להרוג זמן: צילומים מבתי סוהר במיין

מבואות

"למה שמישהו ירצה לצלם תאים של אסירים?"
חדוה רוקח, 8

אמיתות סבוכות במתקני הכליאה של מיין
פולה גרסטנבלט, 10

מודל הכליאה והשיקום של מיין
רנדל א' ליברטי, 12

צילומים, 14
מרכז הכליאה והשיקום של מיין, 14
מרכז לנשים, 86
מרכז חזרה לחברה של נשים בדרום מיין, 97
כלא מדינת מיין, 112
הנהלת מחלקת הכליאה והשיקום של מיין, 160

מפתח שמות, 167

"למה שמישהו ירצה לצלם תאים של אסירים?!"

חדוה רוקח

"למה שמישהו ירצה לצלם תאים של אסירים?!" אמר לי אחד האסירים ביום הצילום הראשון שלי במתקן הכליאה והשיקום בווינדהם, מיין. הוא היה אדם מבוגר, ותאו היה באגף שבו לאסירים יש פחות פריווילגיות. למה מישהו רוצה לצלם מציאות של אסירים וסוהרים, של אנשים שעשו מעשים קשים — אנשים שהחברה מרחיקה מהציבור, כעונש ומטעמי הגנה על הציבור?

אין לי תשובה טובה לכך. "אתה צודק בהחלט," אמרתי לו והמשכתי לצלם.

הפרויקט הזה נולד במקרה. בסוף יולי 2026 איתי בחור, חברתנו פרופסור פולה גרסטנבלט ואני נסענו להדפיס את קטלוג האמנות שלה בבית הדפוס של מתקן הכליאה והשיקום בווינדהם. הכניסה למקום הותנתה בבדיקה של חפצינו ובמעבר דרך גלאי מתכות. המסדרונות היו נקיים ומסודרים; מבעד לחלונות נשקפו השמיים, אור הקיץ של מיין וגדרות תיל, שהקיפו את המתקן.

האנשים שעבדו בבית הדפוס ובסדנאות האחרות היו אסירים. בראיין פלטייר, מנהל התעשיות במתקני הכליאה והשיקום, ערך לנו סיור במקום. עברנו בבית הדפוס, במרפדייה, בסדנת התפירה ובמקומות נוספים. הפער בין הסביבה השקטה והמסודרת וקבלת הפנים הנעימה ובין הנסיבות שבגללן האנשים האלה נמצאים שם עורר בי עניין. הצעתי לבראיין לערוך פרויקט צילום במתקן. הוא העביר את הרעיון לנציב מתקני הכליאה והשיקום, רנדל א' ליברטי, ותוך ימים אחדים הפרויקט יצא לדרך. רוי קינג, מנהל תחום ה-DEI (גיוון, שוויון והכלה) של מחלקת הכליאה והשיקום במיין, מונה למלווה שלנו.

האפשרות להיכנס לעולם שבדרך כלל נסתר מהעין, והמעשה הצילומי עצמו, היו מסעירים ומאתגרים. צילמתי באור השמש, בשבילי הכלא ובשטחים הפתוחים, וגם באור המלאכותי בחדרים ובאולמות, תחת מגבלות הזמן והמקום. התבוננתי באנשי הצוות ובאסירים כבני אדם, מבלי לשכוח את הסיבות שבגללן הם נמצאים שם.

לא הכרתי את סיפור חייהם של האנשים שצילמתי. ידעתי שהמתקנים בווינדהם ובוורן הם ברמות אבטחה בינונית ומרבית. שיערתי מה עשו כמה מהאנשים שאותם אושר לי לצלם, ויכולתי רק לנחש את שילוב הנסיבות ואת הצדדים השונים באישיותם, שהובילו חלק מהם למעשים הנוראים שביצעו, בהם רצח, תקיפה מינית, סחר סמים ועבירות מין נגד קטינים. במהלך העבודה חשבתי גם על החופש המוגבל, שיכול להתקיים בתוך מקום שנועד לשלול חירות. גם לי היו גבולות ברורים: לאן מותר לי להיכנס, את מי מותר לי לצלם, כמה זמן עומד לרשותי ומה מותר לי לראות. ובכל זאת, מול המצלמה נותר לעיתים למצולם מרחב קטן של בחירה: להיענות או לסרב, להביט בעדשה או להסיט את המבט, לעמוד כפי שהוא או לשנות תנוחה. לא ביימתי את האנשים ולא ביקשתי מהם לשנות את הבעתם. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית; אני מפרשת את המציאות כפי שאני מבינה אותה ומבקשת להביא את רשמיי מהמצולם באופן נאמן למפגש בינינו. כך נוצר מרחב לפרשנות של הצופה. התצלום לא מספר בהכרח מי האדם שמולנו, מה עשה או מה עבר עליו. הוא מציע להתבונן ומשאיר שאלות פתוחות. אחד הדברים שהיה לי קשה להתמודד איתם, עדיין קשה לי, הוא העובדה שמתוך התמונות מביטים בני אדם. לא מפלצות ולא סמלים של רוע אלא אנשים מורכבים. המורכבות הזאת, וגם היחסים בין אנשי הצוות ובין הכלואים, לימדו אותי משהו על טבע האדם ועל טיבה של קהילה קטנה, מופרדת ומרוחקת מהחברה הכללית.

צילמתי אנשים בשגרת יומם: בדרך לחדר האוכל, במטבח, במשחק קלפים או מול הטלוויזיה. למי שנמצא מחוץ למערכת הכליאה והשיקום קשה לדמיין איך נראים החיים במקום כזה.

בית הסוהר של מדינת מיין, נמצא בעיר וורן. הגענו לשם ביום שבו התקיים, לראשונה בתולדות מערכת הכליאה של מיין, "יום המשפחה". בני משפחות של אסירים קיבלו היתר להיכנס לתוך האגפים והתאים, וצוות הסוהרים והאסירים הכין להם ברביקיו בחצר הפנימית של הכלא. מנהל המתקן והנציב ליברטי, שיזם את האירוע, ישבו ואכלו איתם. לרגע היה אפשר לשכוח שזה בית סוהר. בזמן שאיתי, רוי ואני אכלנו עם הנוכחים, חלפה לידינו משפחה של אחד האסירים. לבקשתם, בנם, האסיר, ערך להם סיור במתקן. "אני שמחה שהראית לי את המקום הזה," אמרה אימו. "כל כך הוקל לי. זה לא דומה למה שראיתי בסיוטים שלי." הרגע הזה נשאר איתי; הוא הזכיר לי, שהמציאות במקום הזה שונה מהדימוי שלו ושמפגש פנים אל פנים יכול לשנות משהו באופן שבו חושבים עליו אלה שנמצאים בחוץ.

בתום הפרויקט האחראים על ייצוג משפחות נפגעי העבירות ביקשו ממני לא לפרסם צילומים של אסירים מסוימים; בחרתי לגרוע אותם מהתצלומים ובמקומם הותרתי חלל לבן. כך נוצרו בתצלומים דימויים של אנשים שהם נוכחים־נפקדים: הם היו שם, אך אינם עוד בתמונה. המחיקה לא מוחקת את קיומם או את אחריותם למעשיהם. היא יוצרת נוכחות אחרת ורומזת שיש סיפורים שלא יכולים להיעלם. השתמשתי באותה טכניקה גם כאשר לא קיבלתי הסכמה לצילום מאסירים ומאנשי צוות. כך מיטשטש הגבול בין נוכחות, היעדרות ואחריות.
קשה להעביר באמצעות צילומים את מלוא המורכבות של החיים במתקן כליאה. משהו תמיד נשאר מחוץ לפריים: הסיפור המלא של האדם, הנסיבות שהביאו אותו לשם, החוויות של נפגעי העבירה ועוד דברים שלא יכולתי לראות. ניסיתי להביא משהו מהעולם הזה — אנשים, אתרים, פרטים, יחסי גומלין ושגרת יומיום — וגם להתבונן במודל הכליאה והשיקום של מיין, שהוביל הנציב ליברטי. להבנתי, המודל הזה מנסה לשלב בין ענישה והגנה על הציבור ובין שיקום, רכישת מיומנויות והכנה לחזרה לחברה.

לא ביקשתי להכריע באמצעות המצלמה אם המודל הזה מצליח או נכשל. התבוננתי בו וחוויתי אותו דרך אנשים ומקומות, דרך המתחים שבין חירות לכליאה, בין ענישה לשיקום, בין נוכחות להיעדרות. ובעיקר, רציתי להתבונן במקום שרובנו לא רואים ובאנשים שקל מאוד לראות בהם רק את המעשים שעשו. ניסיתי לראות אותם כבני אדם, בלי להתעלם מאחריותם, ולהשאיר לצופה מקום לשאלות.

אני שבה לישראל אחרי חודשיים במיין ומביאה איתי את התמונות ואת השאלות שעלו במהלך הפרויקט. בישראל של היום, שבה שאלות של אחריות, ענישה, ביטחון, שיקום ומקומו של האדם בחברה נעשות דחופות מאוד, אני מוצאת ערך וחשיבות בהתבוננות בדרכים שבהן חברה אחרת מתמודדת עם פשיעה, עם סטיגמות ועם אפשרות להחזיר אנשים לחברה. איני יודעת אם אפשר להעתיק מודל של כליאה ממקום אחד לאחר, ובוודאי לא אם הוא יכול לפתור מציאות מורכבת. עם זאת אני מאמינה שיש ערך בעצם ההתבוננות, ההשוואה והבחינה.

הניסיון לשלב בין אחריות ובין אנושיות, בין הגנה על החברה ובין אפשרות לשיקום, לא מסתכם בשאלה של מדיניות כליאה; הוא מעלה שאלות תרבותיות רחבות יותר: איזה מרחב אנחנו בוחרים לעצב לאדם שעשה מעשים קשים ואיזו חברה אנחנו רוצים להיות. במילים אחרות, האם אפשר להגן על החברה, להכיר בפגיעה ובאחריות, ובו בזמן להתעקש לראות את האדם שמאחורי מעשיו.

דברי תודה

לאנשי הצוות במתקנים בוורן ובווינדהם, ולאנשים השוהים בהם — תודה רבה על הנכונות להצטלם ועל הרצון לקחת חלק בפרויקט הזה. לפרופסור פולה גרסטנבלט, חברה וציירת, שבזכות ההיכרות שלה עם בראיין פלטייר, מנהל התעשיות במתקני הכליאה של מיין, נולד הפרויקט הזה; תודה רבה על האהבה, העידוד והאמון שנתת בי. לבראיין פלטייר, על כל העזרה, התמיכה והעידוד; תודה רבה, חבר, על הרוח החיובית, ההקשבה והמילה הטובה לאורך הדרך. לרוי קינג, מנהל תחום ה-DEI (גיוון, שוויון והכלה) במתקני הכליאה של מיין, המלאך השומר שליווה אותי לאורך הפרויקט ובמהלך שהותי במתקנים השונים; תודה רבה, חבר, על התמיכה השקטה והעידוד, על שהיית הבייביסיטר שלי וליווית אותי במהלך הצילומים, ובעיקר על כך שהקלת את הקשר עם אנשי המקצוע ועם האנשים השוהים במתקנים. לרנדל א' ליברטי, רנדי, נציב מחלקת הכליאה והשיקום של מיין ואדם יוצא דופן — על כך שנתת לי את "המפתחות לטירה"; ללא האמון שלך לא הייתי יכולה לבצע את הפרויקט הזה ולאפשר הצצה אל מה שלעתים רחוק מהעין ומהלב. למאיה הד, צלמת וחברה, על העידוד המתמשך ועל העין הטובה שלך, במיוחד בהגהה ובליטוש של הטקסטים באנגלית; תודה על האהבה והאכפתיות ועל הליווי המתמשך. לערן פינצ'י, על המבט הנוסף, האכפתיות והתמיכה, תודה רבה. לרפי דודק, על ההכוונה, העצות והתובנות, ובעיקר על הסבלנות הרבה ועל הנדיבות שבהן חלקת איתי מהידע ומהניסיון שלך. לאיתי בחור, חבר, שותף להרפתקאות ולמסע בימים הגדולים — תודה על הכל. מחכה כבר להרפתקה הבאה!

אמיתות סבוכות במתקני הכליאה של מיין

פרופ' פולה גרסטנבלט

אמנות הצילום של חדוה רוקח מתאפיינת ביכולתה ללכוד אנושיות, דקויות, ואת מה ששוכן עמוק בנשמותיהם של אנשים ובמקומות. בסדרת הצילום העכשווית היא מכוונת את העדשה שלה למוסד מורכב, שלהלכה נועד הן להעניש הן לשקם אוכלוסייה שסטיגמה מגדירה אותה. חדוה ניגשת לעבודתה בסקרנות, בתהייה ובחמלה. היא יוצאת למרחבים זרים, לא מוכרים, יש שיאמרו אף מסוכנים. הנחישות שלה להתבונן מעבר ל'סיפורים בודדים', ללא מורא; היא מסימני ההיכר של עבודתה וגורם מרכזי לכך שתצלומיה פועלים על הצופים ברבדים כה עמוקים.

אזכור מערכת בתי הסוהר האמריקאית מעורר רגשות עזים, דעות ותגובות. כחוקרת במדעי החברה וכפרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטת דרום מיין, אני מכירה את ההיסטוריה, את הנתונים, את המערכות המזינות את מערכת הכליאה, את הפערים הגזעיים ואת השלכות הכליאה על אסירים, על משפחותיהם, על קורבנות ועל מעגלים רחבים בקהילה. כאימא לבן ולבת שחורים, מערכת המשפט הפלילי מעוררת בי פחד וכן דחף עז להגן, ואלה מתעצמים לנוכח הנתונים־הסטטיסטיים הקשים של גזרי דין ותוצאותיהם. אני מודעת גם להבדלים בתנאים ובאפשרויות במתקני כליאה שונים; הם נובעים מגורמים מגוונים, שראוי להזכירם אך אינם במוקד החיבור הזה.

לפני שעברתי למיין בשנת 2013, הניסיון היחיד שלי בתוך בית סוהר היה במתקן כליאה לנשים בקליפורניה, ברמת ביטחון מרבית; הגעתי לשם עם חבר צעיר שבא לבקר את אימו. הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר, עולם שעמד בניגוד חריף לחיי שלי. יצאתי משם מוצפת, עצובה ומדוכאת – תחושות שחיזקו את החלטתי לא לעבוד בתוך המערכת הזאת ולא עם האוכלוסייה הזאת.

כעבור כמה שנים הוזמנתי לבית הסוהר של מדינת מיין (MSP) להקרנת סרט ולדיון עם אסירים חברי NAACP, הארגון האמריקאי לזכויות האזרח, שבבית הסוהר פעל סניף שלו. בדרכנו לחדר המפגשים אסירים ואנשי צוות התלוצצו אלה עם אלה במסדרונות והרבו לעקוץ ולהתבדח תוך החלפת ברכות שלום. האווירה היתה מנוגדת דרמטית למה שחוויתי בקליפורניה. יוצר הסרט הצטרף אלינו וכשישבנו במעגל התרגשתי מסיפורי המשתתפים, מהתובנות ומהאנושיות שלהם. בתום הדיון ישבתי עם צעיר שחור, קרוב בגילו לבני, והוא שיתף אותי בסיפור שלו: החלטה שגויה אחת עם השלכות קשות עליו, על משפחתו ועל האנשים שבהם פגע. בתוך אותה בחירה הצטנפה פקעת סבוכה של נסיבות; אנחנו יכולים להסתפק בסיפור שעל פני השטח או להעמיק ולהתבונן ולהרגיש את פינות ומורכבויות הקיום שלנו ושל אחרים.

בגוף עבודתה, חדוה רוקח מובילה אותנו אל הזירות הסבוכות האלה באמצעות דיוקנאות, נופים פנימיים וחיצוניים, וחפצים סמליים. בין היתר היא משתמשת בטכניקה עוצמתית: לכידת 'נוכחות נעדרת' באמצעות צלליות לבנות של אסירים, שאילולא כן מראם עלול לגרום מצוקה לקורבנותיהם או למשפחותיהם.

הקשר שלי עם 'מרכז הכליאה והשיקום של מיין' (MCC) החל כאשר לקחתי עמיתה מאוניברסיטת גרינלנד וסטודנטית שלה לסיור בבית הסוהר הזה. התרשמנו מהאווירה, מבתי המלאכה במקום, מהיחסים בין אנשי הצוות ובין האסירים, ובייחוד מבתי המלאכה ותוכנית ההכשרה המקצועית, שמוביל בריאן פלטייר. בעקבות אותו ביקור, בית הדפוס של המתקן ייצר יריעות בד גדולות לתערוכה שלי ושל ג'אן פיריבק Intersecting Ecologies (אקולוגיות מצטלבות), שהוצגה בגלריית 'פרסונייג" (Parsonage). מאוחר יותר, כשנזקקתי להדפסת קטלוג לסדרת הציורים שלי, Transversals: Reverberations Across Contested Lines, (קווים חוצים: הדהודים בין גבולות במחלוקת) חשבתי על בריאן ועל בית הדפוס שפועל במסגרת מערך בתי המלאכה ותוכנית ההכשרה המקצועית.

חדוה ובן זוגה איתי בחור, סופר והמו"ל של 'הוצאת איתי בחור' מישראל, עיצבו ועמדו את הקטלוג וכך נוצר קשר בינם ובין בריאן ומערך ההכשרה והייצור שהוא מוביל. ביוני 2026 חדוה ואיתי נסעו לארצות הברית לרגל פתיחת התערוכה של חדוה 'תמיד יש גם' (There is Always an &), שיזם המוזיאון היהודי במיין והוצגה במקביל במוזיאון ובמרכז השואה וזכויות האדם (HHRC). הצעתי להם שנבקר ב'מרכז התיקון של מיין', נפגוש את בריאן פנים אל פנים ונעבור יחד על הגהות ההדפסה של הקטלוג שלי.

במהלך הביקור הזה נולד הרעיון לפרויקט הצילום הזה. בדרכנו החוצה חדוה הביעה רצון לצלם את החיים במקום. בריאן התלהב והציע לפנות לנציב רנדל א' ליברטי כדי לבדוק את האפשרות. כעבור יומיים קיימנו שיחת זום עם הנציב וצוותו, והפרויקט יצא רשמית לדרך; תוך זמן קצר החלו להירקם התוכניות לביקוריה של חדוה במתקני המאסר השונים של מיין ובמטה הארגון באוגוסטה.

בתום ימי צילום ארוכים, שיחות עם אסירים ואנשי צוות וסיורים בשטח, חדוה השלימה סדרת תצלומים שמאפשרת מבט מורכב, כן ואנושי מאוד על בני האדם שחיים במתקנים האלה, עובדים, מובילים ומנהלים אותם.

כשהתבוננתי בתצלומים האלה עלתה במוחי גם מחשבה על המשמעות המיוחדת שיש למיקומה של חדוה כישראלית בארצות הברית. אנו חיים בתקופה, שבה ישראליות טעונה בסטיגמה ובדעות קדומות, כאן בארצות הברית וברחבי העולם – כאילו אזרחותו של אדם או מקום מגוריו מגדירים אותו לחלוטין, בלי להביא בחשבון מי הוא, במה הוא מאמין, או כיצד הוא פועל לטובתו האישית ולטובת הקהילה שלו. הזמנתה של חדוה לתוך חללים פגיעים של בני אדם, שהסטיגמה כלפיהם עמוקה ומושרשת ולעיתים קרובות מורכבות חייהם מרודדת לעלילה שלילית יחידה, ניצבה לנגד עיניי כסמיכות עניינים מרתקת. השתוקקתי להתבונן דרך העדשה של מי שבאה מבחוץ, חופשית מהמסנן של צלמת אמריקאית.

התצלומים בספר הזה מדברים בעד עצמם ומהדהדים את העוצמה האמנותית השקטה, שבאמצעותה חדוה רוקח נוסכת צלילות בסבך אנושיותם המורכבת של אלה ששוכנים ועובדים בין הקירות האלה – ובסופו של דבר של כולנו, המפלסים את דרכנו בעולם הזה.

מודל הכליאה והשיקום של מיין

רנדל א' ליברטי

 סביבה ששומרת על צלם אנוש ומתאפיינת בכבוד ובתקווה – זה המפתח להצלחת פעילותה של מחלקת הכליאה והשיקום של מיין (Maine Department of Corrections, MDOC). גישה שלא מתבססת על יריבות מספקת את הסיכוי הטוב ביותר למצוא מנוח ולהתכונן לעתיד; הצוות שלנו פועל בשיתוף עם האנשים שבאחריותנו כדי להבין מה הביא אותם למשמורתנו ולהתמודד עם האתגרים האלה.

אנו מודעים לכך שהגורמים המרכזיים שמובילים למאסר הם התמכרות, קשיים בתחומי בריאות הנפש וההתנהגות, לקויות למידה, עוני, טראומה והזנחה. כאשר ההתמודדות עם כל אחד מאלה נעשית בדרך של שיתוף פעולה, הקהילה כולה נשכרת. ההיערכות לחזרתו של אדם לחברה מתחילה ביום שבו הוא נכלא. תכנון הטיפול, התוכניות, החינוך, הדיור, ההכשרה והתעסוקה הם יסודות הצלחתנו.

אנו מחזקים את הקהילות שלנו באמצעות צמצום הפגיעה; זאת על ידי התערבות תומכת, העצמת היכולת לחולל שינוי ושיקום חיים. המאמצים של מיין ממוקדים בתוצאות וחותרים לשחרר אנשים כשהם בריאים יותר, חברתיים ועם מוכנות להצלחה עתידית. חידושים כגון גישה לאינטרנט, תזונה משופרת, נגישות נרחבת ללימודים במכללות, עבודה מרחוק בשכר הוגן בהתאם למקובל בשוק ויציאה למסעות בטבע יצרו סביבה בטוחה וטיפולית.

אנו ערים לכך שעל מערכת הכליאה והשיקום לכבד גם את חוויותיהם, זכויותיהם וקולם של אלה שנפגעו מפשיעה. צוות שירותי נפגעי העבירה במנהל בתי הסוהר של מיין נותן ביטוי לנקודת המבט של נפגעי העבירה, מייצג את זכויותיהם, מוודא שהם מודעים להן ולהזדמנויות העומדות בפניהם, ושניתנת להם אפשרות להשמיע את קולם במערכת המשפט הפלילי. במיין, שירותי הסיוע לנפגעי עבירה מתחילים במהלך ההליך הפלילי באמצעות משרדי התובע המחוזי או התובע הכללי. כאשר אדם נידון למאסר במתקני מחלקת הכליאה והשיקום של מיין, צוות שירותי נפגעי העבירה שלנו ממשיך לסייע לנפגעים במשך כל תקופת המאסר.

שירותי נפגעי העבירה מספקים מידע על מעמדו של אסיר, על גזר דינו ועל מועד שחרורו הצפוי. נוסף על כך, משאבי צדק־מאחה ממוקדי נפגעי עבירה זמינים לאלה שמעוניינים להתמודד עם הפגיעה שחוו. אנו מאמינים, שהחלמה מתחילה כאשר נפגעים נחשבים, נשמעים, מקבלים תמיכה ומיודעים.

אנו מאמינים שהנגישות למזון מזין היא זכות אדם. מיין הכשירה והסמיכה אסירים כגננים מוסמכים, מגדלי דבורים ומכיני קומפוסט ממוחזר. אנו מגישים תוצרת אורגנית שהופקה בדרכי גידול המשקמות את הקרקע ומחדשות אותה. שיטות בישול ביתיות, בהן אפייה במקום, מספקות לאסירים שלנו מזון באיכות גבוהה ביותר. הפחתת נתרן, פחמימות ומזון מעובד־מאוד משפרת את הבריאות, מקלה על חולי ומפחיתה את הוצאות שירותי הבריאות.

הגישה של מיין מספקת בעת ובעונה אחת הזדמנות לתושבי מיין הכלואים ולאנשי הצוות שלנו. תוכנית ההכשרה הבסיסית חודשה מן היסוד, ובכך תוכנית הלימודים שלנו עודכנה ומבוססת על השיטות העדכניות ביותר בתחום הלמידה של מבוגרים. תוכנית מנהיגות במאה ה־21 מספקת לקצינים שלנו התפתחות מקצועית ומכינה אותם להתקדמות בקריירה. רווחת הצוות היא יסוד להצלחתנו. מומחים לתמיכה בעמיתים, כלבים טיפוליים, אנשי מקצוע בתחום הצדק המאחה ואתרי הכשרה מרחוק – כל המשאבים האלה נועדו לתמוך בעובדינו באופן הטוב ביותר.

מודל המאסר והשיקום של מיין הוכיח, שיצירת סביבת מאסר שלא מתבססת על יריבות מאפשרת שינוי, מעניקה תקווה ומטפחת קהילות בטוחות יותר ומשפחות חזקות יותר.

אני מבקש להביע את הערכתי העמוקה לעבודתם מעוררת ההשראה של חדוה רוקח ואיתי בחור. אמנותם הבוטחת אכן מעוררת השראה, והיא תספר את סיפורם של אנשי המקצוע במערכת המאסר והשיקום ושל האסירים שבטיפולם; אלה ואלה חותרים ללא הרף לבחון מה אפשרי. אני מבקש להביע את הערכתי לצוות של המנהל בריאן פלטייר, שהציע את היוזמה לשיתוף הפעולה בפרויקט המרתק הזה ולמנהל רוי קינג, שסייע במימושו. וכתמיד, אני מבקש להודות לכל אסיר ואיש צוות שהתנדבו לסייע בהגשמת הפרויקט החשוב הזה.

רנדל א' ליברטי

נציב

מחלקת הכליאה והשיקום של מיין

מפתח שמות

אדמס, ג'ון 49
אובריין, ג'יל 162
אידריס, קולמייה 57
איסטווד, בלינדה 26, 31
אנדרסון, לי 69, 74
ארבור, פרנקלין 119
בובייר, ג'ניס 96, 109
בויד, הנטר 54
בחור, איתי 11, 13, 85
בייטס, טרוור 158
בייטס, שהיינז 158
בייל, בנג'מין 84-85
ביילי, אוליבר 41
בירמינגהם, צ'סטר 144-145
ברוז, קלין 165
ברונס, וויליאם 135
בריג'ס, קווין 50-51, 55
ג'ונס, אלייזה 96, 109
ג'ורג', דרלין 91
ג'ורגנסן, טרוויס 80-81
גרסטנבלט, פולה 10-Aug
ד'אנג'לו, ברנרד 94
דאל, ג'סטין 72-73
דופרה, דניס 159
הוליס, קריסטיאן 110
הפורד, אבגייל 104
ווד, דייל 120
וויטני, רוברטה 165
ווסקוט, בריטני 100
טורקי, פיליפ 135
לאבה, ג'וזף ג'וניור 23
לונגטין, פול 29
לטורנו, דבורה 95
ליברטי, רנדל א' 8-9, 11, 12-13, 163
ליטפילד, סניקה 110
לליברטה, בריידן 39
למאי, אריק 15
למרי, שרה 106
לנדרי, בריידי 69, 74
לנדרי, סקוט 164
לפלנט, ג'נין 105
מג'וק, גאנג 121
מודי, קישון 52-53
מושר, טסה 164
מייג'ור, בוני 102
מקנזי, ריצ'רד 39
נודין, ברוס 162
נורקו, איימי 165
סגלר, וויליאם 94
סגלר, וויליאם השני 66-67
סווט, סטיבן 72-73
סט. תומס, ווינדי 109
סטנלי, שנון 111
סימפסון, דייוויד 122
סירויס, ג'ורדן 80
סמית, אלן 56
סמית, כריסטופר 124-125
סמית, שרי 107
עבאס, עלי 68-69
פאבה, קורי 20
פורד, לורי 108
פורד, ניקול 108
פורטר, ריי 122
פיצ'ג'רלד, קייל 100
פיריבק, ג'אן 10
פלטייר, בראיין 8-11, 13, 84-85
פלסידס, דון אמי 142
פרוסט, סיידי 35
פרט, נואל 130
קואן, ברייאן השלישי 42
קוויריון, אנג'לנה 33
קוט, ג'ניפר 103
קולטר, טרוול 47
קולינס, סטפן 47
קולמן, אלייז'ה 72-73
קיטון, ג'וזף 77
קינג, רוי 8-9, 13, 65, 76, 85
קליבלנד, שייניס 101
קלרק, מוניקה 108
קמרון, ריאן 41
קמיר, רולנד 24
קנטילו, אנתוני 162
קרטיס, צ'דוויק 165
רובינסון, קווין 118
רולף, שיין 77
רוקס, רוברט 60, 66
ריבר, פול ג'וניור 39
ריד, קנת 20
רייט, מריסה 68-69
ריצ'רדס, טביתה 106
שאו, טוד 43
שולי, צ'אק 28
שופּ, סם 82
תומפסון, מייקל 39