סל הקניות ריק

מגזין

15 אוגוסט

כשעורכות מטיפות איך צריך לכתוב...

כתב 

בזמן האחרון נערכת התקפה בולטת של עורכות לשון על מוסד ה"שלוש נקודות" (לפי התקן "שלוש הנקודות", בדומה לשלושת הלאווים של ועידת חרטום).

כאילו אין קורונה בעולם, כאילו אין ראש ממשלה נאשם בפלילים, כאילו יש ממשלה והיא מתפקדת, כאילו כל איש יושב תחת גפנו ותחת תאנתו... וכל מה שנותר לטפל בו הוא שלוש נקודות...

אחת הסבירה שזו עדות לטעם רע. אחרת הסבירה שזה סימן להססנות. רבות הסבירו שאין להרבות בשימוש בשלוש נקודות. היו שהגדילו לעשות וקבעו, שאם כבר אין ברירה אלא להשתמש ביותר מנקודה אחת - אז רק בשלוש נקודות, לא בשתיים ולא בארבע!!!

ואני שואל, מאיפה באתן לנו? מאיפה התכתיב העריץ הזה? מה קומיסאריוּת הלשון הזאת לכן?!

נקודה היא סימן ושתי נקודות הן סימן, ושלוש וארבע. שלוש נקודות יכולות לבטא הססנות (כמאמר העורכת המלומדת לעיל), ויכולות לבטא עצירה לשם מחשבה, ויכולות לבטא נשימה. ואפשר ורצוי להשתמש בנקודה ובשתיים ובשלוש ובארבע (אני, בדרך כלל, מעדיף שתי נקודות ולא שלוש, משום שהמשמעויות דומות ופעמים רבות אין צורך להגדיל ולהשתמש בנקודה שלא תוסיף משמעות).

יוסף חיים ברנר הרבה להשתמש בשלוש נקודות - משום שהוא כתב זרם תודעה ושלוש נקודות הן סימן חיוני בכתיבה של זרם תודעה. זה מעיד על התארגנות המחשבה תוך כדי חשיבתה או תוך כדי דיבור. הנה דוגמה מתוך ההקדמה לרומן הגדול 'מכאן ומכאן' (שלאמיתו של דבר היא דיון מרתק על אסתטיקה וספרות):
"רואה אתה, הנה היטבת להעיר על אֶסתטיקה… מובן, שאני אינני קהה כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט, ואולי לא כלום לחלוטין; את הפובליציסטיקה הלא נסיר, כאמור, אבל התוכן… התוכן… מחיי ארץ-ישראל… זאת אומרת: קהל הקוראים מתענין עכשיו"…

אז מוטב שפקידי ופקידות לשון לא ילמדו סופרים מה לעשות ואיך לעשות, ומה לא לעשות ואיך לא לעשות. סדר הדברים הנכון הוא, שהסופר פורץ דרכים בשפה, וכותב, ויוצר מבנים חדשים.. שבעקבותיהם באים חוקרים ומנסחים כללים חדשים וקובעים תקנים (שגם הם משתנים לפי האופנה ולפי ההתפתחות ולפי כיוון הרוח).

ועורכי לשון שטועים לחשוב שחוקים ותקנים קובעים מהי כתיבה טובה - ולא מבינים שכתיבה טובה גוררת בעקבותיה תקנים חדשים - פולשים לטקסטים לא להם ומכניסים אותם למיטת הסדום של התקן, ופוגעים במקוריות ובטון האישי ובחוויה הספרותית.

מותר להשתמש בכמה נקודות שצריך. והצורך נקבע לפי מה שמשרת את הביטוי האישי ולא לפי תקן טכני.

סופרים צעירים וחסרי ביטחון, עשו לעצמכם טובה; למדו מתוך קריאת ספרים ומתוך בחינת התחושות והחוויות שכתיבתם מעוררת בכם - לא מעורכי לשון דעתנים, בטוחים בצדקתם וחסרי ספקות!!

נ.ב.

אמנות, ובכלל זה ספרות, לא בנויה על ציות לחוקים ולתקנים אלא על חירויות וחופש, על חידוש והתפתחות ושבירת כללים ופריצת גבולות. המשמעות של טעות באמנות היא ששימוש בכלי ביטוי לא עובד – לא מצליח לעורר חוויה, תחושה ומחשבה – לא שהשימוש בכלי ביטוי אינו תקני.

יש אנשים, שחידוש ושינוי והעזה ושבירת כללים זרים לרוחם; אלה לא יהיו אמנים וסופרים, ואם יניחו להם להתערב במעשה אמנות ובטקסט ספרותי (בעיקר טקסט שוחר חירות) הם עלולים לקלקל אותו ולחבל בו בבלי דעת, ביוהרה, בצדקנות נוקשה ומתוך תחושת שליחות חסרת ספקות, כמו מיסיונרים בין ילידים חופשיים וחסרי כבלים. זה מזכיר לי את המיסיונרית מאיי הדרום בסיפור 'גשם' של סומרסט מוהם, שמתגאה לפני המספר "אתה יודע כמה זמן ומאמץ נדרשו לנו עד שהצלחנו לטעת בילידים את תודעת החטא?"

 

© 2018 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting