סל הקניות ריק

מגזין

14 יולי

לבחור בלי ברירה: על ואז'ה פשבלה ועל שירתו

כתב 

דברים שנשאתי בהשקת המהדורה העברית של אָלוּדָה כֵּתֵלָאוּרִי, מין רשימה ביוגרפית על ואז'ה פשבלה, על גיבורו אָלוּדָה כֵּתֵלָאוּרִי ועל האופן בו נעשו, במידה מסוימת, לאחד.

בבית אבן קטן בכפר צַ'רְגָאלִי, על שפת נחל צַ'רְגוּלָה שבאזור פְּשָׁבִי, חיו במאה ה־19 כומר כפרי, אשתו וחמשת ילדיהם. היום היינו קוראים להם משפחה מהפריפריה. אחד מילדיהם, לוּקָה, נולד ב־14 ביולי 1861. כשגדל, אימץ את שם העט "וָאזָ'ה פְּשָׁבֵלָה", שפירושו "נער מפשבי"; לימים נעשה לגדול משוררי גאורגיה.


הכומר, שמו היה פַּאוְלֶה רָזִיקַשְׁוִילִי, השקיע הרבה בחינוך ילדיו, וקיווה שההשכלה תחלץ אותם מחיי עוני באזור הנידח הזה. נטיית ליבו היתה ללימודים הומניסטיים והיה לו כישרון של מספר סיפורים; הוא סיפר להם על המלך־המשורר דוד הבנאי, שהפך את גאורגיה למעצמה אזורית ובנה בה שתי אקדמיות (עוד לפני שנפתחה אפילו אקדמיה אחת בכל גרמניה); הוא קרא להם מהפואמה "עוטה עור הנמר", שכתב המשורר שותא רוסתוולי, שלמד באחת האקדמיות האלה (איקלטו); הוא קרא להם שירים של המשוררים המודרניים, אִילְיָה צַ'אוְצָ'אוַדְזֶה ואָקָקִי צֵרֵתֵלִי, שהחיו את השפה והספרות הגאורגיות ונאבקו על עצמאותה של ארצם (וגם הזדהו עם המאבק של עם ישראל לעצמאות ותמכו בציונות); הוא סיפר להם את סיפורי התנ"ך כמו שמספרים סיפורי מתח. ורעייתו, גוּלְקָאן, לימדה אותם אגדות־עם ושירים הרריים מאזורי פשבי וחבסורתי.
עם הזמן, הסגנונות והגיבורים של התנ"ך ושל סיפורי העם יחלחלו לכתיבה של ואז'ה, ישתלבו בה, יעשירו אותה – והוא יעשיר בהם את הספרות הגאורגית, וירחיב את גבולותיה. השאיפה לעצמאות – שאליה נחשף דרך הסיפורים על המלך דוד הבנאי ודרך השירים של צַ'אוְצָ'אוַדְזֶה וצֵרֵתֵלִי – לא נעצרה אצלו בשאיפה לעצמאות המולדת אלא עוררה בו רגישות גדולה לעצמאות האדם, היחיד, ולחירותו מהעריצות של הרוב והמנהג.


ב־1869 שלחו את לוּקָה לפנימייה הרחק מהבית, בעיר תֵלָאבִי שבקָאחֵטִי – מחוז היין המפורסם של גרוזיה. הנער הכפרי בן השמונה נאלץ להסתגל לסביבה שונה לגמרי מזו שהכיר (עיר גדולה, הרבה אנשים, מזג אוויר חם ולח, מאכלים אחרים, תרבות אחרת).
בהיותו בן שש־עשרה החל ללמוד הוראה, תחילה בטביליסי ואחר כך בְּגו̇רִי; שם ייסד עם עוד חברים כתב עת ספרותי־לאומי בשם "שחר", פרסם שירים וסיפורים, והחל להתבלט כמשורר וכפעיל למען עצמאות גאורגיה מהרוסים.


ב־1882 סיים את לימודיו. הוא היה בן עשרים ואחת, וכמקובל בקרב צעירים משכילים בזמנו, נסע ללמוד באוניברסיטה של סנט פטרבורג. לא היה לו כסף להירשם ללימודים, לכן הקשיב להרצאות כסטונדט חופשי. אבל גם בלי עלות שכר הלימוד, החיים ברוסיה היו מעבר לאמצעיו הדלים...


כעבור שנה נאלץ לעזוב במפח נפש, שב לגרוזיה ושירת כמורה פרטי לילדים של אחד האנשים המכובדים והעשירים ביותר בגרוזיה – הנסיך אַמִּילַחְבַרִי, גר בביתו והיה סמוך על שולחנו. הוא התאהב בביתו הלא־חוקית של הנסיך, אלמנה צעירה, יפה ושקטה. שמה היה קֶקֶה. השניים התחתנו בשנת 1886, ולימים ואז'ה זכר שזו היתה השנה המאושרת בחייו; הוא קיבל את משרת המורה של בית ספר בכפר גדול יחסית (דִידִי־תוֹנֵתִי שבאזור כַּרְתְלִי־תחתית) ונאבק לפרנס את משפחתו החדשה.


האושר חלף מהר. הוא לא הצליח להתפרנס מהוראה ומכתיבה. ובינתיים נולדו ילד או שניים. תוך שנתיים (1888) נאלץ לוותר על החיים שניסה לבנות, ולחזור לכפר הולדתו, צ'ארגלי, שם לפחות היה לו בית לגור בו. גם בכפר החיים היו קשים, והמשפחה המשיכה לגדול (היו לו ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן). הוא עבד במשק המשפחתי, חרש, זרע וגידל בקר, ועבד גם כנפח, וגם השכיר את עצמו כמתאגרף, וגם יצא לצוד. חיים קשים.


החזרה הביתה היתה תבוסה. היה בה הודאה בכישלון והשפלה. הנער המוכשר – בו תתלוקוות גדולות ושלחו אותו במאמצים רבים לרכוש השכלה, ללמוד ולעלות בסולם החברתי־כלכלי – לא הצליח; לא יכול היה לַדַּלּוּת; נכנע לקשיים, ויתר... ושב לכפר, שב להיות איכר, ולחיות מכל הבא ליד, ומהיד לפה. כל התקוות התנפצו. היו לו התקפי זעם קשים, ואישתו והילדים היו נמלטים מפניו באימה ומסתתרים ברפת. התסכול היה איום ונורא.


וחרף הכל – הוא המשיך לכתוב שירים וסיפורים, ותוך כדי כך מצא את הטון שלו, וגיבש סגנון כתיבה חדש – ישיר, מחוספס, חופשי, כזה שמערב שפה תנ"כית נשגבת עם להג כפרי ושפה פשוטה. ומדי פעם רכב או הלך ברגל לטביליסי, עם התוצרת החקלאית, ועם שירים וסיפורים חדשים, ופרסם אותם בכתבי עת. והמשורר אָקָקִי צֵרֵתֵלִי, שלא הבין את הסגנון החדש והמחוספס הזה, אמר שאלה לא שירים, ושואז'ה בכלל לא משורר. אמירות כאלה רק העמיקו את הייאוש הגדול. בתקופה הרעה הזאת (1888) הוא ישב וכתב את הפואמה הגדולה "אָלוּדָה כֵּתֵלָאוּרִי". הוא היה בן עשרים ושבע, וכל העצבים, והייאוש, והזעם, והתסכול, ותחושת חוסר המוצא התנקזו לשורות ולרוח של הפואמה הזאת.


עלילת הפואמה מתרחשת באזור חבסורתי, לא הרחק מפשבי, סמוך לגבול בין גאורגיה הנוצרית לצ'צ'ניה המוסלמית. זהו אזור קודר, באוויר עומדות מועקה ופורענות, שבטים משני עברי הגבול היו פושטים זה לשטחו של זה, ושודדים בקר, צאן, סוסים, נשים. אנשי חבסורתי למודי קרבות ומלחמות, קשוחים, מסוגרים, שמרנים, מקובעים. במשך מאות שנים חיו בהרים הדלים האלה, רעו קצת צאן ובקר, חיו על שוד ורצח, ובקרבם שרר מנהג גאולת הדם. הפולחן מורכב מנצרות עם אלמנטים פגאניים מקומיים. פה ושם יש עץ ותחתיו כמה אבנים מונחות זו על גבי זו – מקום תפילה. והשבט הקשוח והחשוך והאכזר והשמרן הזה, נודע באהבתו לשירה. פתגם גרוזיני אומר "בחבסורתי, על כל אבן מאבני השדה חרות שיר".


בקרב החבסורים שרר מנהג שאם הרגת מוסלמי בקרב, עליך לכרות את ידו ולתלות אותה על כרכוב־אבן שבלט מחומת הבית ונקרא 'שער כאבי'. מעבר להפגנת ההישגים, להשפלת האויב ולהטלת האימה שבמעשה הזה, כריתת היד משמעה שגופת האויב אינה שלמה ולכן נשמתו לא תגיע לגן עדן ותישאר במין לימבו, תלויה בין העולמות; נוסף על כך, האויב – שידו נמצאת בחזקת המנצח – שייך למנצח לעד.


אָלוּדָה כֵּתֵלָאוּרִי, גיבור חבסורי מהכפר שטילי, נקלע לקרב עם מוצאל, כיסטי (צ'צני) שמתגלה כלוחם אמיץ ומיומן. השניים תופסים מחסה בין הסלעים ומחליפים יריות וגידופים, זה מכנה את זה "כלב". בסבב היריות הראשון שניהם מחטיאים, בסבב השני אלודה פוגע בכובע של מוצאל, ומוצאל פגע בקרן אבקת השרפה של אלודה; שניהם ניצלים במקרה. בירייה השלישית אלודה פוגע בליבו של מוצאל. מוצאל הגוסס מקלל אלודה ואת דתו, זורק לו מעבר לסלע את רובהו ואומר: " שֶׁיִּהְיֶה לְךָ, כֶּלֶב כּוֹפֵר / שֶׁלֹּא יִפֹּל לִידֵי אַחֵר...

ליבו של אלודה לא לו נותן לו לכרות את ידו של מוצאל, בשל גבורתו ומשום שהוא דומה לו. הזדהות ואשמה מציפות אותו. כשהוא חוזר לשטילי, מתחילה סדרה של עימותים בינו ובין המוסדות השונים בקהילה: אושישה הישיש – זקן־העדה השמרן והחשוך; הצעירים חמומי המוח; מינדיה – נציג מעמד הלוחמים; ברדיה – הכהן הפנטי שמייצג את הממסד הדתי; ואפילו ילדי השבט, חסרי הסיכוי, שגדלים לתוך בערות ואלימות. כולם חלק מהבעיה. כולם מגנים את אלודה משום שהפר את המנהג, לא כרת את היד של מוצאל, והקשיב לקול ליבו ומצפונו.

העימות הולך ומסלים. אין שום סיכוי ליחיד מול החברה והמנהג והדת. בסופו של דבר, בני כפרו של אלודה – שאיתם גדל ועימם לחם – מחריבים את ביתו, שורפים את שדותיו, פורעים בבני ביתו, אונסים את פילגשיו, ומגרשים אותו ואת משפחתו מהעדה.


וכמו שאלודה הנוצרי מזדהה עם מוצאל המוסלמי, ואז'ה פשבלה מזדהה עם שניהם. שניהם קורבנות של החיים האלה. שניהם יוצאים נגד המנהג – מוצאל הגוסס זורק לאלודה – שהרג אותו – את הרובה שלו כמתנה, משום שהוא מוקיר את גבורתו. ואלודה מסרב לכרות את ידו של מוצאל, משום שהוא מוקיר את גבורתו. על סף מוות, ובגלל מוות, מתפתחת בין שניהם – וגם בינם ובין ואז'ה פשבלה שהמציא אותם – קרבה אנושית, אינטימיות, שחוצה את גבולות הדת והמנהג והחיים. אפילו בתמונות ואז'ה מתחיל להיראות כמו אלודה.


החיים המשיכו להיות טרגיים. ב־1900 ואז'ה איבד עין כתוצאה ממחלת האנתרקס. ב־1902 קֶקֶה, אשתו האהובה, שהיתה בהיריון מתקדם, מתה עם התינוקת בלידה מוקדמת. שאר הבנות מתו בגיל צעיר, והבן – לבאן – הוצא להורג יותר מאוחר על ידי הבולשביקים. הוא עצמו חלה במחלת ריאות ונותח – והניתוחים אז לא היו הצלחה גדולה. מכל המשפחה שרד בן אחד, וחטנג, שנולד מנישואים שניים.


כמעט כל העבודות של ואז'ה פשבלה מבטאות חוסר מוצא וחוסר סיכוי וחוסר תוחלת: באחד משיריו כתב "אף תקוה לא מקלה על חוסר תקוותנו", אפילו בסיפור הילדים על מְזְיָא וְוְפְּחִיא – הילדים שהפכו לינשופים – אין מוצא מהרוע ומאבדון.
ועם כל עוצמת הייאוש... הוא לא ויתר על החיים והשירה. הוא המשיך לכתוב. במקום להתייאש – הוא כתב על ייאוש, על חוסר אונים, אבל המשיך וכתב. בכוח.


ובשירים שלו היחיד ממשיך למרוד – חרף חוסר התוחלת – חרף חוסר הסיכוי – היחיד ממשיך ללכת בדרכו. אָלוּדָה כֵּתֵלָאוּרִי יודע שאין סיכוי לצאת נגד החברה והמנהג – ובכל זאת הוא ממשיך – כמו שנאמר אצלנו: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". הוא ממשיך בדרכו נגד כל הסיכויים – לא מתוך תקווה אלא חרף חוסר התקווה – משום שזה הדבר הנכון לעשות ומשום שהוא לא יכול אחרת.


בערוב ימיו, ואז'ה פשבלה נעשה משורר נערץ, ערכו לכבודו ערב ספרותי, הביאו לו זר פרחים עם כתובת: "לכבוד הנשר של השירה הגיאורגית". ואיליה צ'ווצ'אוודזה ("אבי האומה הגיאורגית") נשא דברי שבח מהול באירוניה: "אנחנו צריכים להניח את העטים שלנו ולפנות דרך לוואז'ה."


בתחילת קיץ 1915 ואז'ה גסס מסיבוכים של מחלת ריאות, שממנה סבל הרבה שנים. לקחו אותו בתוך המיטה שלו, כמו באלונקה, מצ'ארגלי לטביליסי. שם, בבית החולים פגש את הצעירים הפצועים מחבסורתי שגויסו לצבא הצאר, הבודדים שחזרו, פצועים, ממלחמת העולם הראשונה. כמעט כל הצעירים החבסורים גויסו לצבא הרוסי – הפגינו גבורה – ונהרגו. אזור חבסורתי התרוקן כמעט לגמרי מתושביו, והשירה החבסורית המפורסמת נכחדה. בזכות הזיכרון המצוין של ואז'ה לשירים, הוא כתב ושימר חלק גדול מהשירה האבודה הזאת, שגוועה ומתה איתו ועם השבט.


הוא היה בן חמישים וארבע במותו. קברו אותו בפנתיאון מְתַאצְמִינְדָה למשוררים, סופרים ואנשי רוח. על קברו הניחו מצבה שיאה למשורר קשוח מהפריפריה – סלע טבעי, פשוט – לא מסותת.


אני רוצה לסיים בדברים שכתב המשורר היהודי־רוסי אוסיפ מנדלשטם, על ואז'ה פשבלה:
"הוריקן אמיתי של המילה, שחולף בגרוזיה, ועוקר עצים משורשיהם... נראה שהוא קורע מילים בשיניו, משתמש בטמפרמנט של ההגייה הגרוזינית, שגם כך היא מלאה רגש ... השירה הגאורגית החדשה עמדה בוואז'ה פשבלה כמו בסוּפה, וכעת אינה יודעת מה לעשות עם ירושתה."


אני מקווה שבכך שתרגמנו את אָלוּדָה כֵּתֵלָאוּרִי והבאנו אותו לקורא העברי, עשינו משהו ראוי עם הירושה הזאת.

 

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting