שלוש שעות זה לא מספיק, זה בקושי ללוש את הבצק. מי יוציא את החצ'פורי מהתנור. העבודה לא בשבילה. נו הארד פילינגז. היא ובעלה יושבים ושותים עם שותא ואוכלים משהו. קבצן אחד ועוד שניים מהאוטו-זבל יושבים ושותים ומתפעלים מהספר 'סתיו בטביליסי', שהבאנו לשותא. הוא מסביר להם. הם מביעים עניין. שואלים את חדוה שאלות. אוכלים אותה בעיניים. חסר להם שקל. הוא עושה להם הנחה. לא חשוב. תהיו בריאים. אנחנו אוכלים צ'יבורק ושותים בירה ירוקה עם וודקת מטוסים בצד. בחוץ מתפורר לאט בית קולנוע ישן. לידו תחנת אוטובוס. רוסים ואתיופים, וחרדים וערבים וסודנים ואוקראינים עומדים ויושבים ומסתובבים ומחכים ועולים ויורדים ומתחלפים.. ניו יורק ברחוב החלוץ. סרט. אנחנו צופים. צופים בנו. אחרי כמה שעות שותא נזכר שיש אחת.. היא הזמינה חינקלי קפוא והוא עוד לא הכין לה. ויטיה נעלם והוא שכח אז היא תקבל את החינקלי בטמפרטורת החדר. שותא מצטער בשבילה. חבל. החינקלי יידבקו לה. הצער שלו פרופורציונלי ומתערב בו חיוך קונדסי וגם קצת שמחה לאיד. קורים דברים יותר נוראים בעולם. הערתי שנסתפק בחינקלי לא קפוא. עברו עשרים דקות. קיבלנו חינקלי רותח, עם הבצק הכי עדין והכי מדויק שיצא לנו לנשוך בארץ ומילוי טעים ונדיב מאין כמותו. נזכרתי שפעם נסענו לאכול חינקלי בפסנאאורי – הכפר שנחשב למקור החינקלי. הדרך היתה יפה אבל אי אפשר לאכול מיתוסים. בינתיים היום ירד מאוד וגם הוודקה. והחינקלי נגמר. צריך לעזוב את גרוזיה שברוח ולחזור לישראל שבחומר. שותא לא מוכן לקחת כסף. זו היתה טעות מצדנו לתת לו ספר כשבאנו. היינו צריכים לשלם ורק אז לתת את הספר. אבל לא רצינו לחכות וגם מי שיער שהוא יתנהג כמו גרוזיני בגרוזיה. 35 דקות מהבית. כמעט ערב. ויטיה עוד לא חזר.
צילמה חדוה רוקח, © כל הזכויות שמורות
