התעוררנו בזוגדידי. העיירה זוגדידי קצת מזכירה את עפולה אבל יותר יפה ויש בה משהו חי ונעים. קניתי שם חגורה משום שנקרע לי הכפתור במכנסיים. משם פנינו לעבר ההרים. שיירה של מכוניות מרצדס שחורות חלפה על פנינו במהירות נוראה, כשהיא חותכת את הסיבובים החדים בשריקות צמיגים, באורות מהבהבים ובציפצופים. מחלון המכונית הראשונה נתלה החוצה חצי גוף של צלם שהחזיק מצלמת וידאו ענקית. מסע חתונה. השיירה המשיכה בנסיעה ההתאבדותית העולצת הזאת. ממוקה אמר שהסוונים בטח לוקחים כלה להרים. חדוה העירה שלפי הנסיעה נראה שהם חוטפים אותה. חשוב להביא כלות מבחוץ כדי שאנשי ההרים המעטים לא יתחתנו כל הזמן בינם לבין עצמם, אז כלה מבחוץ זו שמחה גדולה. לא קל לחיות בהרים. אירקלי, ההיסטוריון, אמר שלא ייתכן שאלה הם סוונים משום שהם נוהגים בפרייבטים ולא בג'יפים. לא נדע את פתרון החידה.
התחלנו לטפס לאורכו של הנהר אינגורי, המשוגע שבנהרות גרוזיה. סלעים גדולים מבעבעים בנהר בשצף קצף וטוחנים הכל, אנשים, מכוניות, עצים. לא מזמן אוטובוס נפל לנהר ונטחן באבנים עד שלא נותר שריד ופליט ממנו ומנוסעיו. נסענו באופטימיות בדרך התלולה, חלפנו על פני מפולות סלעים, חלקים חסרים בכביש ונוף עוצר נשימה מרוב יופי ואימה. הדרך זרועה עשרות אנדרטאות קטנות לחללי תאונות הדרכים המרובות – ספסל, צלב, קופסת סיגריות ובקבוק שתייה. נזכרתי במשפט שקראתי בספר "מוות באוורסט" שכתב מטפס הרים: "הבעיה הקשה ביותר היא לא להגיע לפסגה אלא לרדת ממנה אחרי המאמץ של העלייה." מזל שאנחנו נוסעים ולא הולכים, ושאני לא נוהג. המשכנו לטפס בדרך המתפתלת לגובה של שני קילומטר. בשש בערב חלפנו על פני שלט "הצימר של שלווה ונרגיזה" ונכנסנו לרחוב עם אבנים משתלבות, בניין יצירתי של תחנת משטרה ובתי מלון – אנחנו במסטיה.
הוזמנו לאכול ארוחת ערב מסורתית אצל משפחתו של תימורי, מוותיקי העיירה וחברם לנשק של ממוקה, וואז'ה ואירקלי. הארוחה היתה, כרגיל בגרוזיה, נדיבה, טעימה ומורכבת מאינספור מנות מצוינות. לשולחן הוגשו חצ'אפורי של גבינה וחצ'אפורי של בשר; דג מלוח; עגל שמיום לידתו אכל רק עשבי מרפא ולכן בשרו נחשב לטעים ובריא; לחם מאפה בית ועוד כהנה וכהנה מנות. מארחינו נשמו לרווחה כששמעו שאין לנו כל מיני מגבלות מזון שטיפוסיות לתרמילאים הישראלים הפושטים על העיירה בהמוניהם בין השירות הסדיר לשירות המילואים ובין כסה לעשור. ליד האוכל הוגש יין לבן, שתסס יחד עם קליפות הענבים כמקובל בגרוזיה, ולכן צבעו כתום. הארוחה מלווה באינספור ברכות וכל ברכה מחייבת שתייה של כוס יין. ברכנו הרבה, הרבה מאוד. שבענו אוכל, ברכות ויין. לילה טוב.
צילמה: חדוה רוקח
