אלכסנדרה בלקינד: סיפורה של רופאה עברייה פורצת דרך

הקדמה              8

תיאור המחקר    9

פרק ראשון: תבנית נוף מולדתה           10

ההורים (10); המעבר לבוריסוב, 1866 (15); הולדת אלכסנדרה־סוניה, 1870 (17); המעבר למוהילב, 1879 (18)

תצלומים: אלכסנדרה בלקינד בנערותה (11); מאיר בלקינד (12); שפרה בלקינד (13); אישור הלימודים לאלכסנדרה בלקינד (19); אלכסנדרה בלקינד תלמידת גימנסיה (20); תעודת סיום כיתה א' בגימנסיה של התלמידה אלכסנדרה בלקינד (21); תעודת הבגרות של אלכסנדרה בלקינד (23)

פרק שני: העלייה לארץ־ישראל            25

תקופת ראשון־לציון (27); תקופת גדרה (32); המעבר ליפו, 1889 (38)

תצלומים: משפחת בלקינד במוהילב ערב צאת הביל"ויים לארץ־ישראל, 1882 (27); ישראל (לוליק) פיינברג (31); יהושע ואולגה חנקין בזקנתם (37); בני משפחת בלקינד במלאת 30 שנה לבואם ארצה, תל אביב 1912 (39); "ארבעה ברבורים ועורב" (43)

פרק שלישי: משפחת בלקינד מייסדת בית ספר עברי ביפו, 1890       46

תצלומים: ישראל בלקינד (47); אלכסנדרה בלקינד ביפו, 1895 (49); אלכסנדרה בלקינד בעת לימודיה בז'נבה, 1900 בקירוב (52)

פרק רביעי: אלכסנדרה לומדת רפואה, 1898-1904     53

אלכסנדרה מחליטה ללמוד רפואה (53); כניסתן של נשים למקצוע הרפואה (54); מרכזים רפואיים בשווייץ להכשרת נשים לרפואה (57); הוחלט — אלכסנדרה תלמד רפואה בז'נבה (59); אלכסנדרה בז'נבה, 1904-1898 (60); עבודת התזה (בצרפתית) לתואר ברפואה  (62); בריאות האישה בארץ־ישראל העות'מאנית (65); התמחות ברפואת נשים בפאריס, 1905 (67); השיבה לארץ־ישראל כרופאת נשים, 1906 (71)

תצלומים: מנדל חנקין (60); אלכסנדרה עם חברים סטודנטים, בתקופת לימודי הרפואה בז'נבה, 1903 (61); הדיפלומה של ד"ר אלכסנדרה בלקינד (63); אבשלום פיינברג, 1911 בקירוב (70)

פרק חמישי: ד"ר אלכסנדרה בלקינד — רופאה ראשונה ביפו              73

רופאת נשים בבית החולים 'שער ציון' (73); מפנקסה של רופאה גינקולוגית (76); גילאי המטופלות (81); סוגי תחלואה (81); התמורות שחלו במשך מאה השנים שחלפו מאז פתיחת מרפאתה של ד"ר בלקינד בשנת 1906 ועד שנת 2006 (82); הפלות (84); הריונות (84); לידות (84); טיפול נפשי (85); הפסקת הווסת (85); עקרות (85); רופאת הגימנסיה העברית 'הרצליה' (88)

תצלומים: שער המאמר "מסקנות סטטיסטיות אחדות מעבודתי הגיניקולוגית ביפו" (79); טבלה: מחלות שכיחות בקרב אוכלוסיית הנשים ביפו וסביבותיה בשנים 1906-1912 בהשוואה לאוכלוסיית הנשים הבדוויות בנגב בשנת 2006 (82); ד"ר אלכסנדרה בלקינד במרפאתה (89)

פרק שישי: פעילות ב'אגודה המדיצינית העברית בארץ־ישראל'          94

תצלומים: תפריט סעודת הערב החגיגית בסיום ועידת הגרענת (99)

פרק שביעי: בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה  101

הגירוש מיפו, מאסר והגליה לדמשק (101); רופאת המושבה חדרה (104)

תצלומים: ד"ר אלכסנדרה בלקינד בתל־אביב (105)

פרק שמיני: רופאה בנעלי בית              106

חיי היום־יום ביפו ובתל־אביב (106); כוהנת הוידויים (111)

תצלומים: ד"ר אלכסנדרה בלקינד ומנדל חנקין נופשים באיטליה (107); מנדל חנקין בשנות ה־30 (108); מנדל חנקין, דובה בלקינד, עכסה בלקינד ואולגה חנקין בגינת הבית בתל אביב (109)

פרק תשיעי: בערוב ימיה — הצוואה     115

מילות סיכום       119

תצלום: ד"ר אלכסנדרה בלקינד (121)

נספח – עבודת התזה של ד"ר אלכסנדרה בלקינד            123

מבוא (123); מתודה (125); מסקנות (143)

תצלום: שער עבודת התזה של ד"ר אלכסנדרה בלקינד (122)

מקורות              145

מפתח שמות      152

סיפור חייהן של הרופאות הראשונות בארץ־ישראל הוא נדבך בסיפורם של ראשוני העוסקים ברפואה בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים; אלה הרופאים שנטלו חלק בהנחת האושיות למערכת הרפואה הארץ־ישראלית. הרופאות הראשונות היו צעירות, בסוף שנות העשרים או באמצע שנות השלושים לחייהן, בוגרות בתי ספר לרפואה בכמה ממדינות אירופה, משכילות, עצמאיות, בעלות מוטיבציה ואמונה בעתיד הרפואה בארץ; הן פעלו ללא ליאות והשקיעו במסירות ובנחישות את מיטב מרצן וידיעותיהן למען הקמת מערכת הרפואה בארץ, למען יצמח כאן דור חדש, בריא בגופו ובנפשו. רופאות אלו בחרו ברפואה מתוך תחושת שליחות וראו ברפואה ייעוד ציוני לאומי ולא רק מקור פרנסה.

חרף תרומתן וחלקן בבניית מערכת הרפואה הארץ־ישראלית נשארו הרופאות הראשונות אנונימיות ברובן. אחת מהן היא ד"ר אלכסנדרה (סוניה) בלקינד, חלוצה בתחום רפואת נשים, שנחשבת לרופאה הראשונה ביפו. למרות ראשוניותה ההיסטורית, המידע על אודותיה דל ביותר ותרומתה הרפואית־הסוציאלית־החינוכית לא משתקפת בספרות המחקר.

מטרותינו להעלות את פעלה מן השכחה, לתת לה במה ולהציב אותה במקומה הנכון בסיפור ההיסטורי;^[1] לסקור את קורות חייה המרתקים, השזורים בחלקם בתולדות ההתיישבות היהודית במושבות הראשונות, ראשון־לציון וגדרה, בשלהי התקופה העות'מאנית; להתוות קווים לדמותה ולסקור את פעילותה הרפואית הציבורית הענפה למען הקהילה היהודית והערבית ביפו; לפרט את תרומתה לבריאות הדור הצעיר ולמערכת רפואת הנשים המתהווה, ולשחזר את מעמדה בתולדות הרפואה בראשית ההתיישבות בארץ־ישראל.

^[1]           כדברי הסוציולוגית דבורה ברנשטיין, שעוסקת בחקר הנשים בחברה הישראלית: "לחקר הנשים יש מטרה מרכזית — להעלות אותן מן השכחה ולתת להן נוכחות, למקם את האישה בסיפור ההיסטורי". ד' ברנשטיין, "חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית: נקודות מוצא, כיוונים חדשים ותובנות שבדרך", בתוך: מ' שילה, ר' קרק וג' חזן־רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ב, עמ' 12.

ד"ר אלכסנדרה בלקינד — רופאה ראשונה ביפו

רופאת נשים בבית החולים 'שער ציון'

בית החולים היהודי 'שער ציון' שימש כבית חולים קהילתי. הוא נוסד בשנת 1891 ביוזמת חברי לשכת בני ברית המקומית, בתמיכת קהילת בני ברית מניו־אורלינס והפילנתרופ היהודי יהודה טורו, ובעזרת תרומות נוספות מהארץ ומחוצה לה.^[1] במשך עשרים ואחת שנות קיומו שימש כמרכז הרפואי היהודי היחידי ביפו, והעניק שירותי רפואה לחולים מהעיר ומסביבותיה, ממושבות יהודה ומרחבי הארץ. גם ערביי העיר והסביבה קיבלו טיפול במוסד.^[2]

הניהול האדמיניסטרטיבי של בית החולים הופקד בידי שמעון רוקח וי"מ פינס, שפעלו בהתנדבות. הניהול הרפואי הופקד בידי הרופא הביל"ויי ד"ר מנחם שטיין, ששימש כרופא הראשי, ואליו הצטרף ד"ר אהרון מזי"א. בשנת 1904 הוחלף ד"ר שטיין בד"ר הלל יפה ועמו עבד ד"ר יצחק לוי. נשות יפו העדיפו את ד"ר יפה, למרות שד"ר לוי היה רופא מומחה, משום ש"בהיותו בלתי נשוי אין הנשים החולות מחלת נשים רוצות להתבקר אצלו".^[3] כאשר סיים ד"ר הלל יפה את תפקידו, התמנה במקומו ד"ר חיים חיסין (משנת 1905), ביל"ויי גם הוא, ואליו הצטרף ד"ר לאון כהן. בשנת 1906 הצטרפה לצוות בית החולים ד"ר אלכסנדרה בלקינד, הרופאה היחידה בצוות. בשנת 1911 הצטרפו לסגל המוסד שלושה רופאים נוספים ותרמו תרומה מכרעת להתפתחותו של בית החולים: ד"ר משה שרמן, רופא אף־אוזן־גרון שעלה ארצה בשנת 1911; הכירורג ד"ר אריה פוחובסקי, שעלה בשנת 1906, החל לעבוד בבית החולים רק בשנת 1911 והתמנה למנהלו; וד"ר בת שבע יוניס־גוטמן, רופאת נשים, בוגרת אוניברסיטת ז'נבה, שהתמחתה בכירורגיה גינקולוגית בברלין. עם הצטרפותה של יוניס־גוטמן לד"ר פוחובסקי ולד"ר בלקינד, הורחבה העבודה הגינקולוגית בבית החולים.

בחירתה של ד"ר בלקינד בבית החולים 'שער ציון' הייתה טבעית. בית חולים זה פעל ונוהל לסירוגין על ידי צוות רופאים בעלי זיקה לרעיון הציוני, ועד מהרה קיבל גוון של מוסד בעל אוריינטציה ציונית. הרופאים תמכו בהתעוררות הלאומית היהודית והאמינו בחלום של הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. הם ראו בעשייה הציונית חשיבות לא פחותה מן העשייה הרפואית, והאמינו כי הם נושאים מסר חברתי של תרבות חדשה בתוך חברה הצומחת בארץ־ישראל, וכי עליהם — הרופאים — מוטל לשמש מנהיגים חברתיים ולגלות מעורבות חברתית־ציבורית גבוהה בקהילה.^[4] רופאי 'שער ציון' פעלו להקמת איגוד רופאים ארץ־ישראלי, שיתווה כללי עבודה אחידים בכל מוסדות הרפואה בארץ, כגון קביעת רישום רפואי אחיד וקביעת נורמות אתיות ליחסי רופא־חולה ורופא הקהילה. רופאי המוסד תמכו ביוזמות להקמת קופות חולים לפועלים ומסגרות של ביטוח בריאות.^[5] בנוסף, צוות הרופאים פעל להתפתחות פעילות מדעית וקרא לרופאים להתכנס פעם בשנה לדיונים מדעיים מחקריים בנושאי רפואה שונים, ביניהם המלחמה במלריה ובגרענת, שתי המחלות הנפוצות בארץ־ישראל, ובחינוך לבריאות.^[6] רופאי בית החולים קיוו לפעול בהנהגתה של ד"ר בלקינד למען שיפור בריאות הנשים ורווחתן.^[7]

העסקתה של ד"ר בלקינד כרופאה מן המניין בסגל בית החולים היוותה תקדים במציאות הארץ־ישראלית השמרנית. הצטרפותה של רופאה ראשונה לצוות הגברי של המוסד פרצה דרך להעסקתן של רופאות נוספות. מהלך זה התבקש בהתחשב באוכלוסייה הפונה לבית החולים, שבחלקה הגדול כללה נשים שמטעמים של צניעות הסתייגו מפנִייה לרופא.^[8] כאשר הצטרפה לצוות המוסד רופאת הנשים השנייה, ד"ר בת שבע יוניס־גוטמן, לא היה בכך משום חידוש. שתי הרופאות עבדו ביחד, הגישו טיפול רפואי לכל הנשים שפנו לבית החולים ותרמו משמעותית להתפתחות רפואת הנשים ולקידומה.^[9] עד אז רופאים נדרשו לא פעם לערוך בדיקות באמצעות מישוש מעל לבגדים או מתחת לשמיכה, ורק בנוכחותו של הבעל. רק לעתים, באמצעות הסבר ושכנוע סבלניים, נתאפשר לרופא הגינקולוג לבצע בדיקה מקצועית.^[10]

נוכחותן של שתי רופאות הנשים בסגל הרופאים של בית החולים, תרמה להתפתחותה של המחלקה הגינקולוגית, שכן נשים מיפו ומסביבותיה, בעיקר נשים ערביות, החלו לפקוד את המוסד.

עם בואו של כירורג עברי מודרני ראשון, ד"ר אריה פוחובסקי, שהצטרף לבית החולים בשנת 1911, החלה עבודה כירורגית משמעותית בבית החולים 'שער ציון'. טרם בואו, לא נעשתה בבית החולים כמעט כל עבודה כירורגית, משום שהתנאים במוסד לא אפשרו זאת. חסרו חדרי ניתוח וכלי ניתוח, וחסרו עוזרים מיוחדים הנחוצים לעבודת הניתוח. ד"ר פוחובסקי עלה לארץ בהחלטה לייסד בית חולים כירורגי פרטי, והביא עמו מרוסיה כל מה שנחוץ לארגון חדר ניתוח, החל ממכשירי ניתוח וספרי רפואה, וכלה בלבנים ובחומרי תחבושת סטריליים בתוך כלי זכוכית סגורים, תמיסות ותרופות. ציוד זה היווה תשתית לעבודה הכירורגית בבית החולים ולמרות התנאים הבלתי נוחים "היו תוצאות הניתוחים שנעשו בו מוצלחות על צד היותר טוב, הודות למרץ הכביר ואומנותו של הד"ר פוחובסקי".^[11] ד"ר בלקינד וד"ר יוניס־גוטמן עבדו עמו וסייעו בקידום המחלקה. על פי דיווחה של ד"ר יוניס־גוטמן, בשנה הראשונה לעבודתה נעשו בבית החולים ארבעים ושישה ניתוחים 'גדולים' בהרדמה (ניתוחים 'קלים' לא נרשמו), ביניהם: כריתת תוספתן, כריתת רחם, הסרת פוליפ ברקטום, ניתוח בטן להוצאת ציסטה מהשחלה. בכל הניתוחים לא היו מקרי מוות, זמן הריפוי שלאחרי הניתוח עבר בשלום, והחולים והחולות יצאו מבית החולים כשהם בריאים.

ד"ר פוחובסקי העריך מאוד את ד"ר בלקינד ואת ד"ר יוניס־גוטמן, ושיבח את עבודתן ואת מסירותן למקצוע הרפואה. הוא ציין כי הודות לעזרתן עלה בידו "להכניס את העבודה הכירורגית לתוך בית החולים. עומס העבודה בבית החולים כל כך רב עד שאי אפשר לרופא אחד למלאות את כולה".^[12] בשנת 1912 ד"ר פוחובסקי עזב את בית החולים ושתי הרופאות המשיכו בעבודתן עם ד"ר חיים חיסין, שנבחר למלא את מקומו.

מפנקסה של רופאה גינקולוגית

במקביל לעבודתה בבית החולים 'שער ציון', פתחה ד"ר אלכסנדרה בלקינד מרפאה בביתה ביפו ועסקה בפרקטיקה פרטית. למרות שהייתה רופאה מתחילה, ללא מוניטין "בלי שַם ומִעוטת ניסיון", בתוך זמן קצר המרפאה הפכה פופולרית בקרב נשות יפו וסביבותיה, יהודיות וערביות מוסלמיות ונוצריות, שביקשו לקבל טיפול רפואי גינקולוגי מרופאה.

רשויות הממשל העות'מאני התעלמו מהצו האוסר על נשים לקבל רישיון לעבודה רפואית, העסיקו את ד"ר בלקינד כרופאה ב"בלדיה" (בעירייה) והחלו לפנות אליה "כל פעם שהיה צורך במדיצינה משפטית" בעניינים שנויים במחלוקת, כגון במקרי בתולים (defloration), היריון או הפלה בעקבות זעזוע נפשי (trauma). העסקת ד"ר בלקינד כרופאת נשים על ידי השלטונות והסתמכות הרשויות על קביעותיה הרפואיות־המשפטיות, היוו תקדים והכרה דה פקטו בה, בנחיצות עבודתה ובצורך של ציבור הנשים בטיפול רפואי־גינקולוגי על ידי אישה. הודות לכך הצליחה ד"ר בלקינד לעבוד באין מפריע, לפלס את דרכה בנתיבי הרפואה הארץ־ישראלית ולהניח את התשתית לעבודה הגינקולוגית ביפו ואולי בארץ־ישראל כולה.

במהרה התחבבה ד"ר בלקינד על ציבור הנשים וזכתה לאהדה גוברת והולכת בקרב נשים מעדות ומדתות שונות, בייחוד הייתה מבוקשת בקרב ציבור הנשים המוסלמיות, וזכתה להערכה ולכבוד. ד"ר משה שרמן סיפר, כי הפופולריות של ד"ר בלקינד בקרב האוכלוסייה הערבית הייתה כה גדולה, עד שעיריית שכם, העירייה העשירה ביותר אז בארץ, והיחידה שבנתה והחזיקה בית חולים משלה, הזמינה את ד"ר בלקינד לנהל את בית החולים והציעה לה משכורת גבוהה מאוד לאותם זמנים, סך של חמישים נאפוליונים (אלף פרנק זהב) לחודש עם רשות לפרקטיקה פרטית.^[13] ד"ר בלקינד דחתה את ההצעה וסירבה להשתקע בשכם, משום שרצתה לחיות ולעבוד בין היהודים;^[14] מרפאתה ביפו פעלה ללא הפסקה משנת 1906 ועד גירוש יהודי העיר בפסח 1917.

כחסידת האסכולה הצרפתית ברפואה, שדגלה מצד אחד בעבודה רפואית־קלינית ליד מיטת החולה, מלוּוה בדיון מקצועי תוך כדי האבחנה הפיזית; ומצד שני, במתן דגש על עבודה מעבדתית־מחקרית לצד יישום התיאוריה הלימודית הקלינית, ליוותה ד"ר בלקינד את עבודתה הרפואית המעשית בתיעוד מחלות מטופלותיה, בלימוד, בתיעוד ובהסקת מסקנות.

במשך שש שנים (1912-1906) תיעדה ד"ר בלקינד בפנקס את כל החולות שהגיעו למרפאתה ואת מחלותיהן. שש שנות מחקרה לוּו ברישום סטטיסטי מדויק של ממצאיה הרפואיים, עליהם דיווחה באסיפת 'האגודה המדיצינית העברית בא"י', שהתקיימה ביפו ב־1 בספטמבר 1912. בכתב העת של האגודה המדיצינית — 'זכרונות־דברים' — מתועדים הממצאים במלואם במאמר בן שבעה עמודים, כתובים בעברית רהוטה, מובאים תחת הכותרת: "מסקנות סטטיסטיות אחדות מעבודתי הגיניקולוגית ביפו".^[15] זהו הפרסום המדעי היחיד שנותר מפרסומיה של ד"ר בלקינד, וחשיבותו ההיסטורית רבה, משום שמאותה תקופה נותרו רק חיבורים אקדמיים מעטים העוסקים ברפואת נשים. התיעוד, שמכיל שפע של מידע בנוגע לתחלואת נשים נפוצה באותה עת, פותח צוהר ייחודי לרפואת הנשים בראשית המאה העשרים בכלל, ובייחוד מאפשר להכיר את הפתולוגיה וחיי האישה הערבייה בארץ באותם ימים. ממחקר זה ניתן ללמוד על מחלות רווחות וסיבותיהן, על דרכי הטיפול בהן ועל מגוון 'ענייניי נשים' כהפלות, הריונות ולידות. כעדותה של ד"ר בלקינד: "חומר המחלות שעבר תחת ידי היה די מגוּון. החומר היה מעט מעט מכל המינים, אבל ברובו היה של דלקות שונות באיברי ההולדה לכל מדרגותיהן".

מהתיעוד, שהחל באוקטובר 1906 ונמשך עד אפריל 1912, עולה, כי 1,000 נשים נהרו למרפאתה הפרטית של ד"ר בלקינד בבקשן עזרה רפואית. חלוקת החולות הייתה כדלקמן: 229 יהודיות (127 אשכנזיות, 91 ספרדיות, 6 תימניות, 5 גורג'יות); 137 נוצריות (109 סוריות, 12 יווניות, 7 איטלקיות, 5 גרמניות, 4 ארמניות); 634 מוסלמיות (616 ערביות, 18 טורקיות). מתוכן, 104 נשים הגיעו מחוץ ליפו: 89 מוסלמיות והנותרות נוצריות: משכם (46), לוד (24), רמלה (5), ירושלים (5), עזה (7), יבנה (1), סרפנד (2), יזור (3), סומיל (5) ורמאללה (1). כל השאר היו תושבות יפו.

שלוש עובדות מרכזיות חוזרות ונשנות בממצאיה של ד"ר בלקינד: האחת, רוב הפונות לעזרתה הרפואית היו נשים מוסלמיות ילידות הארץ; השנייה, הסיבה העיקרית לרבים מן הנגעים ומחלות הנשים מקורה בתנאי הקיום הקשים ובתנאי היגיינה ותברואה פרימיטיביים; השלישית, המיילדוֹת הערביות הבלתי מוסמכות גרמו לנזקים חמורים, ביניהם עקרוּת, "קריעות באברי ההולדה", נגעים של זיבה infectio gonorrheica)), מות היולדת או מות הוולד או שניהם.

ארבע סיבות מרכזיות הובילו נשים מוסלמיות לפנות לד"ר בלקינד:

הסיבה הראשונה נעוצה במסורת הדתית, לפיה "אישה מוסלמית לא תואיל בשום אופן להיבדק על ידי רופא גבר". בחברה הערבית לא היה מקובל שנשים תפנינה לרופאים גברים, ועד פתיחת מרפאתה של ד"ר בלקינד היה הטיפול בבריאות הנשים מופקד בידיהן של נשים לא מוסמכות, מְרפאות, מיילדות מסורתיות, יידעוניות וכדומה, שהשתמשו בדרכים ובשיטות עתיקות וברוב המקרים לא הועילו. עבור נשים רבות ד"ר בלקינד ביפו הייתה כתובת יחידה לקבלת טיפול רפואי, ייעוץ ועזרה.

הסיבה השנייה, הנשים העקרוֹת מבין הערביות חיפשו מושיע שיצילן מעקרותן. הן היו מוכנות לקבל כל תרופה מהמיילדות הבלתי מוסמכות ובלבד 'להירפא' מעקרותן. מבין אלף החולות שפנו לד"ר בלקינד, 128 (13% בקירוב) היו נשים עקרוֹת שביקשו תרופה. לדעת ד"ר בלקינד, העקרוּת המריצה את האישה הערבייה לפנות לכל עזרה אפשרית, כי הערבייה לא הסתפקה במספר ילדיה. גם נשים שילדו כבר 7-6 ילדים ולא יָספו, פנו אליה לבקש תרופה, כדי שתוכלנה ללדת עוד: "אישה עקרה מארצות־הקדם נפש אומללה היא מאין כמוה, כי מובטחת היא שבעלה ישא אחרת; ולפיכך היא פונה באמונה עיוורת אל המיילדת הראשונה הבאה לקראתה ונשמעת בהכנעה גמורה לכל אשר יצוו עליה לעשות, ובלבד שתזריע זרע ותלד בנים".

הסיבה השלישית, מחלות נשים שמקורן בחוסר היגיינה אישית וכללית רווחו יותר בקרב אוכלוסיית הנשים המוסלמיות. לטענתה של ד"ר בלקינד: "הנשים המוסלמיות אין להן אפילו מושג כלשהו מחוקי הבריאות היותר פשוטים, ולפיכך עלולות הן להינגע בכל מיני נגעים ומחלות מידבקות".

הסיבה הרביעית, המיילדות הערביות הבלתי מוסמכות, "שבבערותן הן גורמות תוצאות רעות לאחרי הלידה וקריעות באברי ההולדה, המביאות אח"כ לידי מומים ומחלות באותם האיברים". רבות מהמטופלות הערביות שהגיעו למרפאתה של ד"ר בלקינד היו נשים לאחר לידה, שנגרמו להן נזקים על ידי המיילדות הבלתי מוסמכות, ולצערה לא תמיד עלה הדבר בידה לתקן את הנזקים. בעקבות נזקים אלה, תקפה בלקינד את המיילדות הערביות, אשר "נוטלות עליהן הכול: הן מרפאות חולות, נותנות תרופות לעקרות וכו'. אני אינני בקיאה בסממנים והתרופות שהמיילדות הללו משתמשות בהם לרפואה". ד"ר בלקינד ביקרה בייחוד את התנגדותן של המיילדות הערביות לשינויים, את "זוהמתן ובערותן", ואת היותן כבולות בכבלי הבורות: "הן מרשות לעצמן לעשות הכל ואינן נמנעות מעשות ככל העולה על רוחן".

ד"ר בלקינד ציינה, שבדרך כלל היה קשה לרפא את הנשים חסרות ההשכלה, שכן הן לא הצליחו לעקוב אחר הוראות הטיפול, ולה היה קשה להציל מפיהן אם מילאו אחר הוראותיה במלואן. במקרים אלה התקשתה לברר אם הטיפול והייעוץ שנתנה היו אפקטיביים. בדרך כלל, נשים אלה לא מילאו אחר הוראותיה, התעלמו או הפסיקו את הריפוי באמצעו: 60% הגיעו לטיפול אחד בלבד; כ־20% באו 3-2 פעמים; וכ־20% הנותרות באו באופן קבוע ונרפאו כליל.

גילאי המטופלות

נשים בְנות כל הגילים הגיעו למרפאתה של ד"ר בלקינד לקבלת טיפול רפואי, מבנות 10 עד בנות 60 ויותר. מהשוואת רישומי הגילאים של הפונות לד"ר בלקינד לגילאי הפונות למרפאת הנשים בימינו, עולה כי טווח הגילים כמעט ולא השתנה ונע בין 18-77. השינויים המהותיים העולים מההשוואה מתמקדים בעיקר בעלייה ניכרת בגיל הנישואין ובמיעוט נישואי בוסר כיום, וכן בעלייה בתוחלת החיים. אם ד"ר בלקינד טיפלה בכל הבעיות הרפואיות שהגיעו אליה, פשוטות ומורכבות כאחד, כיום מטופלות הבעיות הפשוטות בילדות ובנערות על ידי רופאי ילדים. אך כאמור, טווח הגילים של הפונות לטיפול בבעיות רפואיות ייחודיות לנשים נותר רחב.

ד"ר בלקינד ציינה ברישומיה כי בקרב המוסלמיות רווחה תופעה, שלא תמיד הן ידעו את גילן, כך שלרופא נותר לשפוט את הגיל "לפי מראה החיצון או על ידי אי אלו השערות". ילדות קטנות הובאו אליה לבדיקה או לריפוי כשהן מלוּות בהוריהן בארבעה מקרים: 1. לבדיקת בתולים (hymen) במקרים של אירועים טראומתיים כאשר נשלחו על ידי הרשויות לקבל חוות דעת רפואית (14 ילדות); 2. ילדות קטנות שנישאו בעל כורחן "ואחרי ביאה ראשונה נקרעה אצלן הערווה ושָפעה דם"; 3. ילדות קטנות שנישאו בעל כורחן "עוד בטרם היות להן אורח כנשים ונוגעו במחלת הזיבה (urethritis gonorrheica) וגם בכל תוצאותיה של זו"; 4. נערות בנות 12 ו־13 אשר נישאו בעל כורחן לגברים מבוגרים וסבלו מהתעללות מינית. במקרים ספורים ביצעה ד"ר בלקינד ניתוחים ל"תפירה מחדש של בתולין" על מנת למנוע נקמה על חילול כבוד המשפחה בקרב משפחות ערביות.

הערות ומקורות

^[1]           רשימת תרומות של אנשים פרטיים עבור בית החולים 'שער ציון' ביפו, אחד "המפעלים הטובים באה"ק", הצבי, 23.6.1893.

^[2]           מכתב אל מערכת 'העולם' מאת החברה המדיצינית היהודית והוועד לייסוד בי"ח חדש ביפו, העולם, 29.10.1912.

^[3]           פרטיכל מס' 12, 11 לחודש ניסן תרס"ד, בתוך: ספר הפרטיכלים של ועד בי"ח 'שער ציון', 17.2.1911-21.4.1901, ארכיון עיריית תל־אביב, 08/609; הודעה על פעולתו של בית החולים ביפו ותיאור עבודתם של ד"ר לוי וד"ר יפה, חבצלת, 21.5.1901.

^[4]           נבות, 'היבטים היסטוריים', עמ' 78, 230.

^[5]           ש' שורץ, "בית החולים 'שער ציון' ביפו — בית חולים קהילתי ראשון בארץ (1921-1891)", קורות, ט, חוברות ט-י (סתיו תש"ן), עמ' 308-295.

^[6]           באסיפה השתים־עשרה של האגודה המדיצינית העברית, ב־6.6.1912, נשא ד"ר הלל יפה הרצאה בנושא: "תפקיד הרופא במלחמה על האנדמיות שבארץ". הוא דיבר "על התועלת הרבה שיכולה לצאת לא"י כשיגרשו ממנה הקדחת והגרענת — אלה שני המחבלים שבארצנו", וקרא לסידור "מלחמה סיסטמטית מדעית במחלות הללו שהן מהלכות אצלנו תדיר". בתוך: הפרוטוקולים של האגודה המדיצינית העברית שבא"י, זכרונות־דברים, א, חוברת ב-ג (אייר תרע"ג), עמ' 53-52; מרדכי בן הלל הכהן כתב ביומנו: "קדחת ומחלות עיניים — שתי המחלות, שילדינו בא"י כמעט תמיד נלחמים בהן". בן הלל הכהן, מלחמת העמים, עמ' 216.

^[7]           ג' גרא, כל ההתחלות, ספרית מעריב, תל־אביב 1984, עמ' 67-66; מ' שרמן, "ד"ר אלכסנדרה בלקינד ז"ל", הרפואה, כה, חוברת יא (1943), תל־אביב 1984 עמ' 218-217; תדהר, "ד"ר אלכסנדרה (סוניה) בלקינד", אנציקלופדיה, ב, עמ' 681-680; ש' חגי, ראשוני הרופאים והרפואה בארץ", מחניים, עז (טבת תשכ"ג), עמ' 87; י' הררי, אשה ואם בישראל, עמ' 277; D. Margalit, Physicians Forerunners of Modern Israel, p. 41.

^[8]           שורץ, בית החולים 'שער ציון' ביפו, עמ' 306.

^[9]           צ' שחורי־רובין, "ד"ר בת שבע יוֹניס: אֵם־טיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית", עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, מ' שילה וג' כ"ץ (עורכים), מגדר בישראל, א, שדה־בוקר 2011, עמ' 247-246.

^[10]         ד' אור, "רופא ראשון בחיפה", עת־מול, יד, גיליון 6 (86) (אב תשמ"ט), עמ' 16; ד"ר הופמן, רופא גרמני, עבד בבית החולים של הנזירות הגרמניות בירושלים. הנשים האמינו בו אמונה רבה. מספרים עליו ש"אין הוא בודק אישה חולה במחלת נשים אלא במעמד אשתו". פ' כהנוב, "מן השמור בזכרוני", טו, מימים ימימה: דו־ירחון לדברי הסטוריה, לדברי זכרונות ולידע עם, ב, חוברת א (יוני-יולי 1935), עמ' 50.

^[11]         ב' יוניס, "דין וחשבון שנתי של העבודה החירורגית בביה"ח העברי ביפו", זכרונות־דברים, א, חוברת א (תשרי תרע"ג), עמ' 34-32; ל' פוחובסקי, "ראשית הכירורגיה העברית", הרפואה, יב, חוברת א (טבת תרצ"ז), עמ' 40-39.

^[12]         הפרוטוקולים של האגודה המדיצינית העברית שבא"י, האסיפה הארבע־עשרה, 17.6.1912, בתוך: זכרונות־דברים, א, חוברת ב-ג (אייר תרע"ג), עמ' 54.

^[13]         להשוואה: בראשית המאה העשרים — משכורת פועל הייתה בערך 40-20 פרנק לחודש; משכורת מורה נאמדה ב־120 פרנק לחודש; מיילדת — 90 פרנק. בשנת 1911 נדרשו כ־100 פרנק לשנה בממוצע לכלכלת נפש אחת. א' נבות וא' גרוס, "המלחמה בגרענת: ראשית בריאות הציבור בארץ ישראל", קתדרה, 94 (טבת תש"ס), עמ' 100, הע' 32.

^[14]         מ' שרמן, "ד"ר אלכסנדרה בלקינד ז"ל (מתוך נאום־אזכרה ביום השלושים לפטירתה)", הרפואה, כה, חוברת י"א (1943), עמ' 218.

^[15]         א' בלקינד, "מסקנות סטטיסטיות אחדות מעבודתי הגיניקולוגית ביפו", זכרונות־דברים, ב-ג (אייר תרע"ג), עמ' 32-25; ממצאי המחקר של ד"ר בלקינד הוצגו על ידי פרופ' שפרה שורץ בכינוס של האגודה האמריקאית להיסטוריה של הרפואה, הליפקס, קנדה 2006: "The Medical and Educational Work of Dr. Alexandra Sonia Belkind: The First Women Physician in Israel 1870-1943".

מפתח שמות

א

אוסוביצקי, בוריס   30-31.

אורבך, אליהו ד"ר   98.

אחד העם (אשר גינצברג)   47, 71-72, 104, 145.

אידלשטיין, מאירה (לבית שמשון בלקינד)   3, 5, 9.

איוב, אנטון   26.

אלבוים־דרור, רחל   47, 110, 145-146.

אקרמן, ד"ר   64, 144.

אשכנזי, יעקב בן יצחק   13.

אשל, תמר (לבית פאני בלקינד)   3, 5, 9, 17, 25, 34, 44, 51, 108, 110-111, 113-114, 116, 118, 145.

ב

בוגרצ'וב, מנחם מנדל   92-93.

בוסטרוס, נג'יב   40, 106.

ביחובסקי, אריה ד"ר   117.

ביקלס, יעקב ד"ר   116-117.

בלקוול (Blackwell), אליזבט ד"ר   55-56.

בלקינד, אולגה   9, 14-17, 20, 22, 27-31, 34, 36-41, 43-44, 60-61, 66, 87-88, 106, 108-110, 116.

בלקינד, איתן   9-10, 12-13, 15, 31, 92-93, 146.

בלקינד, דופינה ('דובה') (לבית קריינין)   7, 43, 108-109.

בלקינד, ישי   3, 116-117.

בלקינד, ישראל   9, 12, 14-17, 20, 22, 26-28, 30-33, 36-40, 42, 45-51, 61, 108, 145-146.

בלקינד, מאיר   9-10, 12, 14-15, 17-18, 20, 22, 24-25, 27, 29-31, 35-36, 38-39, 41-42, 45, 47-48, 51, 60, 145.

בלקינד, נעמן   34, 103.

בלקינד, עכסה   108-109.

בלקינד, פאני   3, 9, 14-15, 17, 20, 22, 25-30, 33-34, 36-40, 44-45, 69-70, 92, 108, 113, 116.

בלקינד, שפרה (לבית גלצטוך)   10, 13-14, 16-18, 20, 24-25, 27, 29-31, 36, 41-42, 48, 106, 116.

בן הלל הכהן, מרדכי   71, 74, 101-102, 146.

בן טובים, חיה   44.

בן יהודה, אליעזר   12, 64, 91.

בן שמחון, 'חכם' יוסף   47, 49.

ברגינסקי, צילה ד"ר   58, 66.

ברט (Bert), פול   68.

ברכיהו, חנה ד"ר (לבית חוזה)  93, 102.

ברכיהו, מרדכי ד"ר   93, 102.

ג

גארטGarrett) ), אליזבט   67.

גורדון, י"ל   16.

גינצברג־קראוזה, אסתר ד"ר   66, 72, 104.

גליבטר חיסין, איטה ד"ר   102.

גלצטוך, שמעון בער־דב   13.

גצובה, סופיה פרופ'   58.

גרזובסקי גור, יהודה    48.

ד

דיינארד, אפרים גרשון   49.

דרויאנוב, אלתר   9, 28-30, 35-36, 48, 50-51, 147.

ה

הורוביץ, אמנון   34.

הכהן, הרב צדוק   27.

הירש, שמואל   47, 50.

הררי, חיים   93.

ו

וייסבורד, דוד נחום    108.

וייץ, חנה ד"ר   66, 71.

וייצמן, חיים   58-59, 61-62, 112, 147.

וייצמן, ורה ד"ר (לבית שצמן)   62.

וילבושביץ', שושנה   43.

ויסוצקי, קלונימוס זאב    28, 30, 33, 36.

ויצברד, אליפלט ד"ר   9, 120.

ח

חיסין, חיים ד"ר   9, 32, 39, 73.

חנקין, אולגה ראו בלקינד, אולגה

חנקין, יהודה־לייב   59, 110.

חנקין, יהושע   30-31, 34, 36-38, 40, 59, 61, 103, 106, 108, 110.

חנקין, מנחם מנדל   59-61, 103, 106-110.

חנקין, שרה    59.

ט

טורו, יהודה   73.

טיכו, אברהם ד"ר  98.

י

יודילוביץ, דוד   9, 12, 14, 147.

יונג, הרוואלד (Jung, Ervald)   69.

יוניס־גוטמן, בת שבע ד"ר   9, 58, 62, 74-76, 94-95, 97, 101-102, 147.

יפה, הלל ד"ר   9, 40, 73-74, 91, 95, 104.

יפה, רוזה   91.

כ

כגן, הלנה ד"ר   58, 66, 102.

כהן, לאון ד"ר   73, 90.

ל

לוי, יצחק ד"ר   73.

לויצקי, (מאשה) מרים ד"ר   71.

מ

מאפו, אברהם    12.

מוסקוביץ, אברהם צבי ד"ר   96.

מזי"א, אהרון ד"ר   73.

מנדלסון, משה    10.

מריטן (Maritain), ז'אק    70.

מריטן, ראיסה   70.

נ

נוימן, ברנרד ד"ר   65, 148.

ס

סגלוביץ, יוסף   33.

סוכובולסקי דנין, יחזקאל   40.

סכנאי (סחנובסקי), חיים   100.

סמולנסקין, פרץ   12.

סמילנסקי, דוד   42, 53, 69, 87-88, 148.

סמילנסקי, חנה ד"ר   58, 66.

סמילנסקי, מאיר   42.

סמילנסקי, משה    9, 16, 22, 40-41, 48, 148.

פ

פודורוב (מהנדס)   16, 29.

פודימן, יוסף ד"ר   117-118.

פוזי, פרופ' סמואל  ((Pozzi, Samuel Jean   68.

פוחובסקי, אריה ד"ר   9, 74-76, 94-97, 148.

פוטנאם (Putnam), מרי   67.

פון־מונאקוב, פרופ'   112.

פחה, ג'מאל   103.

פיינברג, אבשלום   31, 34, 36, 38, 40-42, 45, 69-70, 111-113, 145-146.

פיינברג, יוסף   27, 29-31.

פיינברג, ישראל (לוליק)   29-31, 33, 36-38, 40, 44-45, 70.

פיינברג פאני ראו בלקינד, פאני

פיינברג, שושנה   30, 40, 45.

פיינברג שוהם, צִלה    3, 9, 12-13, 17, 29-30, 38, 40-42, 44-45, 54, 60, 62, 108, 111-113, 116-118.

פינס, יחיאל מיכל    32, 35-36, 73.

פינס, ציפה    44.

פינקלשטיין שוהם, זאב   113.

פריזר, פאני    32.

פריימן בלקינד, פנינה    31, 37.

ק

קוק, אברהם יצחק, הרב של יפו   40, 65.

קייזרמן, נתן   40.

קיסילובה, מרים ד"ר   58, 62, 66.

ר

רבינוביץ, פאני (מיילדת)   87.

רוזמן, ישראל   36.

רוטשילד, אדמונד   27-31, 38, 59.

רומם, יצחק ד"ר   1, 5, 62, 81, 123.

רוקח, שמעון   73.

רפופורט, חיה ד"ר   104.

ש

שוחט, מניה (לבית וילבושביץ')   43, 112.

שטיין, מנחם (מארק) ד"ר   29, 38, 40, 73, 87.

שיינקין, מנחם   90.

שְלוּש, אהרן   9.

שמרין, ירוחם ד"ר   117.

שרמן, משה ד"ר   9, 54, 65, 74-75, 77, 87, 94-95, 97-98, 115-117, 120, 150.