital, April 1973

מטה בית החולים במלחמה. מימין: ד"ר מוטי רביד, מנהל; נחום ברזל, מנהלן; ד"ר שמואל משיח, סגן מנהל

Hospital headquarters during the 1973 Yom Kippur war: hospital director Dr. Moti Ravid, administrator Na'hum Barzel, deputy director Dr. Shmuel Mashiach

במלחמת יום הכיפורים

During the Yom Kippur war

ד"ר דניאל רייס והאחות דליה צוקר מטפלים בחולה בביתו, 1971

Dr. Daniel Reiss and nurse Dalia Zuker with a patient, 1971

ילדים לבנונים מאושפזים, 1983

Lebanese children in-patients, 1983

פינוי פצועים במסוק לאחר פיגוע במירון, 2002

Helicopter evacuation of wounded  after the Meron terrorist outrage, 2002

עובדי בית החולים נוטעים בחצר בית החולים 'החדש', 1954. מימין: יצחק גייגר, מזכיר בית החולים; גב' נחמה הלפנד, האחות הראשית (בשביס); במרכז: ד"ר אברהם צפרוני, מנהל בית החולים (בחלוק לבן)

Hospital workers planting in the ‘new’ hospital yard, 1954. From the right: Hospital secretary Yitzhak Geiger, Matron (Head nurse) Miss Nehama Helfand; In the center: Hospital director (in white coat) Dr. Avraham Zifroni

דצמבר 1926. ד"ר משה קריגר עוזב את צפת

Dr. Moshe Krieger leaving Zefat, December 1926

ד"ר אברהם צפרוני לוקח דם מחולה

Dr. Avraham Zifroni taking blood from a patient

הנוף הנשקף מחלון בית החולים לכיוון הר כנען, 1936

The view through a hospital window in the direction of Mount Canaan, 1936

ד"ר גרי מנתח. אחד הניתוחים הראשונים שביצע בבית החולים בצפת, 1920

Dr. Gershon Geri performing one of his first surgical procedures in Zefat Hospital, 1920