על דג ובריכה ואגם: הדיג והמדגה בתולדות ההתיישבות בשנים 1949-1934
אמנון לויה
₪193
₪135
זמינות: במלאי
ספר זה מגולל את סיפורם של חלוצי הדיג והמדגה בארץ ישראל, ממחקרי הדיג הראשונים עד התפתחות ענף בריכות הדגים לאחר 1948. הספר מתעד את התחלות הדיג בכנרת ובחולה, מעורבות היהודים בתקופת השלטון העותמני והבריטי, פקודות הדיג, חקיקה ומדיניות מוסדות לאומיים, סכסוכים קואופרטיביים והקמת בריכות דגים בעמקי החולה ובבית שאן. דרך סיפורים על יזמות קיבוצית, חדשנות חקלאית ואקולוגית והשפעתה על הביטחון התזונתי של היישוב המתפתח, הספר חושף פרק היסטורי ייחודי, שמאיר את הקשר בין הישגי האדם, סביבתו ועתיד החקלאות והדיג בישראל. בספר ישנם 44 צילומים רבים מהם נדירים, ונוסף על כך תרשימים. אלה מסייעים להבין את תוכן הספר ואת רוח התקופה, ומעוררים חוויה אסתטית.
עברית, כריכה רכה, 265 עמ', 44 דימויים, 23.5X16.5 ס"מ, 0.6 ק"ג, מהדורה ראשונה, 2024, מסת"ב/קוד 978-965-7459-56-0
על הספר
עם עלייתם של העולים הראשונים, שהקימו את היישוב החדש בארץ ישראל, נוצר צורך ביציבות ובחקלאות. למרות קרבתם לים הארוך של הארץ, החוף כמעט לא נוצל לדיג. ניסיונות בודדים לדוג בנחלים, אגמים ובריכות הכנרת והחולה לא נשאו פרי, בעיקר בשל מחסור באמצעים וכלים.
בשנות ה-30, עם התעצמות היישוב, החל הדיג להתארגן באופן מסודר, הן על ידי שלטונות המנדט הבריטי והן באמצעות מוסדות התנועה הציונית, ובמיוחד מחלקת הים של הסוכנות היהודית.
בשנות ה-40 התפתח ענף המדגה – גידול דגים בבריכות – שהעניק מענה חקלאי לאדמות ביצה ומים מליחים, שלא התאימו לגידול צמחים. ענף זה אפשר ליישובים בעמקי בית שאן, החולה והירדן, ובסמוך לשפך הירדן לים המלח, להתבסס ולפרוח. הדיג והמדגה סיפקו כ-40% מצריכת החלבון של היישוב המתפתח, והיו חיוניים לקיומו ולגידולו של היישוב גם באזורים אחרים בארץ.
הספר מציע מבט אופטימי ומרתק על פרק היסטורי פחות מוכר, שמחבר בין היסטוריה, אקולוגיה וחקלאות, ומיועד לחובבי תולדות ארץ ישראל ולכל הקוראים המתעניינים בהתפתחות החקלאות והדיג בארץ.
על המחבר
אמנון לויה, חבר קיבוץ עמיר שבעמק החולה, מדריך טיולים בארץ ובחו"ל, ובעל רקע מקצועי בענף המדגה. הספר מבוסס על מחקר מעמיק, שהחל לפני יותר מ-20 שנה וראשיתו בעבודת מוסמך באוניברסיטת חיפה (2000).
שאלות נפוצות
מהו נושא הספר?
הספר מתעד את סיפור חלוצי הדיג והמדגה בישראל – מהדיג בכנרת ובחולה ועד הקמת בריכות דגים בעמקי החולה ובבית שאן – תוך הצגת יזמות קיבוצית, חדשנות חקלאית והשפעתם על הביטחון התזונתי.
מי הגופים והאנשים המרכזיים בספר?
חברי קיבוצים ומושבים, חוקרים, אנשי ממשל ויזמים כמו חברי חולתא, ניר דוד וברנקו זיצר. הם יזמו פרויקטים פורצי דרך בתחום הדיג והמדגה.
אילו תקופות היסטוריות נדונות בספר?
הספר עוקב אחרי הדיג והמדגה מתקופת השלטון העותמני, דרך המנדט הבריטי ועד ראשית המדינה אחרי 1948.
אילו סוגי פעילות חקלאית ואקולוגית מוצגים בספר?
דיג בנחלים, אגמים ובריכות, הקמת בריכות לגידול פורל וקיפון, אינטנסיפיקציה של אגמים, פיתוח חדשנות אקולוגית ושימור מים.
למי הספר מיועד?
חובבי היסטוריה של ארץ ישראל, חקלאות, דיג ומדגה, קיימות אקולוגית ותולדות ההתיישבות.
נושאים מרכזיים
התחלות הדיג והמדגה בארץ ישראל: ניסיונות ראשוניים, מעורבות יהודים בתקופה העותמנית
מונופולים וזיכיונות דיג: ניסיונות היישוב העברי להשתלב בדיג המסחרי
חקיקה ומדיניות מוסדות: פקודות דיג, הסדרת מחלקות דיג ומעורבות מוסדות ציוניים
דיג באגמים בתקופת המנדט ועד קום המדינה: פעילויות קיבוציות, סכסוכים קואופרטיביים, ייבוש החולה והשפעתו
התפתחות ענף המדגה (1948–1934): הקמת בריכות ראשונות, ניסיונות במי מלח, רגולציה
חדשנות חקלאית ואקולוגית: אינטנסיפיקציה, ניהול מים, שילוב דיג וחקלאות
תרומה להתיישבות וביטחון תזונתי: עד 40% מצריכת החלבון של היישוב, חיזוק מוסדות ויישובים
תיעוד היסטורי וחברתי: חלוצים, תצלומים ומסמכים מקוריים, פרקים פחות מוכרים בהיסטוריה החקלאית
תוכן עניינים
חלק ראשון: מבואות 15
פרק ראשון: התחלות 17
דיג, מדגה ודיוג 17
שיטות ואמצעי הדיג בתקופה הנדונה 17
הדיג בארץ ישראל עד שנת 1920 18
מעורבות יהודים בדיג בשלהי השלטון העותמני 21
הפניות ומקורות 24
פרק שני: המונופול של ח'ורי וגולדצוויג על הדיג באגמים 26
הדיג בימת הכנרת 26
הניסיונות של היישוב העברי להשתלב בדיג בכנרת 28
ח'ורי וגולדצוויג וזיכיון הדיג באגם החולה (1934-1923) 30
הפניות ומקורות 32
פרק שלישי: מהלכי החקיקה הבריטית לעיצוב מסגרות דיג מסודרות 34
פקודת הדיג של שנת 1926 35
פתיחתה וסגירתה של מחלקת הדיג הממשלתית 36
הדוח של ג'יימס הורנל להגברת הדיג בארץ ישראל (1934) 37
הורנל והיישוב היהודי 37
ההמלצות של הורנל לגבי מבנה מחלקת הדיג הממשלתית 38
ההמלצות של הורנל לפיתוח סוגי הדיג השונים 38
הארגון־מחדש של מחלקת הדיג הממשלתית 41
פקודת הדיג של שנת 1937 42
נספח: היתרי אורך הדגים לפי פקודת הדיג (1937) 44
הפניות ומקורות 45
פרק רביעי: המוסדות הלאומיים ויחסם לדיג 47
מדוע נכשלו ניסיונות הדיג של היישוב העברי עד המחצית השנייה של שנות
השלושים? 47
מחלקת הים של הסוכנות היהודית ופעולותיה לפיתוח הדיג הימי 49
הפניות ומקורות 58
חלק שני: הדיג באגמים עד קום המדינה 61
פרק חמישי: חברי חולתא, חלוצי הדיג ההתיישבותי בעמק החולה 62
רכישת זיכיון החולה 63
הקמת חולתא ותחילת הדיג בתקופת המרד הערבי (מאורעות 1939-1936) 64
השבחת האגם — הכנסת דגי הקרפיון 69
ההיאחזות בדרדרה והתיישבות הקבע 72
קשיי העבודה בתקופת מלחמת העולם השנייה ושיבת הדייגים הערבים לאגם 74
הרעיונות להפיכת האגם לבריכות דגים — אינטנסיפיקציה של האגם 75
הפגיעה בעבודה הסדירה באגם בתקופת מלחמת העצמאות 77
נספח: מכתב בקשה להוצאת הסירות הזרות מאגם החולה 79
נספח: חוזה הסכם לחכירת הסיידה 80
הפניות ומקורות 80
פרק שישי: הדיג באגם הכנרת 84
פעולות מחלקת הים לפיתוח הדיג בכנרת 85
הפעילות העברית בכנרת בשנות השלושים 85
הקושי לבסס את כלכלת המשקים על דיג וגידולים חקלאיים גם יחד 87
כניסת דייגי הקיבוצים לדיג בבטיחה (בקעת בית ציידה) 87
המדיניות הבריטית לגבי הדיג בכנרת 88
הדוח של סיסלי קיית ריקרדו־ברטרם 89
נתוני הדיג בכנרת 92
הדיג בשנות החמישים — פעילות לשיקום הדיג 92
הפניות ומקורות 97
פרק שביעי: פרשת 'רשת' 99
ראשית העימות בין דייגי רשת לדייגי חולתא 99
הוועדות של קק"ל לפתרון הסכסוך 101
סכסוך הדיג בשיאו 106
סיום הפרשה 108
נספח: זיכרון דברים בין דייגי חולתא לקואופרטיב רשת 111
הפניות ומקורות 112
פרק שמיני: ייבוש החולה — סוף הדיג באגם 115
תחילת פעולות הייבוש — הפגיעה בדגה 115
הדיג החשמלי באגם ובתעלות 117
המעבר לדיג בתעלות ובשמורת החולה 118
הפניות ומקורות 120
פרק תשיעי: סיכום 121
חלק שלישי: התפתחות ענף המדגה בשנים 1948-1934 125
פרק עשירי: ניסיונות ראשונים להקמת בריכות לגידול דגים (1934-1920) 126
הפניות ומקורות 129
פרק אחד־עשר: ברנקו זיצר ומפעל הדגים בקורדני 131
קשיים ובעיות בהקמת הבריכות 131
מעורבותה של משפחת שורץ במפעל הדגים 133
דעיכת מפעל הדגים בקורדני והאחראים לה 135
המאבק על התודעה בנוגע לראשוניות של זיצר 137
נספח: תוכניות וחלומות — תשבי וקיש 139
הפניות ומקורות 140
פרק שנים־עשר: ראשית המדגה בעמק בית שאן 142
ניר דוד, חלוץ המדגה הקיבוצי 142
בריכות ראשונות בניר דוד 145
הסכסוך בין ניר דוד ומסילות על זכויות המים 149
נספח: תמיכת הבריטים בהקמת המדגה בניר דוד 154
נספח: הסכם להקמת חברת מניות לבניין הבריכות בניר דוד 156
הפניות ומקורות 157
פרק שלושה־עשר: התפשטות הבריכות ברחבי עמק בית שאן 160
בריכות הדגים כמענה לאתגר יישוב עמק בית שאן, פיתוחו וכלכלתו 160
בעיות אספקת המים לבריכות הדגים 162
ניסיונות הפיקוח על תחום המדגה 164
תהליך גידול הדגים בעמק 168
מחלת הפרימנזיום 171
הפניות ומקורות 172
פרק ארבעה־עשר: המדיניות הבריטית בנוגע לבריכות הדגים ותגובת מחלקת הים כלפיה 175
החקיקה בנוגע לבריכות הדגים 176
פקודות ותקנות בריאות העם (הציבור) ורישוי הבריכות 176
מינוי נציב המים וניסיונות להסדיר בחוק את זכויות המים והקרקע —
פקודת הניקוז (מים עליונים), 1942 177
תרומתו של קולין ברטרם למפעל המדגה 181
קייט סיסלי ריקרדו־ברטרם ומפעל הבריכות הממשלתי במלחה 182
נספח: תפרוסת הבריכות על פי הבריטים בשנת 1944 186
הפניות ומקורות 187
פרק חמישה־עשר: משק שורץ — חוות דיג פרטית 190
תחילת דרכה של משפחת שורץ בארץ ישראל 190
מפעל הדגים המשותף עם קיבוץ דפנה 191
ראשית הקמת בריכות הדגים בגבעת שורץ 192
קשיים ובעיות בדרך להרחבת המפעל 194
ניסיונות של משפחת שורץ להרחיב את פעילותה לחו"ל 198
חוות שורץ — סוף הדרך 200
נספח: ההסכם בין קק"ל למשפחת שורץ 201
נספח: יוזמות של הבריטים לייצא מארץ ישראל דגיגים וידע בגידול דגים 203
עסקת הקרפיונים והפורלים עם הודו 203
מסירת דגיגים לסוריה 203
הפניות ומקורות 205
פרק שישה־עשר: התפשטות בריכות הדגים בצפון עמק החולה 208
התפתחות הבריכות בעמק החולה 209
הקמת בריכות בקיבוצים 209
הבריכות ובעיית התברואה 210
הקמת הבריכות במושב שאר ישוב 211
השותפות של הקיבוצים דפנה ודן בניסיונות לגידול דגי פורל 213
התרחבות שטח הבריכות תוך כדי קשיים 215
הפניות ומקורות 218
פרק שבעה־עשר: הקמת בריכות דגים בשאר חלקי ארץ ישראל 220
מקורות המים לבריכות הדגים 220
ניסיונות ייחודיים בענף המדגה 221
ניסיונות לגידול דג בורי (קיפון) במי מלח בעתלית ובעין המפרץ 221
ניסיונות לאטימת חולות נודדים ומאבק בחלחול וחוסר ניקוז 222
יוזמות דיג ומדגה בבריכות מפעלי החשמל בנהריים ובחיפה 222
הבריכות באזור ים המלח 224
בריכות פרטיות 225
ארגון מגדלי הדגים 225
תנובה ושיווק הדגים 226
נספח: יומן הדיג בבריכת חברת החשמל בחיפה 17 במאי — 12 ביוני 1942 228
הפניות ומקורות 229
פרק שמונה־עשר: תצרוכת הדגים בארץ ישראל בשנים 1948-1936 231
התחרות בין תנובת־הדיוג המקומית ובין היבוא 231
הפניות ומקורות 237
פרק תשעה־עשר: בריכות הדגים בתקופת מלחמת העצמאות ואחריה 238
הפניות ומקורות 240
פרק עשרים: סיכום 242
מקורות ורשימת קיצורים 246
ספרים, מאמרים וכן דוחות ורשימות שמופיעים יותר מפעם אחת 246
ארכיונים וספריות 254
עיתונים וכתבי עת 255
עלוני קיבוצים ויישובים 256
ראיונות 256
מפתח תמונות 257
מפתח אישים 261
הקדמה / מבוא
ספר זה מתמקד בתולדות הדיג וגידול הדגים ביישוב העברי בכלל ובעמקי בית שאן והחולה בפרט, משנות השלושים של המאה העשרים, אז החלו ענפים אלה להתפתח, ועד מעט אחרי קום המדינה.
המניע שלי לעסוק בנושא נובע מנסיבות אישיות ורגשיות. ב־1969 הגעתי כנער ב'חברת נוער' לקיבוץ עמיר שבעמק החולה, בו פעל ענף מדגה גדול ומוצלח מבחינה כלכלית ותולדותיו עניינו אותי. כחבר הקיבוץ במשך שנים רבות התעניינתי בנושא הדיג ומצאתי ביטוי לכך בכתיבת עבודת המוסמך, שהגשתי לאוניברסיטת חיפה בשנת 2000; כך, עם הזמן, נעשה הדיוג לחלק מהביוגרפיה שלי.
במהלך המחקר מצאתי מידע רב בארכיונים רבים של מוסדות וארגונים כמו קרן קימת לישראל והשומר, ובארכיונים של יישובי עמק החולה, עמק בית שאן ועמק הירדן. המקורות הראשוניים כוללים מכתבים, תזכירים, חוזים ורישיונות של המוסדות המיישבים, של הבריטים ושל הדייגים ומגדלי הדגים. המקורות המשניים כוללים ספרים על הדיג בארץ ישראל בתקופות שונות וספרים שמתארים תהליכי התיישבות, מאמרים בכתבי עת ופרסומים עיתונאיים ואחרים, שבשנים האחרונות ההתוודעות להם והנגישות אליהם גדלו מאוד בזכות המרשתת.
בימי מלחמה אלה, כאשר הצפון והדרום מאוימים, הרוסים ונטושים בחלקם, חשתי צורך עז לפרסם את המורשת המחקרית שלי בנושא הדיג וכך לשפוך אור על קבוצת אנשים מחויבים, שפעלו בתנאים שנראו בלתי־אפשריים ויכלו להם; בנחישותם ועקשנותם הפכו אזורי ספר שוממים ומוכי מלריה לחבלי ארץ ירוקים, פורחים ועתירי מים. לנגד הרס ההתיישבות העכשווי והשחרת מפעלם של החלוצים הציונים קיימת חשיבות רבה להביא לתודעת הציבור פרק מאתגר ומעודד זה בבניין הארץ.
***
ארץ ישראל שוכנת לאורך מאה ושמונים קילומטרים של חופי הים התיכון. באזוריה הפנימיים זורמים נחלים רבים והיו בה שני אגמים של מים מתוקים – הכנרת ואגם החולה, שיובש בשנות החמישים של המאה העשרים. מנתונים גאוגרפיים אלה מתבקש, שדגים יהוו מרכיב משמעותי מכלכלת הארץ ומתזונת תושביה אך עד שנת 1937 לא פותח ענף הדיג.
הגידול באוכלוסיית הארץ וקשיי התובלה בעקבות מלחמת העולם השנייה, שפרצה ב־1939, העלו לסדר היום של המוסדות הלאומיים ושל שלטונות המנדט את הצורך להשתחרר מתלות במזון מיובא ולהגביר את ייצור המזון, בעיקר החלבון. מסקנתם היתה, שפיתוח ענפי הדיוג – בייחוד ענף המדגה – עשוי לתת לכך מענה מסוים. חרף האינטרס המשותף למוסדות המיישבים ולשלטונות המנדט, לא פעם האשימו מוסדות היישוב את הבריטים בנקיטת מדיניות, שמעכבת את התפתחות הדיוג ואילו הבריטים האשימו לא פעם את היישוב העברי ומוסדותיו בסיכון בריאות הציבור ובפגיעה בזכויות מים באזורים שונים.
מצד הבריטים עסקו בנושא בעיקר מחלקות החקלאות והדיג, המים והבריאות; לא תמיד שררה ביניהן הסכמה בנוגע למדיניות הנכונה. מצד היישוב העברי עסקו בנושא מוסדות הכשרת הישוב, קרן היסוד, הקרן הקימת לישראל, פיק"א, הסוכנות היהודית לארץ ישראל ובייחוד מחלקת הים שלה, שנוסדה ב־1936. הדייגים הערבים, שדגו בעיקר באגמים ובחופי הים, והדייגים ומגדלי הדגים היהודים מהמגזר הפרטי השפיעו גם הם על התפתחות הדיוג.
מציאות מורכבת זו עוררה אצלי שאלות שונות: מדוע חשו היהודים, ששלטונות המנדט מעכבים את התפתחות הדיג והמדגה; מה היו היחסים בין הדייגים הערבים והיהודים, וכיצד יחסיהם השפיעו על התפתחות הדיוג; מדוע התפתח ענף המדגה בעיקר במסגרת התנועה הקיבוצית, ובייחוד בעמקי בית שאן והחולה; האם הצליחו הדיג והמדגה לספק את הצרכים התזונתיים והכלכליים המבוקשים?
הספר דן בשאלות אלה ובשאלות נוספות; ניסיתי להשיב עליהן באופן יסודי ואחראי, להעלות בחכתי עובדות חמקמקות ולהביא לאור העולם את קורות הדיוג המודרני בארץ ישראל ואת מקומו בתולדות היישוב.
קטע מתוך הספר
פרק שני: המונופול של ח'ורי וגולדצוויג על הדיג באגמים
הדיג בימת הכנרת
עלילות הדיג בכנרת בשלהי התקופה העותמנית ובתקופת המנדט הבריטי שזורות בפרשת השותפות של משפחת גולדצוויג היהודית ומשפחת ח'ורי הערבית־נוצרית בזכויות הדיג בימה.1
מוצאה של משפחת ח'ורי ממרג'־עיון שבלבנון. בסוף המאה התשע־עשרה עקרה ממקומה בעקבות עימותים עם הדרוזים, התיישבה בצפת ובמהלך השנים רכשה מעמד וצברה עוצמה, נכסים ועסקים רבים, בהם בתים לחופי הכנרת (בהם גרו בחורף), מטעים על גדות נהר הירדן ושדות חיטה שגבלו באדמות משמר הירדן. אבי המשפחה, אסעד אל־ח'ורי, היה חוכר מיסים מטעם הממשלה העותמנית במחוז צפת וחבר המועצה המנהלית של המחוז, תפקיד שהקנה לו כוח רב. בשנת 1910 חכר מעבד אל־רחמאן פאשא זיכיון לדיג בחולה ובבטיחה (בקעת בית צידה).2
משפחת גולדצוויג השתייכה לקהילה האשכנזית של צפת. גם היו לה קשרים עם השלטונות, ובינה ובין משפחת ח'ורי שררו מאבקים על שליטה בזכויות הדיג בגליל. אבי המשפחה, מאיר גולדצווויג, קיבל מהמושל העותמני בתחילת המאה העשרים זיכיון לדיג בכנרת נוסף על זיכיון לדיג בימת החולה, שבו החזיק משלהי המאה התשע־עשרה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה המשיכו השליטים הבריטים החדשים את הנוהג מימי העותמנים והחכירו את הזיכיון לדוג בכנרת. באותה עת הגיעו משפחות ח'ורי וגולדצוויג להכרה, שהמאבק ביניהן פוגע בשתיהן3 וב־1918 יסדו שותפות, שבה משפחת ח'ורי היתה בעלת שישים אחוזים וארבעים האחוזים הנותרים היו בבעלות משפחת גולדצוויג. השותפים סחרו בדגים, שלחו ידם בהובלת זיפזיף ובעסקי קבלנות שונים והמשיכו לחכור את זיכיונות הדיג הממשלתיים בחולה. נוסף על כך חכרו את זיכיון הדיג בכנרת, שבה עונת הדיג החלה בחודש דצמבר והסתיימה בחודש מאי, והדיג התרכז בעיקר מצפון לקו מגדל-כורסי ובסביבת המעיינות החמים של טבחה וגן הרוסים. להפצת דגים לסביבה הקרובה השתמשו במשאית ומתחנת הרכבת בצמח שלחו מטעני דגים קבועים לתל אביב וירושלים.4
שחאדה ח'ורי, בנו של אסעד ושלמה גולדצוויג, בנו של מאיר, החזיקו חנויות דגים בתל אביב ובטבריה, וסוחרי־הדגים היהודים והערבים האחרים בטבריה היו קשורים עימם. השניים סיפקו לדייגים הערבים הגנה תמורת דמי חסות, התירו להם לדוג בשטחי זיכיונם וסיפקו להם סירות, רשתות וכלי דיג. בעיתות מצוקה הלוו להם כסף כנגד התחייבות למכור להם את הדגים בבלעדיות ושילמו להם שמונה גרוש בלבד לרוטל דגים, בעוד המחיר המינימלי המקובל היה שנים־עשר גרוש לרוטל בשטח. כשהדייגים לא יכלו לפרוע את חובותיהם, עיקלו את כל רכושם, לרבות רשתותיהם וסירותיהם, והעסיקו אותם תמורת מנות לחם יומיות קצובות.5
ב־1920 החליטו הבריטים לעודד את העיסוק בדיג בימה ולהגדיל את שלל הדגים. לשם כך ביטל הנציב העליון את משטר זיכיונות הדיג בכנרת (בבטיחה בוטל זיכיון הדיג רק ב־1925) ואת המס הממשלתי על יבול הדגה. כל מי שחפץ לדוג בכנרת רשאי היה לרכוש רישיון דיג אישי תמורת אגרה של חצי לירה ארץ ישראלית (להלן לא"י) ובתנאי שידוג בשיטות דיג מותרות על ידי השלטונות. החלה נהירה גדולה של דייגים מחופי־הארץ האחרים לכנרת, מספר הדייגים גדל בהתמדה, פרצו סכסוכים על שדות הדיג הטובים, הדייגים השתמשו ברשתות מזיקות, שהעלו דגים קטנים מדי, ולא נבנה מנגנון פיקוח ואכיפת הדיג המותר. בתוך שנתיים החלו להופיע סימני פגיעה ראשונים באוכלוסיית הדגים כתוצאה מהדיג המופרז.6
בספטמבר 1923 מונתה ועדת חקירה ממשלתית לתיקון המצב; זו הגיעה למסקנה, שהממשלה לא תצליח לפקח על הדיג באגם בשל אופיים החמדני של הדייגים ומנהגי התחרות ביניהם, והחליטה להעניק שוב את המונופול לחוכר יחיד, שיהיה בכוחו להשליט סדר ומשמעת. שלטונות המנדט לא קיבלו את המלצות הוועדה, הכנרת נשארה חופשית לדיג והפגיעה בדגה נמשכה (הידלדלות הדגה נמשכה עד 1938 חרף חקיקת חוקי דיג, שנועדו למנוע אותה. בענף הדיג במים המתוקים הפגיעה היתה קשה ביותר וכתוצאה מכך ייבוא הדגים הלך וגדל).7 ח'ורי וגולדצוויג לא קיבלו את רוע הגזרה ונאבקו לשמר את שליטתם בדיג בימה.
הניסיונות של היישוב העברי להשתלב בדיג בכנרת
אנשי העליות הציוניות שאפו להתיישב באזור הכנרת ולהתפרנס מהדגה. תהליך התערותם באזור והשתלבותם במקצוע הדיג, לו קראו 'כיבוש הדיג', נחלק לשני שלבים. השלב הראשון יידון בפרק זה; הוא נעשה בשנות העשרים, אז ניסו קבוצות וחבורות קטנות מבני העליות השלישית והרביעית להיאחז באגם ולהקים כפרי דייגים לחופיו. השלב השני החל עם הקמת קיבוץ עין גב ב־1937 ויידון להלן בפרק השישי: הדיג באגם הכנרת, עמ' 84.
ב־1920 ניסתה לשכת מפלגת הפועל הצעיר לארגן קבוצת דיג שיתופית. חברי הקבוצה לא הכירו את הימה ותנאיה; הם קנו בחוב סירה ומכשירי דיג לא מתאימים, ותמורת מחירם ותחזוקתם החליטו להפריש שלושים אחוזים מהכנסותיהם הצפויות. ח'ורי וגולדצוויג הערימו קשיים על עבודתם, מנעו מהם לדוג במקומות עשירים בדגה ולא פעם מנעו את שיווק שללם. תמיכת המפלגה לא הספיקה ובקיץ 1921 הקבוצה התפרקה.8 בסתיו 1920 קבוצת צעירים מגדוד העבודה, שהחל אז לסלול את כביש טבריה-צמח, ניסתה 'לכבוש את הדיג' בכנרת במקביל לעבודתה בכביש. את שלל הדגים שהעלו ברשתם סיפקו לחברי גדוד העבודה ויוזמתם שגשגה והחזיקה מעמד במשך כשנתיים (בשונה מקבוצות שניסו לדוג בחופי הים התיכון ולא הצליחו לשרוד). ב־1922 הסתיימה מלאכת סלילת הכביש. הגדוד, שהיה הצרכן העיקרי של הקבוצה, עזב את האזור; מצבה הידרדר ובסוף השנה נטשו אותה כמה חברים. נחום תשבי, מנהל מחלקת המסחר והתעשייה של ההנהלה הציונית, החליט לצוות אותה מחדש בחברים מיומנים ובעלי סיבולת, שיחזיקו מעמד בתנאים הקשים שבאגם. לשם כך בחר חמישה מחברי מהגדוד, ארבעה דייגים מהעדה הספרדית בטבריה ושני מומחי דיג מיפו. במקביל פנה לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית (לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל), וביקש ממנו לפנות בדחיפות לקרן היסוד בלונדון כדי להשיג לקבוצה הלוואה של מאה לירות שטרלינג לשם תיקון הסירה הגדולה של הקבוצה ולקניית ציוד דיג וסירה נוספת; הסכום גויס.9 תשבי ייחס חשיבות רבה לקיום הקבוצה וראה לנכון להשקיע בה, בין היתר משום שהיתה מבחינתו מודל ומקרה בוחן לארגון קבוצת דייגים מיומנת, שתצליח לבסס את הדיג העברי בים התיכון. ואכן, ב־1923 ההנהלה הציונית הושיבה בעכו שלושה־עשר דייגים יהודים מסלוניקי. תחילה פרצו מריבות וחיכוכים בינם לבין הדייגים הערבים ואחר כך שררו ביניהם יחסי שכנות ועסקים תקינים.10
חרף המאמצים של תשבי קבוצת הדיג בכנרת התפרקה ואחדים מחבריה עברו לדוג בים התיכון ובירקון. הדייג־החוקר מנדל נון טוען, שהקבוצה לא שרדה בגלל היעדר עורף כלכלי ושהדיג העברי בכנרת היה מתפתח אחרת לו הקים גדוד העבודה יישוב קבע לחוף הכנרת.11 ניסיון נוסף של גדוד העבודה לשוב ולדוג בכנרת נכשל משום שהשוק בטבריה היה קטן מכדי לקלוט את כמות הדגים הגדולה, ומשום שכמה מסוגי הדגים בכנרת היו רגישים וקשה היה לשלוח אותם לשווקים רחוקים. אנשי הגדוד נאלצו להחזיר חלק מהדגים למים, העסק צבר גירעונות ולבסוף חוסל.12
באביב 1922 שמונה דייגי נהרות הקימו בדגניה את 'קבוצת לב'. חבריה בנו בעצמם סירות פשוטות ודגו בכנרת. הקבוצה היתה דלת אמצעים ולבסוף התפרקה. בשנות העשרים התאגדו קבוצות דייגים נוספות במטרה לדוג באגם: 'הדג' במגדל (1927-1925), 'האחים יפה' (1933-1925), 'חלוץ המים' (1929-1926), 'הפינסקאים' (1926) ו'הפועל המזרחי' (1929-1926). כולן התקיימו לכל היותר שנים אחדות והתפרקו בגלל קשיי מימון והיעדר עורף כלכלי, חוסר מיומנות מקצועית (הכרת אורח החיים של דגי המים המתוקים ואזורי פעילותם, הבחנה בין דגי מים עליונים לדגי קרקע והתמצאות באזורי ההטלה שלהם) והתנכלויות מצד גולדצוויג וח'ורי, שנאבקו במתחרים פוטנציאליים ונקטו גם באלימות.13
גולדצוויג, שכונה 'מלך הכנרת', נאבק כלכלית בקבוצת 'לב' מדגניה, שלא יכלה להתמודד עימו באמצעיה הדלים. כדי למנוע את כניסתה של קבוצת 'הדג' ממגדל לדיג בכנרת הפיץ שמועה בקרב הערבים בטבריה, ש'מוסקובים' באים לגזול את לחמם, מנע מחברי 'הדג' הדרכה של דייג ערבי והשתדל למנוע מהם אספקת קרח לאחסנת הדגים ולשיווקם. משלא הועילו אמצעים אלה, אנשיו החלו לחבל בציוד של הקבוצה ובסירותיה.14 גם קבוצת 'הפינסקאים' נאלצה להתמודד מול שכיריו של גולדצוויג בנוסף למאבקה בקשיי הטבע של הכנרת. רב החובל אריה באייבסקי, מחלוצי הספנות והדיג העבריים (לדברי ירמיהו הלפרן, באייבסקי היה הראשון שהגה ותיכנן את כפרי הדייגים העבריים ויישובם לאורך חוף הים התיכון15), תיאר אותם כך, "הם היו דייגי נהרות ואגמים וגולדצוויג חנק אותם… בחורים טובים, לא דייגים בפסיכולוגיה, איך יכלו לעמוד בפני הסיטונאי העכביש הגדול?" לגולדצוויג היו אויבים רבים וב־1922 ניצל מניסיון התנקשות בחייו משום שהרוצח טעה בזיהוי והרג בטעות את אנטון חבאז, מנהל כספים בטבריה.16
תשבי סבר, שכישלון ניסיונות הדיג העבריים נבע בעיקר עקב חוסר קביעות וחוסר הכנה מקצועית מטעם ההנהלה הציונית. לנוכח ההתנכלויות מצד גולדצוויג וח'ורי כתב למנהיגי התנועה הציונית, שהמכשול העיקרי לפיתוח הדיג העברי בכנרת הינו קבלן יהודי.17 נוסף על כך חיבר תזכירים והודיע לשלטונות המנדט, שהחוק והסדר בכנרת מופרים וביקש את התערבותם והגנתם על הדייגים החדשים.18 אך למשפחת ח'ורי, השותפה הבכירה של גולדצוויג, היתה השפעה רבה בחוגי השלטונות וביישוב היה מקובל שהיא שיחדה את פקידי ממשלת המנדט הבריטי בארץ ואת פקידי ממשלת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. הודות לקשריה עם פקידי השלטון ולשליטתה בדייגים הערבים אזור הבטיחה נותר נתון למרותה.19 וכך, בין השנים 1937-1929 לא הפליגה אף סירת דיג של היישוב הציוני על הכנרת (את הדיג העברי באגם חידשו משקי הדיג של הקיבוצים עין גב וגינוסר).20
מנגד, השותפות של ח'ורי וגולדצוויג פרחה. בזכות מרצם, קשריהם והשפעתם פתחו שווקים חדשים לדגי הכנרת, שהיישובים הקרובים לה היו קטנים ודלים מכדי לקלוט אותם; צי הסירות שהפעילו גדל ובשנת 1933 הגיע לשישים ותשע לעומת שלושים ושתיים סירות שפעלו באגם בשנת 1920. 21
ח'ורי וגולדצוויג וזיכיון הדיג באגם החולה (1934-1923)
במהלך שנות העשרים הדיג באגם החולה לא היה מפותח. עונת הדיג הסתכמה בחודשים דצמבר-פברואר ולא התמקדה באגם, שהיה עתיר צמחיה סבוכה ומימיו היו קרים בחורף, אלא בשפכי הנחלים סיידה ומלחה וליד עין מלחה, שם המים היו חמים יותר ולכן הדגים התרכזו שם. הדייגים נהגו לעשב את הצמחייה ליד שפכי הנחלים ולנקות אותם, כדי שהדגים שנכנסו למים החמים לא ימצאו שם מזון ויתקדמו ללא הפרעה לתוכם, אז סכרו את פתחיהם באמצעות רשת עמידה ודגו את הדגים השבים. גם בנחל חינדאג' (דישון) התרכזו דגים אולם רק למשך שבוע ימים מדי שנה. פעילות חוכרי זיכיון הדיג בחולה לא חרגה מאתרים אלה משום שדיג באתרים אחרים באגם לא השתלם.
עד תחילת 1922 חלקו שבעה שותפים בזיכיון הדיג בחולה, שקבלתו הותנתה בניסיון ובידע על אודות תנאי הדיג המקומיים ובייחוד על הכרת אופיים של תושבי האזור. אחדים מהשותפים החזיקו בזיכיון במהלך עשרים השנים האחרונות אך בגלל הפסדים בדיג ויתרו עליו זה אחר זה לפני תום מועד החכירה. שליטת החוכרים אפשרה דיג מבוקר, שהיה חיוני להעשרת הדגה והבריטים התלבטו אם לחלק את הזיכיון החדש בין שלושה חוכרים או לתת מונופול לחוכר אחד. מנהל מחלקת המסחר והתעשייה הממשלתית העדיף לתת את הזיכיון לשלושה אנשים. לעומתו, מושל צפת יעקב ברגמן סבר, שאסור לתת זיכיון לשלושה אנשים מפני שהם יפריעו זה לזה ואיש מהם לא ידוג דג אחד; הוא המליץ על מתן זיכיון דיג במונופול לאדם אחד ולהתיר לו לחלוק בו עם שותפים.22 אדוארד רגינלד סויר, מנהל מחלקת החקלאות והיערות, התנגד באופן עקרוני למונופול של חוכר יחיד. לדעתו, משמעותו של צעד כזה היתה הונאת הצרכנים והוא הציע להגביל את מספר הרישיונות לעשרה, כדי לא לגרום לפגיעה בדגת האגם. המחלקה שבניהולו ניסתה להכניס סדר גם בסחר הדגים בחופי הארץ, וכדי למנוע תנודות במחירם פעלה להחלת שיטת מחירים קבועה מראש ולהקמת חנויות דגים ממשלתיות ביפו.23 ג'יימס נלסון סטבס, מנהל מחלקת הקרקעות, ששלל גם הוא מתן מונופול, הציע לתת רשות לדוג באופן חופשי וציבורי באגם או, לחלופין, להוציא שלושה רישיונות במכירה פומבית.24
במטרה לגבש המלצות עתידיות לגבי תנאי החכירה פנו הבריטים לזואולוג ישראל אהרוני וביקשו ממנו לבצע חקירה על סוגי הדגים ומצב הדיג באגם; הוא בחן את סוגי הדגים ומקומות התכנסותם ומצא, שבין אפריל ליוני הדגים מתכנסים בהמוניהם לרבייה בביצות האגם. בדוח שלו ציין גם את חשיבות חלקם של דגי 'אמנון היאור' באכילת סוגים שונים של יתושי האנופלס.25 משהתגלה שהחולה עשירה בדגה התחרו אנשים שונים על קבלת זיכיון הדיג בה. הפרשה נמשכה עד 1923 ובסופה הבריטים, על אף התנגדותם למונופול, החכירו את זכויות הדיג בבלעדיות לח'ורי וגולדצוויג משום שהכירו בכוחם של השניים לקיים את הסדר בנושא הדיג באגם ולמנוע עבירות. ח'ורי חתם על הזיכיון כחוכר בלעדי וגולדצוויג נרשם כשותף. הבריטים חייבו אותם להשקיע בקניית סירות, רשתות ושאר ציוד דיג, ומשום שח'ורי נחשב למבין בנושא הדיג הוחלט לא לבצע שום שינוי בחוזה עימו כל עוד מחלקת החקלאות והיערות לא תסיים חקירה מקיפה בנושא סוגי הדגים בחולה. סטבס העדיף להאריך את הסכם החכירה עימו משום שסבר, שבמכירה פומבית הבריטים יקבלו מחיר נמוך מזה שקיבלו ממנו.26
ב־1927 נחתם הסכם חכירה חדש עם גולדצוויג תמורת שמונה־מאות לירות מצריות; הוא הוכפף לכל מערכת חוקי הדיג הבריטית, נאסר עליו לדוג בעונת הרבייה והותר לו למכור את הדגים בכל השווקים בארץ ישראל. במקרה של פגיעה בדגה עקב ייבוש האגם או שינוי משטר זרימת המים בתקופת החכירה, ניתנה לו זכות לבטל את החוזה ולקבל פיצויים מסוימים.27 הבריטים ניפקו רישיונות דיג נוספים בחלקים מעמק החולה, שלא נכללו בשטח הזיכיון, בהם בריכות טבעיות ונחלים. הרישיונות ניתנו בתחנת המכס בראש פנה וקבלתם הותנתה באיסור הדיג בשטח הזיכיון ומי שדג בו נחשב מסיג גבול.28 הזיכיון לדוג בחלק מהנחלים הנשפכים לחולה ניתן לתושבי הכפר מלחה, וח'ורי, שניסה לבצר את המונופול שלו ניסה לקבל מהשייח'ים של הכפר את הזיכיון לדוג גם בנחלים.29 מנגד, לח'ורי וגולדצוויג לא היה כדאי לדוג בחלק משטחי הזיכיון שקיבלו; בשטחים אלה הרשו לדייגים מקומיים לדוג תמורת תשלום של עשרים אחוזים משלל הדיג.30
המונופול של ח'ורי וגולדצוויג על זכויות הדיג באגם החולה נשבר לראשונה ב־2 במרץ 1933, אז בית המשפט בצפת פסק, שזכויות הדיג אינן כלולות בזיכיון שחודש ב־1929 והוא מוגבל לדברים אחרים, בהם חיתוך גומא הפפירוס, תעשיית מחצלות וגידול חיטה. גם אחרי פסיקת בית המשפט בעלי הזיכיון לא חדלו לדוג באגם וג'יימס הורנל, שב־1934 הוזמן על ידי הממשלה לבצע חקירה מקיפה של כל אזורי הדיג בארץ ישראל (להלן בפרק הבא, עמ' 37) קבל על כך, שפעילותם לא חוקית ושאינם משלמים את דמי החכירה; עם זאת, המליץ להמשיך להחכיר את זיכיון הדיג בחולה בבלעדיות.31
ב־1934 קנתה חברת הכשרת הישוב מממשלת המנדט את הזיכיון על שטח אגם החולה וביצותיו, כחמישים ושבעה אלף דונם ומתוקף הקנייה גם זיכיון הדיג עבר לרשותה. ח'ורי לא השלים עם המציאות ובמשך תקופה ארוכה ניסה להיאבק בה. ב־8 בפברואר 1936 נפגש עם מנהל משרד הדיג וניסה לשכנע אותו להשיב לו את הזיכיון תמורת אלף לירות מצריות. ח'ורי גם קבל בפניו, שחברת הכשרת הישוב נתנה לדייגים הערבים בין עשרים לשלושים מיל עבור רוטל דגים, בעוד שבעת שהחזיק בזיכיון שילם להם בין ארבעים לשבעים מיל ונוסף על כך קצב להם מנת לחם. נוסף על כך העלה שאלות חוק מסובכות. בין היתר טען, שחופי האגם הם בגדר 'מתרוכה' — אדמות מדינה שנועדו לשימוש הכלל (ימים, אגמים, דרכים ציבוריות) ולכן על אף שהאגם עצמו איננו מתרוכה, הוא לא יכול להיות רכוש פרטי; ומכאן שזכויות בעלי הזיכיון יכלו להתקיים רק מעבר לביצות שמיועדות לייבוש.32 טענותיו לא התקבלו, שטח הזיכיון כולו נעשה לרכושה של הכשרת הישוב והיא זו שקבעה מי יהיה בעל הזיכיון ומי יוכל לדוג באגם החולה (בהרחבה להלן, פרק חמישי: חברי חולתא, חלוצי הדיג ההתיישבותי בעמק החולה, עמ' 62).
הפניות ומקורות
1 כהן־הטב ולויה, זכויות.
2 הרוזן, ארץ, עמ' 17. על משפחת ח'ורי ראו עבאסי, צפת, עמ' 106-105. נון, הכנרת, עמ' 24-16 (על אזור הבטיחה).
3 שם, עמ' 20. על השותפות בין ח'ורי וגולדצוויג וקבלת הזיכיון ב־1922 ראו מכתב מא"ר סויר למושל מחוז הצפון, 2.8.1922 (למכתב צורף הדוח של י' אהרוני, שנקרא Fishes of Lake Hulleh), א"מ, פ-3048\15.
4 נון, הכנרת, עמ' 226-222.
5 מכתב מנ' וידרא לב"כ מאירוביץ, 12.2.1940, אצ"מ, S25\7428; זיכיון החולה – התכתבות כללית 1951-1939, משפחת חורי, 24.9.1941, ארכיון השומר, 579-585ד-ט70; נון, הכנרת, עמ' 223-222, 225.
6 נון, הכנרת, עמ' 222-221, 227-225; שחראי, טבריה, עמ' 73-72 (על ביטול חוק החכירה מצד הנציב), עמ' 219-193 (על ייחודה של אוכלוסיית הדגים של הכנרת וסוגה).
7 שם; שם.
8 נון, הכנרת, עמ' 225-224.
9 מכתב מנ' תשבי לח' ויצמן, 7.12.1922, אצ"מ, S8\1326.
10 שור, עכו, עמ' 311; שאלוניקי, עמ' 345-343.
11 נון, הכנרת, עמ' 234.
12 באייבסקי, בנהרות, א.
13 פורת, כובשי, עמ' 38-33; נון, הכנרת, עמ' 219-193, 249-229.
14 שם, עמ' 32-31; שם, עמ' 227-226, 235.
15 הלפרן, תחית, עמ' 51-45.
16 באייבסקי, בנהרות, א (הציטוט); דיווחים מהשטח הערבי – הגליל המזרחי, 31.5.1944, ארכיון ההגנה, 105\96.
17 מכתב מנ' תשבי לא' בורוכוב, 19.2.1937, אצ"מ, S8\1329\2. על הדיג היהודי בכנרת ותיאור כישלונן של קבוצות הדיג ראו בהרחבה כהן־אטב, המהפכה, עמ' 111-102.
18 נון, הכנרת, עמ' 235.
19 זיכיון החולה – התכתבות כללית, 1951-1939, משפחת חורי, 24.9.1941, ארכיון השומר, 579-585ד-ט70.
20 נון, הכנרת, עמ' 229.
21 שם, עמ' 224-223.
22 מכתב מי' ברגמן ל- F.C.H Cox (מושל הגליל), 16.2.1922, א"מ, פ-3048\15.
23 מכתב מא"ר סויר לג"נ סטבס, 21.2.1922, א"מ, פ-3048\15.
24 מכתב מג"נ סטבס לא"ר סויר, 21.2.1922, א"מ, פ-3048\15.
25 מכתב מא"ר סויר למושל מחוז הצפון, 2.8.1922 (למכתב צורף הדוח של ישראל אהרוני, שנקרא Fishes of Lake Hulleh), א"מ, פ-3048\15.
26 מכתב מג"נ סטבס למושל מחוז הצפון, מנהל מחלקת הקרקעות, 30.4.1922, א"מ, פ-3048\15.
27 חוזה יידוג באגם החולה, 1.7.1927; א"מ, פ-3048\15.
28 מכתב מעוזר נציב מחוז הגליל אנדריוס לא"ר סויר, 30.9.1935, א"מ, פ-3048\15.
29 פנקס העתקה 1934, 18.12.1934, ארכיון השומר 512-522ד-ט66.
30 מכתב ממנהל משרד הדיג לא"ר סויר, 19.2.1936, א"מ, פ-3048\15.
31 הורנל, דוח, עמ' 33-32.
32 מכתב ממנהל משרד הדיג לא"ר סויר, 19.2.1936, א"מ, פ-3048\15, ראו במיוחד הערה 24 בנושא חברת הכשרת הישוב ואגם החולה.
מפתחות
מפתח אישים
אבו־חשיש, משפחה 184.
אבינרי, יצחק 17, 250.
אביצור, שמואל 24-25, 137, 140-141, 205, 218, 246.
אהרוני, יוחנן 19, 24, 246.
אהרוני, ישראל 31-33.
אוליפנט, לורנס 19, 24, 246.
אולנדרוף, פרנץ (חיים) 117.
אוסישקין, מנחם 23.
אוסישקין, ש' 202.
אופלטקה, רפאל 126.
אזבאליס, משפחה 21.
איבנציץ (פרופ') 132, 146.
אייזנברג, אהרן 22.
אילן, חיים 239-240.
אירמאי, שרגא 145, 157, 166, 174, 247, 256.
אלון, יגאל 90.
אלוני, אלתר 227, 230.
אליש, לובה 124.
אלכסנדרובסקי, נחמן 192-193, 205, 218, 246.
אנדרוס, לואיס 146.
אנדרוס, מר (סגן נציב מחוז הצפון) 79.
אסה, ירחמיאל 111-112.
אסכולאי, גרשון 180, 188, 227, 230.
אפרתי, יוסף 117, 120, 235.
אריאב, חיים 108.
אשכנזי, משפחה 23.
אשכנזי, שלום 23.
אשנר, מנפרד 169, 171, 174, 253.
באייבסקי, אריה 30, 33, 35, 48, 53, 58-59, 141, 247.
בדר, מנחם 146, 150.
בהטי, רמיד חאן 203, 207.
בהרל, ד' 157.
בודנהיימר, שמעון פריץ 36-37, 45-46, 59, 142, 157.
בום, רחל 60.
בורוכוב (ברכיהו), אלחנן 33, 131, 135-136, 140-141, 173-174, 178, 180, 188, 195, 206.
ביהום, מוחמד עומר 63.
בכוס (קצין דיג) 87.
בלוך בלומנפלד, דוד 22.
בן אב"י, איתמר 22, 25.
בן ארי, עזה 215, 219.
בן־גוריון, דוד 23, 63, 101, 112, 134, 234, 237, 247.
בן־צבי, יצחק 23.
בן־צבי, רחל ינאית 23.
בנקובר, יוסף 108.
בסנוב, יוסף 76, 82-83, 141, 157, 166, 169, 173-174, 178-179, 187-188, 195-196, 205-206, 212, 218, 221, 229-230, 247.
בראון, מונטגיו 204.
ברגמן, יעקב 31, 33.
ברגר, יצחק 22.
ברדשטטר, יהושע 146.
ברויר, יוסף 54, 59, 117, 120, 247.
ברזין, אבא צ' 47, 58.
ברטרם, ג'ורג' קולין לאודר 46, 83, 89, 98, 136, 141, 163-165, 173, 176-178, 181-182, 187-188, 198-199, 203, 221, 229, 244, 247.
בריזנט (מר) 213.
ברכיהו, אלחנן ראו בורוכוב (ברכיהו), אלחנן
ברסלבסקי (ברסלבי), יוסף 20, 24, 57, 59, 75, 81-83, 118, 120, 141, 196, 205-206, 218, 229, 247.
ברשח, יצחק 111-112.
ג'ובראן, א' 203-204.
ג'ון הקטן 199, 206.
גדולטר, אליעזר 111-112.
גדולטר, שלמה 100, 104, 106, 110, 112.
גוטפריד, יהושע 136.
גולדצוויג, מאיר ליב 21, 28-32, 47, 69, 87-88, 92, 121.
גולדצוויג, משפחה 21, 26-27.
גולדצוויג, שלמה 27, 69.
גולדשמיט, מרטין ג' 145-147, 157-158, 178.
גורביץ, מאיר 22-23, 25, 35, 37, 127, 130-131, 140, 230, 247.
גלברט, מאיר 21, 25, 47-48, 58-59, 141, 247.
געמור, שלמה 80.
גרבה 137.
ג'רדין, ר"פ 163-164, 173, 178-179, 187-188.
גרנובסקי (גרנות), אברהם 51, 197.
דיאמנט, ברוך 65, 81.
דיזנגוף, מאיר 127.
דייוויס, ד' סטדמן 199, 206.
דינס, יעקב 21.
דן, הלל 148.
דנין, עזרא 206, 225-226, 229, 254.
דנין, צפורה 225-226, 229.
דרומי, דב 75, 77.
דרור, אפרים (פרויקה) 196, 206, 256.
דרור, הדסה 206, 256.
הארטוויג, מאגנה 219, 232, 237.
הדלי, ד' 173, 218.
הוסקינס, פרנקלין אוונס 21, 24, 251.
הורביץ, נחום 63-64, 68, 70, 73-75, 79-83, 99-100, 112, 190.
הורוביץ, דוד 158, 206, 209, 218, 229.
הורנל, ג'יימס 32-33, 35-39, 41, 45-46, 89-90, 122, 137, 140-142, 157, 249, 257, 259.
היסטרין (מר) 179.
הכהן, אלי 151.
הכהן, טוביה 210.
הלפרין, חיים 46, 112, 235, 249.
הלפרן, ירמיהו 23-25, 30, 33, 48, 58-59, 249.
הלפרן, מיכאל 23.
המר (מר) 239.
הפטמן, יוסף 103, 113.
הרון, ג'ורג ויקהם 145, 174, 176, 187.
הרי, אברהם 202.
הרצפלד, אברהם 100, 104, 112, 197, 206.
וולפרט, גיורא 129, 140, 205, 249.
וולקני יצחק ראו וילקנסקי (וולקני) יצחק
ווקופ, ארתור 37, 41.
ווקיש, יוסף 111-112.
וורטינגטון, אדגר ברטון 198-199.
וידרא, נפתלי היינץ 33, 45-46, 48-50, 52-53, 57-59, 64, 67-70, 74-75, 81-83, 85-90, 92, 97-98, 117, 120, 132, 135-136, 140-142, 148, 157-158, 164-165, 168, 172-174, 177-180, 182, 187-189, 191-192, 194-196, 198-199, 203-207, 211-213, 218-219, 221, 223, 226-227, 229-230, 232-234, 237, 243, 249, 253, 256.
ויטקובסקי, ארוין 136, 140-141.
ויינטרוב, רישארד 151.
וילקובסקי, זאב 126.
וילקנסקי (וולקני), יצחק 75, 83, 127, 130.
וילר, מייג'ור 204, 207.
ויץ, יוסף 51-52, 59, 82, 104, 113-114, 120, 145, 157-158, 164, 173, 191, 197, 205-206, 214, 218-219, 229, 240, 249.
ויצמן, ה' 101, 113, 213, 218, 240.
ויצמן, חיים 28.
ורבורג, אוטו 139.
ורדי, צבי 150-151.
ז'בוטינסקי, זאב 48, 58, 249.
זיאדה, מוסטפה 80.
זיטץ, משה ראו רם (זיטץ), משה
זיצר, ברנקו 41, 131-142, 191, 242.
זקיף, שמואל 104.
ח'ורי, אחים 75.
ח'ורי, אסעד אל־ 27-32, 47, 75, 87-89, 92, 121.
ח'ורי, משפחה 21, 26-27, 30, 32.
ח'ורי, שחאדה 27.
חבאז, אנטון 30.
חוסיין, כאמל 195.
חזן, יעקב 151, 158.
חטאב, משפחה 21.
חיג'אזי, עארף 184, 189.
חמוד, סלימאן 80.
חנוכי, אברהם 111-112, 239.
חנקין, יהושע 63, 80-81.
חסיין, מוסא חאג' 63.
טאהר (קבלן) 132.
טבנקין, יצחק 52.
טברסקי, יהושע 48, 58, 157, 249.
טהון, יעקב 65, 80-83, 100, 112.
טל, אפרים 210.
טל, שמעון (מילק) 135, 141-143, 145-146, 148-149, 153, 157, 168, 174, 238, 240, 243, 256.
טרומפלדור, יוסף 23.
טריסטראם, הנרי בייקר (Tristram, Henry Baker) 19, 24, 250.
טש, לוק ה' 19, 21, 23.
יודין, סופיה 234, 237, 250.
יוסף, דב 92, 100.
יוספסון (מהנדס) 75.
יעקובוביץ, יוסף 135, 141.
יערי, מאיר 150-151, 158.
יפה, אחים 29.
ישוב (ד"ר) 169.
כנרתי, ש' 102, 109, 111-114, 230.
כץ (כ"ץ), יעקב 52, 66, 68, 85, 143, 160, 184, 189, 213-214, 259.
כצנלסון, ברל 197.
לאו (מר) 204.
לבון, פנחס 101, 112-113.
לבנון, חיים 108.
לוטפי (מר) 66.
לוין, אמנון 80, 102, 113, 256.
לוין, שמואל (מולקה) 66, 80, 82, 100, 102, 111-114, 120, 230, 250.
לוינגר, ב' 146, 148, 156-157, 242-243.
לוינסון, א' 102, 111-112, 230.
לונץ, מתתיהו 148.
לוקר, ברל 83, 102, 113.
ליבמן, עמנואל 127, 129-131, 133, 140, 251.
ליברמן, צבי 23.
לייבי, ויליאם 21.
ליסנר, הלמות (Lissner, Helmuth) 128, 130, 251.
למפרט, פיטל 151.
לנדסמן, הלל 111-112.
לפיד, חנן 82, 103, 111-113, 120.
מ. ה. (סופר 'על המשמר') 104.
מאירוביץ, בר כוכבא 23, 25, 33, 38, 42, 46, 48, 53, 57-59, 64, 70, 75, 81-83, 92, 97-100, 112, 140-142, 148, 157-158, 164, 172-174, 180-182, 187-188, 191, 196, 204-207, 209, 212-214, 218-219, 229, 251.
מאירוביץ, מנשה 48.
מאירסון (מאיר), גולדה 52.
מוהליבר, הירש ליב 21.
מוזר, זכריה 142, 145, 148, 157-158, 174, 240, 251, 256.
מולר, אריק 139.
מולקה הדייג ראו לוין, שמואל
מוסטפה, פהד אל־ 80.
מזרחי (דייג מטבריה) 65-66.
מייסון, פרנק רג'ינלד (Mason, Frank Reginald ) 70, 180, 189, 199, 207.
מיכאלי, צבי 212, 218.
מילק ראו טל, שמעון
מלוביציק 126.
מלר, שמואל 171.
מסטרמן, ארנסט ויליאם גרני (Masterman, Ernest William Gurney) 20, 24, 251, 257.
מקגרגור, ג'ון (Macgregor, John) 19, 251.
מקני, פ' 178-179, 188, 206.
מרום, חנה 67, 81-82, 120, 256.
מרום, פטר 81-82, 117-118, 120, 256.
מרק, משה 221, 229.
נובומייסקי, משה 131.
נובל (ד"ר) 128
נויטלר, א' 157.
נון, מנדל 24, 29, 32-33, 94, 96-98, 251.
נחמני, יוסף 82, 88, 109, 111-114, 120, 192, 205.
ניר, דב 163-172, 174, 251.
נמהור, משפחה 184.
נתניאל, חיים 53.
סויר, אדוארד רגינלד (Sawyer, Edward Reginald) 31-33.
סורסוק, מישל 63.
סטבס, ג'יימס נלסון (Stubbs, James Nelson ) 31, 33, 127, 130
סטיד, קינגסלי ויליאם (Stead, Kingsley William) 132, 140.
סטנפורד, ג' 163, 172, 187.
סיוון, ברטה 129-130, 252.
סירקין, נחמן 23.
סלושץ, שמואל 22.
סליטרניק, צבי 147, 211, 218, 239.
סלים, סאלם 190.
סמואל, הרברט (Samuel, Herbert Louis) 36, 45, 252.
סנטור, דוד 37, 46.
ספיר, יוסף 108.
ספירס, אדוארד לואיס (Spears, Edward Louis) 204.
פוזנר, יוסף 126.
פורת, ראובן 24-25, 33, 37, 58-59, 74, 81-82, 97, 130, 175, 187, 252.
פייבוש, פרץ 157-158.
פלג, גדליהו 124, 210.
פלומר, הרברט (Plumer, Herbert) 35.
פרובר, ברוך 126, 129.
פרנק, הנרי (צבי) 191.
פשקוב, יעקב 22, 25.
צור, מוטקה 124.
צ'נסלור, ג'ון (Chancellor, John) 36.
קאליש, אמיל חליל אל־ 197.
קול (קולודני), משה 108, 114, 212.
קורנפלד, ליליאן 226.
קטינקא, ברוך 22.
קימור, ברוך 171.
קיש, פרדריק הרמן (Kisch, Frederick Hermann) 139-141.
קית־רוטש, אדוארד (Keith-Roach, Edward) 19, 24, 250.
קליגלר, ישראל יעקב 206, 211-212, 218.
קלין, צבי 202.
קניון (מר) 194.
קפלן, אליעזר 46, 81-83, 97-98, 100, 112, 130, 141, 158, 163-164, 172-173, 187-188, 199, 205-207, 230, 237.
קראוזה, אליהו 126.
קרייג־בנט, א"ל (Craig Bennett, A.L.) 38, 41-42, 57, 64, 70, 81, 88, 143-145, 147, 157, 243.
ראובני, יעקב 175, 187, 253.
רביקוביץ, שלמה 224, 229.
רובשוב (שז"ר), זלמן 23.
רוג'רס, מרי אליזה (Rogers, Mary Eliza) 19, 24, 253.
רוזן, שלמה 150.
רוזנגרט, משה (Rosengart, Moshe) 37, 139.
רוזנטל (רב חובל) 51.
רוזנפלד, יוסף 124.
רוטנברג, פנחס 76.
רוטשילד, אדמונד 49, 127.
רוטשילד, ג'יימס 23.
רחמאן, פאשה עבד אל־ 21, 27.
ריבוצקי, אברהם 23.
רייך, קרל 169, 171, 174, 253.
ריקרדו־ברטרם, קייט סיסלי (Ricardo-Bertram, Cicely Kate) 24, 89-90, 97-98, 182, 184-185, 253.
רם (זיטץ), משה 146.
רתם, יהודה 59, 100-101, 112, 253.
שהאב, כליד 195, 197.
שְׁוַרְץ בלה 190.
שורץ, חיים 190, 200-201.
שורץ, יששכר 191, 200.
שורץ, ליאו 191, 200.
שורץ (שוורץ), מרדכי 126, 129, 133-134, 137-138, 140, 190-192, 194, 200-201, 205, 207, 246, 253-254.
שורץ, משה (מוריס) 134, 191-192, 194-201, 204-207, 254.
שורץ, משפחה 126, 128, 133-136, 139, 180, 190-195, 197-198, 200-201, 205-206, 209-210, 222, 225, 242-245, 259.
שורץ, פייבל 191, 200.
שז"ר, זלמן ראו רובשוב (שז"ר), זלמן
שטייניץ, ולטר (Steinitz, Walter) 37, 46.
שטרן, דוד 154, 157, 163-165, 172-173, 188, 191, 195, 197, 205-206, 218-219, 229.
שילה, משה 169.
שינקין, מנחם 22.
שלמינס, יוסף 124.
שמיר (ד"ר) 139.
שמר (שמיר), יעקב (ד"ר) 51-52, 58-59.
שפהרד, ג"ד (Shepherd, J.D.) 145-146, 159.
שפק, יצחק 210.
שפרינצק, יוסף 108.
שצרבלה, שמואל 111-112.
שקלובר, אלפרד 51, 128, 166, 169, 173-174, 199, 206, 225, 229, 254.
שרון, אריה 197, 206, 256.
שריג, שמואל 171, 174, 250, 254, 256.
שרייבר, שמואל 216, 219, 237, 254.
שרתוק (שרת), משה 46, 65, 80-81, 83, 188, 206.
תשבי, נחום 28-30, 33, 37, 46, 59, 126-131, 133-136, 139-141.