בנות סושי יפניות: מהדורה עברית

ביום שישי 19 בינואר 2024 בשעה שמונה בבוקר באו קאורי, נעמי ע', יורי, ממי וארי לביתה של נעמי ש' בזכרון יעקב. שש הנשים התכנסו כדי להכין סושי, מאכל לאומי יפני, למען חיילים וחיילות שמשרתים בחזית.

במשך שעתיים הן הניחו אורז על אצות, קילפו אבוקדו, הוסיפו גזר, חביתה, מלפפון ועוד מרכיבים לאורז, גלגלו אצות וחתכו אותן. אחת מהן ארזה את הסושי ואחרת כתבה ברכות נוגעות ללב לאלה שיקבלו את המתנה הזאת, שיוצאת מן הלב ונכנסת ללבבות רבים. המעשה הזה לא נועד רק להשביע את הרעבים; המעשה הזה נועד לפנק בני אדם, להעניק להם מזון שהן מיומנות בהכנתו, נהנות ממנו, מכינות אותו לילדיהן ולבני זוגן. וכמובן, סושי הוא חלק מהמורשת ומהמסורת של יפן.

הנשים היפניות האלה, שהן גם אימהות, נתנו מעצמן, מזמנן ומכישרונן לבני עמי, שנעשו גם לבני עמן. בעת הכנת הסושי שררו ביניהן הרמוניה וסדר שהקסימו אותי. הסנכרון ביניהן, הפעולות המתואמות, האקרובטיקה העדינה של אצבעות נעות בחינניות על גבי אצות וההבנה בשתיקה, בצחוק ובדיבור ששרתה ביניהן, היו יפים בעיניי, כמו גם הסינרים המגוהצים שלהן והמטפחות היפניות שחבשו לראשן. למדתי שכיום ביפן נהוג לקנות סושי; הכנתו היא עניין טקסי ונוסטלגי, שנעשה נדיר יותר בחלוף הזמן. אני מקווה שהצלחתי להעביר בצילומים את התחושות, הרשמים והפליאה שחשתי במהלך הזמן הקצר בו שהינו יחד באותו בית.
שש נשים שכל אחת מהן היא עולם ומלואו, שש ביוגרפיות, שישה סיפורי חיים מלאים בהכרעות, רצונות, פחדים ותקוות. בין ההכרעות שלהן ניצבת ההכרעה לחיות בישראל, רחוק מהוריהן, מבני משפחותיהן, מעמן ומארצן. הן, החליטו לקשור את גורלן בגורלנו.

תודתי נתונה להן, ולמשפחה של נעמי ש' שפתחה בפניי את ביתה, על כל הדברים האלה ועל כך שאפשרו לי להיות עדה לסולידריות האינטימית שלהן. על מעשיהן משוך חוט של חן, חסד וקסם.

ח"ר