קווים חוצים: הדהודים בין גבולות במחלוקת

הצהרת אמן / פולה גרסטנבלט

תוכן וצורה / ג'אן פיריבק

הקדמה / לואיס מילר

קווים חוצים / עבודות

תערוכה זו מתייחסת למסע אישי ולמיקוד המתמשך של עבודתי בשאלה, כיצד נרטיב אישי מעגן נרטיב קולקטיבי ולהפך. באמצעות שימוש במפות היסטוריות ועכשוויות, בעלונים ממקורות שונים, בצילומים אישיים, בקטעי פרוזה ושירה שכתבתי ובחומרים ארכיוניים נוספים, אני חוקרת את המורכבות והדקויות של נוף טעון־רגשית של מרחבים שנויים במחלוקת; וכיצד הזזה, פירוק והצבה־מחדש־בסמיכות של דברים שאנו חשים כקבועים, מוחלטים, צודקים ובלתי ניתנים להכחשה מעלים, כי ייתכן שהם גמישים יותר כאשר ממקמים מחדש גבולות, תחומים ונקודות מבט. כוונתי אינה לייצג את כל הצדדים אלא להרחיב את הדיאלוג כאמנית/חוקרת, שחוויותיה האישיות בישראל מסמנות שלבים מכריעים בחייה ובהתפתחותה – שלבים שמקבילים לרגעים מכוננים במרחב זה ובתוכם גם ביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בירושלים בשנת 1977, עת התקווה היתה מוחשית. ובניגוד טרגי למציאות העכשווית אולי אנו נקראים – ברוח דבריו של ג'יימס בולדווין – "להמציא תקווה בכל יום".

הצהרת אמן / פולה גרסטנבלט

ברוכים הבאים לסיפור הגדול והמורכב הזה. כמה רחוק תרצו לחזור? עד לנקודות המגע הרכות שנוגעות לפחות בלבבות?

התערוכה הזו נולדה מתוך הטרגדיה של ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה שבאה בעקבותיה. באמצעות מפות וחוברות היסטוריות ועכשוויות ממקורות מגוונים, צילומים אישיים, קטעי פרוזה ושירה שלי, וחומרים ארכיוניים נוספים, אני חוקרת את המורכבות והניואנסים של נוף טעון רגשית של מרחבים שנויים במחלוקת. מעניין אותי כיצד מה שנדמה לנו קבוע, מוחלט, צודק ובלתי ניתן לערעור עשוי להיות גמיש יותר כאשר משנים את נקודת המבט על גבולות, קווים ופרספקטיבה. עבודה זו ממשיכה את העיסוק שלי באופן שבו נרטיבים אישיים מעגנים נרטיבים קולקטיביים, וכיצד היסטוריות קולקטיביות מעצבות את האישי.

אם אתם רוצים להבין איך הגענו לכאן, חפרו עמוק. זהו מסלול ארוך ורחב המשתרע על פני אלפי שנים. שנים של כיבוש, התנגדות, עלייתן ונפילתן של אימפריות, מלחמות דת, גלות, גבולות משתנים ותביעות על טריטוריות שנויות במחלוקת. מילות אזהרה. מילים בכלל. מפות. פרשנות. רוחות רפאים בכל מקום. זה מבולגן. בהצלחה.

חקרתי מפות היסטוריות מהאימפריה העות'מאנית ועד היום, תוך הסתמכות על מגוון נקודות מבט – מה-BBC, האו״ם, החברה הפלסטינית האקדמית ומפת תיירים ירדנית של ירושלים מלפני 1967. במקור, שם התערוכה היה 'טריטוריות שנויות במחלוקת', והתמקד בנזילות של גבולות, מסלולים מורכבים ובתפוצת קהילות. עם זאת, לאחר ביקורי האחרון בישראל וחודשים בסטודיו, הכותרת הזו כבר לא התאימה. רעיון ה'טרנסוורסלים' – קו החוצה לפחות שניים אחרים – הרגיש מדויק יותר. האישי והפוליטי. עבר והווה. מצטלבים. מהדהדים.

זהו סיפור המסע שלי, היותי על האדמה הזו לאורך עשורים ושלבי חיים. בחרתי מה שבחרתי. חזרתי אחורה. התחקיתי אחר צעדיה, מחפשת אותה. הטבעתי חדשים. תהיתי על הכל. אני עדיין מיישרת קצוות.

כחלק מהתהליך שלי, אני מנפה תמונות ישנות, יומנים וחפצים אישיים. באופן בלתי צפוי, מצאתי את היומן ואלבום התמונות של אמי מטיול של הוריי לישראל ב־1992. מתחת לערמת ספרים בסטודיו שלי מצאתי תמונות שלי ושל בתי בירושלים ב־1998. באזור אחסון בבית המשפחה בקליפורניה גיליתי קופסה שנשכחה מזמן, מלאה בעיתוני ג'רוזלם פוסט מביקור סאדאת בירושלים, כרטיס אוטובוס ישן, מפת קווי אוטובוס מ־1977, כרטיסי ביקור מחנות תל אביבית שכבר לא קיימת, שירה על דפים מקופלים, וסדרת ציורי 'אנשים בקופסאות' שנוצרו ב־1979 בסטודיו שהיה פעם המקלט שלי, לצד אקוורלים של סיני על נייר סקיצה חום וזול.

רוחות רפאים תמיד מוצאות אותנו. איננו יכולים להתחבא מהן, או מעצמנו, אלא אם נהיה מוכנים לעקור את האנושיות מנשמתנו. זה מחיר כבד.
היתקלות בחפצים היקרים האלה, שחשבתי שאבדו או נשכחו, היתה כמו חפירה ארכיאולוגית בזיכרונות קבורים. קראתי את מילותיה של אמי ובהיתי בתמונות של הוריי מ־1992, מחייכים למצלמה במקומות שבהם עמדתי רק שבועות קודם לכן. העברתי אצבע על תמונות דהויות של בת דודי קלי, שנפטרה לפני שלושים שנה, כשאנחנו משתטות עם חברים בקיבוץ שפיים – מסע בזמן עם רוחות רפאים דרך מקום שזור רגשית, רוחנית, אינטלקטואלית ויצירתית בעבודה הזאת.

מפות הן מספרי סיפורים, מכלי זיכרון, המתווים את חיינו בתנועה ואת הקווים הנמשכים ונמחקים. יש כל כך הרבה טריקסטרים במפות האלה. העולם, וגם הנרטיבים האלה, אינם שטוחים.
התהליך שלי כולל הצבה מכוונת של מפות היסטוריות ועכשוויות מתחת לשכבות מיילר. חרוצות בעפרונות צבעוניים ורוויות שמני ציור, גירי פסטל ומקלוני פיגמנט, השכבות האלה מתנגשות עם רישומים של חפצים, בעלי חיים, סמלי רוחות, שירה וטקסט, ויוצרות שפה חזותית המכילה הומור, מסתורין, כאב, פליאה, אהבה, כמיהה וייאוש. החזרה, שינוי הכיוון, והשימוש במה שהוא אישי ומשמעותי מזמינים את הצופה לחקור אפשרויות מעבר למובן מאליו ולבנות משמעויות חדשות משלו.

מתברר שהקצוות הקשים והאבסולוטיים שלנו מתפצלים – חלומות מרוטשים, גבולות, גופים, אשליות ותביעות מתנגשות, משתנות, נעות על פני זמן, מרחב, לבבות, מחשבות וזהות מעוצבת.
כוונתי בעבודה זו אינה לייצג את כל הצדדים, אלא להרחיב את הדיאלוג כאמנית וחוקרת שחוויותיה האישיות במסעותיה בישראל מסמנות שלבים קריטיים בחייה ובהתפתחותה. רגעים אלה מקבילים לאבני דרך באזור, בתוכם ביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בירושלים ב־1977, כשנראה היה שהתקווה מוחשית.

המיצב המורכב מעיתונים מצהיבים ומפוררים, שמתעדים את ביקור סאדאת, ניצבים מעל תילים של קרעי מפות, עיתונים וקרטון, מייצג מתח בין תקווה לייאוש. זהו גם זיכרון וגם אזהרה. אלה זמנים קורעי לב, כשמלחמה נוספת מעצבת את גורל האזור ומהדהדת ברחבי העולם.

פצעי העבר רודפים אותנו. קל לברוח אל מוחלטות או לטמון את הראש בחול. אבל אולי אותם עיתונים ישנים – המראים את אנואר סאדאת ומנחם בגין, אויבים לשעבר, לוחצים ידיים – הם יותר מחפצים היסטוריים. אולי הם קריאה, ברוחו של ג'יימס בולדווין, להמציא תקווה בכל יום מחדש.

דברי תודה
אני רוצה להביע את תודתי לחדוה רוקח ולאיתי בחור על יצירת הקטלוג היפה הזה, ללואיס מילר על כתיבת המבוא, ולג'אן פיריבק על כתיבת המאמר ושיתוף התובנות שלה במהלך יצירת התערוכה. תודה מעומק הלב למוזיאון היהודי של מיין על התערוכה הזאת ועל התמיכה המתמשכת בעבודתי לאורך השנים.

תוכן וצורה / ג'אן פיריבק

השימוש של פולה גרסטנבלט במפות ובמסמכי ארכיון, בשילוב עם האיקונוגרפיה האישית שלה, יוצר מרחב שבו גבולות זזים והזמן נעשה נזיל. התערוכה מורכבת מקולאז'ים, רישומים, ציורים וחפצים שנמצאו, המתארים אתרים ותקופות שונות מנקודות מבט מגוונות. גישה זו מזכירה את תנועת הקוביזם בראשית המאה ה־20, שבה רעיון ריבוי נקודות המבט הזמין את הצופה להתבונן בנושא מכיוונים רבים בו־זמנית. הקוביסטים אספו מידע מהתבוננות בחיים מגובה של מטוסים; גרסטנבלט אוספת מידע מהתבוננות בחיים מגובה של לוויין, שאותו היא מסובבת ויוצרת נרטיבים א־ליניאריים על אזור שהיא ומשפחתה ביקרו בו במהלך חמישים שנה. האמנית היא גם חוקרת, ומראשית חייה הבוגרים חקרה את ההיסטוריה של ישראל והמזרח התיכון מאז התקופה העות'מאנית. לאחרונה נסעה לישראל כדי לחקור אתרים היסטוריים וללמוד יותר על חוויות האנשים החיים שם לאחר ה-7 באוקטובר 2023.

החומרים שבהם היא משתמשת כוללים מיילר, מצע גמיש ושקוף המאפשר ערבוב ציורי של עפרונות פסטל. לעיתים היא דוחפת את הפיגמנט באצבעותיה כדי ליצור משטחים טקטיליים הדוחסים את המרחב ומערערים גבולות קבועים. נייר זה מתאים גם לעפרונות צבעוניים, המשמשים לחריטת קווים, צורות וקטעי טקסט. בנוסף לשינוי כיווני הטריטוריות באמצעות יצירת שכבות והצבת מסות קרקע זו לצד זו, גרסטנבלט משנה גם את כיוון מישור התמונה כחלק מהתהליך. היא מסובבת מפה אווירית על צירה האנכי ומפרקת את התבנית שלה על ידי רצועות אופקיות שהיא מציירת ועורמת בחלק התחתון שלה. רצועות אלה מכילות דימויים של חפצים אישיים ותרבותיים כמו כרטיסי אוטובוס, נעליים וכיסאות. השימוש בחזרתיות וביצירת ערמות מדגיש נושאים שעשויים להיראות כרגילים ויומיומיים; כך האמנית מפגינה את חשיבותם עבורה. רצועה אחת מכילה דמויות בתוך קופסאות, המסמלות תקופה בחייה שבה פעלה בסטודיו במקלט בקיבוץ שפיים, בשנת 1979. תחושת המחנק של הקירות מורגשת היטב ומשמשת אנלוגיה חזקה לאופן שבו אנו עשויים להיות כלואים בתנאים חברתיים ולעיתים גם בתוך עצמנו.
בנוסף למפות האוויריות, גרסטנבלט מציגה פנורמה שכבתית גדולה המבוססת על שתי תמונות של תל אביב, שאמה צילמה מאזור העיר העתיקה ביפו ב־1992. האמנית רצתה נוף מסורתי יותר שיהווה עוגן לתערוכה, משהו שיאפשר לצופים להתמקם במרחב מוכר. היא הוסיפה לפנורמה גבולות עליונים ותחתונים המורכבים מתמונות וטקסטורות קרועות מתוך ציור "חוף האקוודוקט", הממוקם בשרידי נמל עתיק שבנה הורדוס בין השנים 22–10 לפנה"ס לכבוד הקיסר אוגוסטוס. בעיניה, חשוב להכיר בעבר הארוך והמורכב הזה כדי להבין את הדינמיקות התרבותיות והגיאופוליטיות של ההווה בישראל ובאזור.

יצירה אחת בתערוכה שונה מהאחרות מבחינת חומרים ותהליך, אך תואמת לחלוטין את תוכן התערוכה ביחסה להיסטוריה ולמורכבות האזורית; זהו מיצג המורכב מעמודי עיתון ישנים חומים ושבירים המתעדים את ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים ב־1977. עבור רבים, זו היתה תקופה של תקווה שהלכה ודעכה בשל סכסוכים שלא נפתרו ולבסוף בשל רציחתו של סאדאת. על כן התצוגה שמתחת לעיתונים מונחות שלוש ערימות של נייר גרוס ומפות מנייר העתקה, המייצגות את התפוררות תהליך השלום ואת הרסניות המלחמה. האמנית, שחיה בירושלים ב־1977, שמרה את כתבות העיתון מאז וכעת מציגה אותן בהקשר בו עוסקת התערוכה.

השימוש בלוחות עץ (דיקט) הוא חלק בלתי נפרד מהאמירה האסתטית. הפאנלים והכן מעניקים נוכחות פורמלית, אך הם אינם מלוטשים או יוקרתיים מדי. ישנה גולמיות בהצגה, התואמת את נושא התערוכה.

ישראל היא מקום של ניגודים, והאמנית מגלמת זאת בתערוכתה. היא לא דבקה בסגנון או גישה יחידה; במקום זאת, היא משתמשת במגוון אלמנטים וצורות כדי ליצור אמירה מגובשת על המורכבות של ישראל ועל יחסיה עמה. רוחות הסגרפיטו החרוטות על פני השטח הן תזכורות אפלות לאופן שבו העבר וההווה מתנגשים, ומוטיבים אישיים כמו דמות התן הערמומי וכלבתה האהובה פרל המפוזרים ברחבי העבודות מראים כיצד חוויה סובייקטיבית מתמזגת ומשתנה בתוך מרחב חברתי וגאוגרפי דינמי.

* ג'אן פיריבק היא פרופסור אמריטה לאמנות באוניברסיטת דרום מיין.

הקדמה / לואיס מילר

ההערכה שלי לעבודתה של פולה גרסטנבלט בתערוכה זו קשורה באופן משמעותי לזהותי המקצועית כמחנך בספריית המפות ע"ש אושר ובמרכז סמית לחינוך קרטוגרפי באוניברסיטת דרום מיין. למרות שאני עובד עם מפות היסטוריות כבר למעלה מעשור, אינני יכול לטעון למומחיות במיפוי של ישראל, פלסטין או המזרח התיכון; זה לא האופן בו אני מתייחס לתערוכה. כאדם שבחמש השנים האחרונות עבד עם אלפי סטודנטים לתואר ראשון ולתארים מתקדמים, ולימד אותם כיצד להבין, לנתח ולשלב מפות ומסמכים היסטוריים אחרים במחקריהם, ראיתי מקרוב עד כמה חשוב לאפשר לסטודנט (או לצופה בתערוכה) להסיק בעצמו – תוך הכרה בכך שככל שמעמיקים יותר בחומרי הארכיון, כך הנרטיב נעשה מורכב יותר. הדבר עשוי להוביל לעמדות פחות מקובעות ולפתיחות לדיאלוג. היסטוריונים מאומנים לזהות כי מספר אמיתות יכולות להתקיים בו־זמנית, והתערוכה הזו מדגישה שוב ושוב את הנקודה הקריטית הזו.

על ידי שילוב חוויותיה האישיות בתוך המרחב הגדול הזה, גרסטנבלט מדגישה נקודה חשובה נוספת: אף שאנו יכולים ולעיתים חייבים לשאוף לאובייקטיביות, לעולם לא נוכל לבטל את העמדות שלנו מהאופן שבו אנו מבינים נרטיבים רחבים יותר. התערוכה הזו אינה סוף; היא פתיח לשיחה, הזדמנות להיפגש בשטח ולחשוב יחד על חוויות משותפות לצד הבדלים. הרצון "להרחיב את הדיאלוג" הוא הסיבה העיקרית שבגללה התאהבתי בהיסטוריה ובעבודה עם ארכיונים פיזיים של מסמכים היסטוריים. לעיתים קרובות מדי במציאות בת ימינו אנו מסתמכים על כותרות קצרות, או אולי קוראים ספר שמצייר תמונה רחבה מדי ומוחק כל מורכבות שאינה משרתת את מטרות המחבר. רק בעבודה עם חומרי ארכיון מתערערות, ולעיתים מתחזקות, אמונות מושרשות. התערוכה הזו חייבת להיתפס כארכיון: אוסף של מפות, צילומים, טקסט ומקורות חזותיים נוספים. אנו, כצופים המשתתפים בתערוכה, פועלים כהיסטוריונים וכחוקרים ויוצרים מרחב לדיאלוג בונה ולהבנה טובה יותר.

* לואיס מילר הוא סגן מנהל למחקר ולתוכניות מלגות, ספרן להוראה ולהפניות קרטוגרפיות, ספריית המפות על שם אושר ומרכז סמית לחינוך קרטוגרפי, אוניברסיטת דרום מיין.