את משפחתי אני מבקש

הקדמה              9

בית אבא            14

רובנה, יולי 2001           24

בית אמא           46

אנה־פאולונה (Anna Paulowna, 1971, 1973, 1989)       64

לייפציג — ינואר 2004  67

ביקור שני בלייפציג — ספטמבר 2005  85

ביקור בהולנד — 2006              100

ביקור בארצות הברית — מאי 2007      103

ביקור שלישי בלייפציג — יוני 2007        104

יום השואה 2009           115

ביקור רביעי בלייפציג — יוני 2009         118

ביקור חמישי בלייפציג — יוני 2010        129

ביקור שישי בלייפציג — יוני 2013          130

ביקור שביעי בלייפציג — יוני 2015        139

לייפציג בחיפה  154

ביקור שמיני בלייפציג — ינואר 2017     161

פברואר-יוני 2017          173

ביקור תשיעי בלייפציג ובפולין — יוני 2017        177

יולי-נובמבר 2017          213

2018    231

ינואר-מאי 2019            237

ביקור עשירי בלייפציג — מאי 2019       238    ביקור אחד־עשר בלייפציג, יוני 2019      245

אפילוג  262

הכרת תודה       266

נספח 1: זיכרונות משנות החמישים, נכתב על ידי יורם רייזברג    268

נספח 2: בית משפחת גולץ בנס־ציונה, מתוך ספרו של אליהו ויצר 'בדרכי שלי'     271

נספח 3: 'צעדת החיים' ו'צעדת העמים'  273

נספח 4: תאריכי לידה, פטירה ונישואים              280

נספח 5: תרשימי משפחה          286

נספח 6:  צילומים נוספים           292

נספח 7:  מסמכים

הקדמה

אבי, אברהם, נולד ב־1920 ("שבוע לפני פורים", טענה סבתי) ברובנה, פולין.¹ ילד שני לסבי אלימלך ולסבתי חוה לבית נפחן, אח ליונה (טייבל) הבכורה, שנולדה ב־1919 ולשמואל, שנולד ב־1922.

אימי, אדית (ארנה־אסתר), נולדה ב־23 באוקטובר 1920 בלייפציג, גרמניה. בת לסבי איסר (איזידור) גוטר ולסבתי הלנה (חיה־נחה) לבית טריבוואסר, ואחות להני (חנה) הבכורה שנולדה ב־1913, לזיגמונד (שמעון) שנולד ב־1918 ולמנפרד (משה) שנולד ב־1923.

הוריי נפגשו בהולנד אחרי מלחמת העולם השנייה. אבי התגייס לצבא הבריטי, שירת בגדוד השני בחטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה היהודית),² נלחם בשדות הקרב של צפון אפריקה ואיטליה, ולאחר המלחמה הגיע עם חיילי הבריגדה לבלגיה ולהולנד. אימי, ניצולת שואה יתומה, שהוריה נספו בתאי הגזים במחנה ההשמדה סוביבור, ניצלה בזכות טוב ליבם של בני משפחת קומן³ שהסתירו אותה בביתם בכפר הקטן אנה־פאולונה שבצפון הולנד.

ב־22 במאי 1946 הוריי נישאו בבלגיה בנישואים אזרחיים; כך התאפשר לאימי, שהיתה כעת אשת חייל בצבא הוד מלכותו, לעלות לארץ־ישראל באופן חוקי (באותה תקופה האנגלים הגבילו כניסת יהודים לארץ). באוקטובר 1946 אימי הגיעה לישראל, וב־3 בדצמבר הוריי נישאו כדת משה וישראל בחצר ביתם של סבי וסבתי בנס־ציונה. אימי לא הסתגלה לחיי המושבה הקטנה שהיתה מוקפת יישובים ערבים, והתקשתה לקבל את העובדה שעל בעלה הוטלה לעיתים שמירה בלילות. בסיועו של אליהו ויצר, בן דודו של אבי, עברו הוריי לחיפה, לרחוב הלל 7, ואבי החל לעבוד בחברת 'אגד'.

נולדתי בחיפה ב־7 בספטמבר 1949. המדינה הצעירה התמודדה עדיין עם נזקי מלחמת העצמאות ונאבקה בקשיי היום־יום של קליטת העלייה. ב־30 באוגוסט 1954 נולדה אחותי אילנה שנקראה על שמה של סבתא הלנה. שנים רבות אחותי ואני לא היינו מודעים לתלאותיה ולקורותיה של אמא בתקופת המלחמה. גם אבא לא הרבה לדבר איתנו על תקופה זו. הזיכרון הבהיר ביותר שיש לי מאז הוא של אמא ממררת בבכי כאשר ברדיו הושמע השיר 'א יידישע מאמע'. היידיש לא היתה שגורה אז בפי, לא הבנתי את השיר ולא ידעתי מדוע אימי בכתה כל פעם ששמעה אותו. היום משמעות המילים האלה ברורה לי.

במהלך 1961 נערך בארץ משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן, מהאחראים הראשיים לתכנונה ולביצועה של תוכנית 'הפתרון הסופי' להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. ב־1960 אייכמן נתפש בארגנטינה על ידי אנשי המוסד והובא למשפט בארץ. כמו רבים בארץ ובארצות אחרות, האזנתי לדברי הניצולים שעלו על דוכן העדים ומסרו את עדותם-זעקתם. כך נחשפתי לסיפורי הזוועה הנוראים שאימי השתדלה להסתיר. גם אחרי שלמדנו על השואה, ההורים לא נטו לספר את שעבר עליהם ואנחנו לא שאלנו אותם על כך. כך היה בביתי, כך היה בבתיהם של רבים שהוריהם ניצלו מהתופת. אולי רצו לנסות לשכוח את הפצעים שהחלו להגליד ולא לפתוח אותם מחדש, וגם לא רצו לחשוף אותנו, הילדים, לזוועות שעברו עליהם. שנים מאוחר יותר גיליתי שהיו ניצולים שנמנעו מלחשוף מה שעבר עליהם, משום שחשו בושה ואשמה על כך שניצלו בעוד שבני משפחותיהם נספו. כך נותרנו, אני ורבים מבני דורי, עם סימני שאלה רבים.

ב־1961, דודי שמעון, אחיה של אימי, התבקש על ידי הטלוויזיה האמריקאית לשחזר את סיפור חייו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. המסע שלו תועד בסרט ʽI Remember, שהוקרן ברשת ABC ב־14 באפריל 1961, שלושה ימים אחרי פתיחת משפט אייכמן בירושלים.

ב־1962 חגגתי בר מצווה. דודי שמעון ודודתי אוה הגיעו לאירוע מארצות הברית והביאו עותק של הסרט. כל בני המשפחה התכנסו בביתנו וצפו בו. בסיום ההקרנה לא נותרה עין יבשה. לחשיפה הזאת של הסיפור האישי והמשפחתי לא היה המשך במשך שנים רבות. ב־2006, לאחר פטירתו של דודי שמעון, קיבלתי עותק מוקלט מהעדות שמסר במסגרת התיעוד שערכה 'הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה' שהקים סטיבן שפילברג באוניברסיטת דרום קליפורניה, במטרה לתעד בווידאו ניצולי שואה ועדים אחרים. אחרי שצפיתי בקלטת הבנתי אילו ייסורים נוראים עבר דודי במהלך שנות המלחמה. המספר 69725, שקועקע על זרועו השמאלית באושוויץ, היה לזיכרון־עד לתופת שעבר.

גם במשפחתו של אבי לא סיפרו מה עלה בגורלם של בני משפחה רבים שנשארו בפולין. לצערי לא ניסיתי לדובב את סבי וסבתי ולשאול על אודות משפחתם, ולא שאלתי את הוריי על ילדותם ועל מה שעבר עליהם בתקופת המלחמה. היום אני מצר על כך. משהחלטתי לחקור את תולדות המשפחה, כבר לא היה את מי לשאול.

מאז 2001 הקדשתי זמן ומאמצים רבים במטרה להתחקות אחר עקבותיהם של בני משפחתי ומתוך חלקי הפאזל שהכרתי וגיליתי במשך השנים, לנסות לבנות תמונה שלמה ככל האפשר. ב־2001 נסעתי לרובנה שבאוקראינה, עיר הולדתו של אבי, עם בן דודו אליהו ויצר ועם בניה של אחותו שרה, יורם ועמי רייזברג. אליהו נולד ברובנה, הוא עזב אותה כשבגר ולכן זיכרונותיו עשירים יותר מאשר אלה של שאר בני המשפחה. ב־1993 שב לעיר עם בתו הבכורה צפרירה (צפי) וכתב את רשמיו בחוברת 'מסע אל העבר — רשמי ביקור ברובנה'. גם עמי ויורם כבר ביקרו קודם לכן ברובנה עם קבוצה שנוסעת מדי שנה לעיר. אימם, שרה (שאימה היתה אחות סבי), היתה בת רובנה ואביהם, זאב רייזברג, הגיע מהעיירה הסמוכה קוריץ.

ב־2002 התלוויתי לנסיעה לפולין, שערכו תלמידי בית הספר התיכון בקריית חיים, ראיתי בעיניי את מחנות ההשמדה והגטאות, והתוודעתי מקרוב לזוועות שעוללו הנאצים. המראות במחנות המוות במיידנק, אושוויץ ובירקנאו נצרבו בזיכרוני ובנפשי, ונוספו לצלקות מהימים בהם האזנתי לעדויות במשפט אייכמן.

ב־2004 נסעתי ללייפציג, עיר הולדתה של אימי ולהולנד, אליה ברחה עם הוריה אחרי ליל הבדולח. בלייפציג זכיתי לפגוש את מריה הופמן, שסייעה לי רבות באיתור פרטים ומסמכים על אודות משפחתה של אימי והצליחה לטעת בליבי תחושות חדשות לגבי חלק מהעם הגרמני. הביקורים הראשונים שלי בלייפציג היו ראשיתו של המסע בעקבות משפחתה של אימי. יצאתי לנסיעות נוספות. חוה'לה רעייתי, שנשבתה אף היא בקסמם של האנשים שפגשנו שם, התלוותה לכמה מהן. בספר הזה תיעדתי את כל הנסיעות.

בחיפושי אחר פרטים נוספים פניתי לצאצאים בני המשפחה, כולם נענו ברצון אך בידיהם היה מידע דל למדי. שוטטתי באתרים שונים ברחבי האינטרנט, בעיקר באתר 'יד ושם', ודליתי מידע רב. ריכזתי את החומר שאספתי במשך שנים בקלסרים ובתיקיות; בהמלצתה של חוה'לה החלטתי לארגן אותו כמצגת, במטרה לעודד את בני הדור השני לחקור את תולדות משפחותיהם ולהעביר את סיפור משפחתם לילדיהם.

בעצת חוה הקרנתי את המצגת באחת הפגישות החודשיות של חוג החברים שלנו, שנערכה בביתנו ב־2006. חשש כבד קינן בליבי, האם הסיפור שלי יעניין את חבריי, האם לא אתרגש מדי? במשך שעתיים תמימות סיפרתי את סיפור המשפחה ואת הקורות אותי ברובנה, ועל המסעות שערכתי ב־2004 וב־2005 בגרמניה, בלייפציג ובהולנד. איש לא זז, כולם היו קשובים ודרוכים. בסופו של דבר, הסיפורים שלי דומים לסיפורי משפחותיהם של רבים מחבריי. בסיום ההקרנה חשתי שהתרגשותי הרבה הדביקה אותם.

בשעה מאוחרת מאוד, לפני שחברינו עזבו, מרב־דבורה (מירי) דרור ביקשה לראות שוב את תמונת הבית בו גרה משפחתה של אימי בלייפציג, ברחוב גוסטב אדולף. היא בחנה את התצלום במשך זמן רב ולא אמרה דבר. בשש בבוקר העיר אותנו צלצול הטלפון. מעברו השני אמרה מירי בקול רועד, "לא ישנתי כל הלילה וחיכיתי בקוצר רוח להתקשר אליך. לא יכולתי לחכות יותר. הבית של אמא שלך הוא בוודאות גם הבית של אמא שלי. הן היו שכנות." הייתי המום, לא ידעתי מה לומר לה. כששאלתי את אמא על השכנה שגרה בקומת הקרקע, היא זכרה בבירור את המשפחה עם שתי הבנות, שהסבא שלהן היה סוחר ביצים. זו היתה המשפחה של אמא של מירי. איזו מקריות.

התגובות של חבריי למצגת, הנסיעות הנוספות שלי ללייפציג ולהולנד והממצאים החדשים שגיליתי על המשפחה, עודדו אותי להמשיך. לקראת יום השואה של שנת 2009 התבקשתי להביא את הסיפור המשפחתי שלי לפגישת הסגל השבועית של צוות בית החולים רמב"ם. הפעם היססתי יותר מאשר בפעם הקודמת, במיוחד משום שהקהל שלפניו הייתי אמור להרצות היה גדול יותר, הטרוגני יותר ולא כולם היו מוכרים לי. החששות והספקות נעלמו לאחר שהתחלתי להרצות וראיתי, ואפילו חשתי, את תגובות האנשים. בין הנוכחים היתה מריה, שסיפרה את סיפורה וריגשה את כולם. ההרצאה צולמה ב'ערוץ האקדמי' והפכה להיות נחלת הכלל. עד לכתיבת מילים אלה צפו בה יותר משש מאות איש.

ב־2016 הזדמן לידי ספרו של חיים באר 'חלומותיהם החדשים'. גיבור הספר, גדעון שורק, נוסע ללייפציג לחפש את שורשי משפחת אימו. ידידו, עקיבא חשמל, ששהה בעיר לצורך מחקר על עגנון, ליווה אותו בסיוריו ולקראת סיום הביקור אמר לו, "מתברר שכדי להקים לתחייה את העבר… אפשר להסתפק בהליכה אל המקום וביכולת לספר את הסיפור כדי להעיר את מה ששרוי בתרדמה." נסעתי לרובנה וללייפציג לחפש את שורשי משפחתי, וכשקראתי את המילים האלה הזדהיתי איתן כל כך, עד שהחלטתי לממש שאיפה ישנה ולכתוב את קורות משפחתי. אחרי שלושים ושמונה שנות עבודה במרכז הרפואי רמב"ם פרשתי לגמלאות. עתה, משעתותיי בידיי, החלטתי לעבד את המצגת המורחבת וכן מידע נוסף שהגיע אלי במרוצת השנים האחרונות, ולהעביר את הדברים אל הכתב למען כל בני משפחתי.

בעת סיום כתיבת הספר נותרה רק בת משפחה מ'דור הביניים' ממשפחתו של אבי, נחמה זמדוויס, אשתו של אושר בן דודו של אבי, שגרה בחדרה. רבים מבני דורי חיתנו את ילדיהם והם מסייעים בגידול דור חדש של נכדות ונכדים. למענם נכתב ספר זה, לקיים את הנאמר, "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם".⁴ אני מקווה שעל גבי התשתית שנבנתה כאן יונחו בעתיד נדבכים נוספים, והעץ המשפחתי יגדל ויצמיח ענפים ופארות חדשים.

הערות ומקורות

1          רובנה – נמצאת בחבל ווהלין ונקראת גם רובנו, כיום נמצאת באוקראינה.

2          חי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), 'הבריגדה היהודית' – חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב בארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

3          Komen.

4          תהילים ע"ח:ו.

לייפציג — ינואר 2004

שנים רבות סירבתי לנסוע לגרמניה. מחשבותיי ורגשותיי עוצבו על ידי מפגשים עם השואה שהתרחשו בילדותי ובבגרותי: סיפורים קטועים ששמעתי לעיתים נדירות מאימי, מלווים בבכי חנוק ובעיניים אדומות; היכרות עם חברים לבית הספר, שהגיעו מבתים של ניצולי שואה ולרובם לא היו סבא או סבתא; נוסעים באוטובוס בימי הקיץ, שעל זרועם החשופה קועקע מספר כחול; טקסי יום השואה בבית הספר ובתנועת הנוער; ובתחילת שנות השישים העדויות הנוראות שעלו במשפט אייכמן. בליבי גמלה החלטה לעולם לא לבקר בגרמניה. בינואר 2004 הציע לי רפי שנהב, חברי לעבודה שנים רבות, להצטרף אליו לנסיעה למוזיאונים יהודיים בברלין ובאמסטרדם, בהם מוצגים פריטי יודאיקה שהיו של סבו לואיס (יהודה אריה) לם, מגדולי הסוחרים ביודאיקה בעולם לפני מלחמת העולם השנייה; הוא התמחה במכירת כתבי יד וספרים עתיקים, היה מו"ל וסופר, והחזיק בחנות מוכרת מאוד בברלין ואחר כך באמסטרדם. בין הפריטים הרבים שהנאצים שדדו ממנו היו כתבי־יד מקוריים של אבן גבירול, אבן שפרוט, כתבי שפינוזה, וכתבי יד וספרים עתיקים נוספים שערכם לא יסולא בפז. ב־1943 נרצח באושוויץ.

לאחר התלבטות נעתרתי להזמנתו של רפי והתניתי אותה בכך, שכשנהיה בברלין ניסע יום אחד ללייפציג וכשנהיה באמסטרדם ניסע לאנה־פאולונה לבקר את בני משפחת קומן. את המסע הראשון לגרמניה תיעדתי ביומן שכתבתי במהלך המסע וכך כתבתי טרם הנסיעה:

"היום ה־9 בינואר 2004, בעוד יומיים אני עומד לטוס לגרמניה. הסיבה היחידה שבגללה אני נוסע לארץ הארורה הזאת היא הרצון העז שלי לבקר בלייפציג, עיר הולדתה, ילדותה ונערותה של אימי; לראות את הבית שבו גרה, את בית הספר שבו למדה ואת המפעל של סבי; ולחזור לאמסטרדם ולאנה־פאולונה, שם כבר ביקרתי בעבר שלוש פעמים, כשהייתי סטודנט באיטליה בשנים 1972 וב־1973, ופעם נוספת עם חוה, קרן ועומר ב־1989.

אני נוסע לגרמניה ברגשות מעורבים. לאחר התלבטויות רבות, ומשגמלה בליבי ההחלטה, אינני חוזר בי ואני שלם איתה בכל מאודי. חשבתי שאוכל לחזור ללייפציג עם אמא, ושיהיה זה הרבה יותר מעניין ומרגש להיות איתה במחוזות ילדותה אותם עזבה לפני כשישים ושש שנים. לצערי הרב מצבה הגופני והנפשי לא מאפשר לה נסיעה ארוכה וטעונת רגשות שכזאת. אחרי שנים של סיפורים על לייפציג, על המשפחה והילדות המאושרת שם, אני בדרך למקום ההוא. יש בנסיעה זו מעין סגירת מעגל גדול, שהחל לפני כשנתיים וחצי בנסיעה לרובנה, נמשך בשנה שעברה דרך מחנות המוות בפולין, טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ, ומסתיים עכשיו בקו לייפציג-אמסטרדם-אנה־פאולונה. בעצם ימי הנסיעה האלה יחול יום השנה לפטירתם של סבי וסבתי בנס־ציונה. סבי וסבתי זכרם לברכה הם החוליה המקשרת בין רובנה שבפולין ובין לייפציג שבגרמניה. בחצר ביתם התקיימה החתונה של הוריי. הם קיבלו את אמא כאילו היתה בתם וגם היא החזירה להם תמיד אהבה רבה. וכך אמא הצליחה לשרוד ולהינצל מעמק הבכא של אירופה, ולהקים משפחה בארץ־ישראל. אני עומד לצאת בעקבות עברה וכולי נרגש…"

שבת, 10 בינואר 2004

אתמול ליווינו למנוחת עולמים את דודי משה, שנפטר באופן פתאומי אם כי צפוי. כשאלון סיפר לי שהוא בבית חולים, הבטחתי לבוא אליו ביום שישי ולספר לו על הנסיעה לגרמניה וללייפציג. לצערי לא הספקתי לעשות זאת ואני מצר על כך צער רב. על אף שטייל בגרמניה בשנים האחרונות, לא חזר אף פעם ללייפציג עיר הולדתו. אני מניח שהיה קשה לו להתמודד עם ההתרגשות, שוודאי היתה אוחזת בו עם החזרה למחוזות ילדותו אותם עזב כשהיה בן חמש־עשרה ומאז לא שב אליהם.

יום ראשון 11 בינואר 2004

אחרי שינה קצרה ולא רגועה אני מתעורר בשתיים בלילה, נסער ונרגש לקראת הנסיעה. הטיסה קצרה ונעימה, בסך הכל כארבע שעות, ואנחנו בברלין. ברלין — שם העיר מזעזע כל נים בנימי נפשי. ברלין! בירת שלטון הרשע הנאצי! ברלין! מקום מצעדי הראווה הגדולים של היטלר! ברלין! שם צמחה השנאה הבלתי מובנת כלפי כל זר, ובמיוחד כלפי יהודים! ברלין! העיר החצויה שחומתה נפלה רק לפני שלוש־עשרה שנים. ברלין!

בשדה התעופה מחכה לנו הרטמוט איזינג.¹ איזינג הוא ידיד טוב של רפי ושל צבי יואכימס, שאף שהה אצלו בתקופת השבתון שלו בברלין. איזה רוך נשקף בעיניו וכמה עדין מבטו. לא כך ציירתי בדמיוני במשך שנים רבות את דמותו של הגרמני. איזינג לקח אותנו לביתו שנמצא בפרבר של ברלין באזור שפנדאו. בדרך מתברר לי ששתיים מבנותיו, מרים ואליזבט, שנשואה כדת משה בישראל ליהודי, התגיירו. מי יודע אילו הפתעות נוספות מצפות לי אצל איזינג ומשפחתו.

מריון, רעייתו, ציפתה לנו בבית. על הכיריים מרק בעבע והריח למרחוק. איזינג מכיר את דיני הכשרות ויודע שרפי מקפיד בהם, ובהתאם להם הוכנו לכבודנו ארוחת הצהריים ומאוחר יותר גם ארוחת הערב. אחרי הארוחה נסענו לארמונו של המלך פרידריך השני ('הגדול'), ארמון סנסוסי שנמצא בפוטסדאם הסמוכה לברלין. אחת ממדריכות הסיורים במקום הדריכה אותנו בארמון המפואר. פרידריך הגדול היה ידוע ביחסו הרע ליהודי פרוסיה, אותם ראה כתושבים נחותים. אולי לא היה מקום מתאים יותר לפתוח את המסע בגרמניה מאשר משכנו של מי שפרסם ב־1752 מסמך, בו נקבע כי היהודים הם בני הכת המסוכנת ביותר בתחומי הממלכה, אשר גורמים נזקים לעסקי הנוצרים. בעקבות פרסום המסמך הוטלו על היהודים חוקים ותקנות רבות, שנועדו להגביל אותם ולהקשות עליהם. ייתכן כי זרעי האנטישמיות שהובילו לשואה נזרעו כבר לפני כמאתיים שנה, אולי עוד קודם לכן.

משם המשכנו לווילה ואנזה שעל שפת אגם ואן הגדול.² ב־20 בינואר 1942 התכנסו שם נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי לדון בתוכנית 'הפתרון הסופי של הבעיה היהודית', שבין מתכנניה היו ריינהרד היידריך ואדולף אייכמן. למעשה ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי כבר התקבלה והדיון נועד לתאם את דרכי הביצוע. כיום הווילה המפוארת משמשת כמוזיאון המנציח את מה שהתרחש בין כתליה ואת התוצאות הנוראות של ההחלטות שהתקבלו בה. הדבר בלתי נתפס. כיצד יכלו בני אדם תרבותיים לכאורה, לשבת סביב שולחן, לאכול, לשתות, לשמוע מוזיקה קלאסית ובאותה עת לדון בפרוטרוט בחיסולם של היהודים בכל מדינה ומדינה, 10,000 יהודים במקום זה, 50,000 יהודים במקום אחר, 100,000 יהודים במקום נוסף וכך הלאה, עד שלפי התוכנית יחוסלו 11,000,000 יהודי אירופה. התבוננתי במוצגים, בתמונות ובמסמכים והלב נקרע. במקום הזה נקבע גורלם של בני משפחתי. דמעות מציפות את העיניים אך הלב בוכה יותר. גם ארוחת הערב בבית משפחת איזינג, שעטפה אותנו בחום ובאהבה, לא הצליחה להקל על התחושה הכבדה שהעיקה עלי מאז עזבנו את הווילה בוואנזה. שנת הלילה היתה טרופה ורצופה ביעותים.

יום שני 12 בינואר 2004

היום השני התחיל בסיור אישי במוזיאון היהודי בברלין, שערך למעננו מר פומרנץ, אוצר המוזיאון; הוא הראה לנו מיקרופילם שכלל מסמכים שונים ומכתבים מסבו של רפי, לואיס לם. המכתבים צולמו בשביל רפי, שהתרגש וקיבל אותם בידיים רועדות. אחר כך הסתובבנו במוזיאון והתרשמנו מתפארתה של יהדות גרמניה, שנגדעה על ידי אכזריותם של הנאצים. בתום הסיור איזינג חיכה לנו מחוץ למוזיאון ולקח אותנו במכוניתו לסיור בברלין. רפי היה בברלין כמה פעמים, בשבילי זו פגישה ראשונה עם בירת הרשע. אחרי סיבוב קצר באתרים מפורסמים ביקשתי לנסוע למקומות בהם היו המרכזים היהודיים לפני המלחמה, ואיזינג נענה ברצון. אוראניינבורגרשטראסה³ היה מוקד החיים היהודיים בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. באוראניינבורגרשטראסה 30-28 עומד בניין בית הכנסת החדש,⁴ שפעל כבית הכנסת המרכזי של ברלין עד 1943. במהלך ליל הבדולח, בין ה־9 ל־10 בנובמבר 1938, הנאצים ניסו להעלותו באש. שוטר ברלינאי שהיה מוצב בשכונה מנע את השריפה, בטענה שהבניין מיועד לשימור. בית הכנסת המפואר נהרס ב־1943 בהפצצות בעלות הברית, רק אולם הכניסה להיכל שרד. ב־1988 החלו לבנות את בית הכנסת מחדש, אולם הכניסה שוקם אך אולם התפילה המקורי לא שוחזר. כיום פועל במבנה הצנטרום יודאיקום,⁵ מרכז תרבות יהודי ובו משרדי הקהילה ומוזיאון המתעד את תולדותיה ואת תולדות בית הכנסת. נכנסנו לאולם הכניסה בחרדת קודש. בין המוצגים השונים היו כלי קודש שנותרו לפליטה והלב דואב וכואב. לפתע, תוך כדי עיון במצגת תמונות ממוחשבת, רפי ראה באחת התמונות את סבו במרכז קבוצת יהודים מ'עדת ישראל'. המרכז הקהילתי ובית הכנסת של 'עדת ישראל'⁶ היו ברחוב ארטילריישטראסה 31,⁷ שם גר סבו. היום הרחוב נקרא טוכולסקישטראסה ומספר הבית הוא 40.⁸ זמן קצר אחרי נפילת החומה רפי ביקר בברלין, חיפש מסעדה כשרה באזור היהודי והגיע למסעדה בטוכולסקישטראסה 40; אז גילה ששם היו המרכז הקהילתי וביתו של סבו. שם הרחוב ומספר הבית השתנו אך הבית נשאר כשהיה ואפילו הניצוץ היהודי נשמר בו. מובן ששמנו פעמינו למסעדה, איך נחמיץ ארוחה יהודית כשרה בבירת הרשע?

בערב נפגשנו עם ד"ר פרידריך ורנר (חבר של עמיתי ד"ר מילו פרדיס), רופא אף־אוזן־גרון שגר ועובד בברלין. ביקרנו במרפאה שלו, שמצוידת במכשור המשוכלל ביותר הדרוש לבדיקות אא"ג שונות. במרפאה שררו סדר וניקיון מופתיים. גרמניה, לא? חרף הקור המקפיא יצאנו לסיור בקומפלקס הבניינים של בית החולים הגדול בברלין, שאריטה.⁹ במשך השנים היה שאריטה הטוב והמפורסם שבבתי החולים בגרמניה. בין כתליו שירתו הידועים ברופאי גרמניה, בהם חתני פרס נובל ברפואה ומדעים. הקור הבריח אותנו מהר למקום חם ונעים, מסעדה לחברים בלבד בקומתו העליונה של מלון הילטון. ד"ר ורנר, חבר כבוד במועדון האקסקלוסיבי הזה, רשאי להזמין אורחים למסעדה. האוכל היה מעולה, היין פנטסטי, שרי הוגש לפני האוכל, וקואנטרו וסיגר השלימו ארוחה מופלאה ומיוחדת באווירה ייחודית. רפי נאלץ להסתפק בארוחה דלה יחסית וללא התענוגות האלכוהוליים. הלילה אני מקווה לישון יותר טוב, לאלכוהול יש איזו השפעה, לא? מחר מצפה לנו הביקור בלייפציג.

אחרי היום העמוס, למרות שהלכתי לישון מאוחר וחרף האלכוהול, לא הצלחתי להירדם זמן רב. המחשבה שאני עומד לנסוע ללייפציג גרמה לי התרגשות רבה ולא נתנה לי מנוח. מה אני מחפש שם, האם אמצא את ביתה של אמא ואת המקום בו היה המפעל של סבא, ומה יש שם היום, מי גר בדירה ומה יש במקום המפעל, ומה חושבת אמא שלי על הנסיעה הזאת? כשאמרתי לה שאני עומד לנסוע ללייפציג היה לי קשה להתרשם ממחשבותיה ורגשותיה. קיבלתי ממנה שתי נקודות ציון, הבית ברחוב גוסטב אדולף פינת רחוב המלך יוהאן, והמפעל בהיינשטראסה. היא גם ציינה כבדרך אגב, שתחילה גרו הוריה ברחוב פונקנבורג 14. שמעתי ממנה רק על החיים הטובים שהיו לה ולמשפחתה בלייפציג. אף פעם לא שאלתי על הנסיבות שבעטיין עזבה המשפחה להולנד. איך הם הסתדרו בהולנד, מה עלה בגורל הבית והמפעל וכל הרכוש שהיה להם, איך הצילו חלק מהדברים שהיו בבית, בהם תמונות ומערכת אוכל שנמצאת היום בידיי. מי שמר עליהם וכיצד הגיעו לאימי לאחר המלחמה? שאלות, שאלות, שאלות ותשובות אין. כשאחזור, אני חייב לשבת איתה ולנסות לקבל ממנה תשובות לפחות לחלק מהשאלות. ההחלטה הזאת הרגיעה אותי קצת והצלחתי להירדם לכמה שעות.

יום שלישי 13 בינואר 2004

בבוקר המתינו לנו בלובי בני הזוג איזינג, מתרגשים כמוני לקראת הנסיעה ללייפציג. במהלך הנסיעה התעוררו מחשבות שהחזירו אותי לתקופה האיומה והחשוכה של המלחמה. הרהורים דומים התרוצצו במוחי גם במהלך הנסיעה לרובנה ובנסיעה למחנות המוות בפולין. איך קרה דבר נורא כל כך במדינה תרבותית כל כך כמו גרמניה ולמה? גשם החל לרדת והצליף על שמשות המכונית. חריקת מגבי השמשה הקדמית התערבבה בצלילי מוזיקה קלאסית שמימית שבקעה מהרדיו. אנחנו מתקרבים ללייפציג, עוד כמה קילומטרים, והלב פועם במהירות מסחררת. אחדים מבני המשפחה חזרו למחוזות ילדותם בלייפציג — דודי שמעון היה שם ב־1961, כשהסריט את הסרט הדוקומנטרי I Remember, ולאחרונה ביקרו שם פולדי וצבי, בניה של רגינה, אחות סבתי. האחרים נמנעו מלחזור אליה. אף אחד מבני דורי לא ביקר בעיר עדיין, אני הראשון.

כבר בכניסה ניתן לראות שהעיר היתה תחת שלטון רוסי — בניינים שראו תקופות יפות עומדים בשיממונם ובעליבותם, על קירות הבתים כתובות גרפיטי ישנות, שמשות מנופצות, רעפים חסרים ומעקות המרפסות מנותצים ושבורים, שרידים מהמלחמה ומשנים רבות של הזנחה. הזמן כאילו קפא. סיבוב קצר ליד תחנת הרכבת של לייפציג והנה אנחנו ברחוב גוסטב אדולף, מחפשים את בית מספר 34, בניין פינתי בין רחוב גוסטב אדולף לרחוב המלך יוהאן. אבל במפת העיר שהצטיידנו בה רחוב המלך יוהאן לא קיים, מצוין שזה רחוב צ'ייקובסקי. האם אמא טועה? בית מספר 34 אכן נמצא בפינת גוסטב אדולף וצ'ייקובסקי. זה חייב להיות הבית. מריון ממתינה במכונית. איזינג, רפי ואני הולכים אל הבית. חשתי ביטחון רב עם שני חבריי לידי. אני חייב תודה גדולה לרפי שעודד אותי ודחף אותי להצטרף אליו לנסיעה. האם הייתי מסוגל לעשות זאת לבדי? קרוב לוודאי שלא.

דלת הבניין גדולה וכפולה צבועה בצבע חום כהה, נעולה. משמאל לדלת לוח עם שמות הדיירים וליד כל שם לחצן. השם גוטר לא קיים, הוא חסר כבר שישים וחמש שנים. לוחצים על אחד השמות וצליל צורם מציין שהמנעול נפתח. דחיפה קלה בדלת הימנית ואנחנו במבואה ובה כעשר מדרגות שבסופן דלת־עץ מזוגגת ברובה. הדלת לא נעולה ואנחנו עוברים דרכה ומגיעים לקומת הקרקע. מימין מדרגות עץ. חלון קטן מפיץ מעט אור בחדר המדרגות החשוך. עולים לקומה ראשונה ומיד משמאל דלת הדירה בה גרה משפחתי, דלת חומה כפולה עם חלון זכוכית במרכז כל כנף דלת. לפתע מישהו מדליק אור. נראה שהבניין שופץ ושוקם, גם הדלת והמשקוף נצבעו. בצידו הימני של המשקוף, במקום בו יהודים קובעים מזוזה, אני מזהה בליטה קטנה. אולי חור של מסמר המזוזה, שנסתם לאחר שנעקרה ממקומה? בדירה גר ד"ר אילגן.¹⁰ אני מצלצל בפעמון הדירה, אין תשובה. איזו אכזבה. אני מצלם כל פרט כדי להביא לאמא את התמונות — דלת הכניסה לבית, המדרגות מהכניסה לבניין עד לדלת השנייה, הרצפה עם האריחים המעוטרים, מדרגות העץ בחדר המדרגות ודלת הכניסה לדירת משפחת גוטר. אולי היא תיזכר במשהו?

יצאנו מהבניין בלב כבד ורפי עודד אותי. איזינג ורפי חזרו למכונית ואני נשארתי כמה דקות ליד הבניין, צילמתי אותו מכל זווית ובכיתי. הבניין שופץ כולו. הבניין ממול נראה כפי שהיה אחרי המלחמה. זה הזמן להתקשר לאמא ולספר לה שאני נמצא ליד הבניין שבו היה ביתה, ואפילו הייתי בתוכו ועמדתי מול דלת הדירה. קשה להבחין ברגשותיה של אמא, אבל אני בטוח שגם היא מתרגשת. אני מנסה לעצור את הבכי שחונק את גרוני ומבטיח להתקשר שוב. חזרתי למכונית החמימה והפשרתי מיד מהקור שבחוץ, את הקור שבלב לא ניתן להפשיר. נוסעים למפעל כלי המיטה ומפות השולחן בהיינשטראסה 11. אמא זכרה את שם הרחוב, את מספר הבניין קיבלתי מפולדי שביקר כאן לא מזמן. המפעל היה משותף לסבי ולאביו, ישעיה בוקסבאום. גם הבניין הזה שופץ ומראהו השתנה. בהיעדר כל זכר למפעל של גוטר את בוקסבאום האם נמצא משהו? אני מחפש חדר מדרגות ומעלית ששימשה להעלאת סחורה לקומה ראשונה שבה פעל המפעל, ושעליה שמעתי מאמא. הכניסה הראשית לבניין סמוכה לרחוב אבל אין מעלית. שוב טלפון לאמא, הפעם ניכרת התרגשות בקולה. גם איזינג מדבר איתה ומנסה לדלות ממנה פרטים. היא אומרת לנו להיכנס לחצר הפנימית ולחפש שם, ומוסיפה ואומרת שהמפעל היה בקומה הראשונה של הבנין. לא ויתרנו, פתחנו כל דלת בחצר הפנימית ופתאום פותחים דלת ומולה מעלית, לא מעלית ישנה עם סבכות ברזל, מעלית חדשה ומודרנית. ללא ספק זו המעלית ששופצה כששיפצו את הבניין. עולים קומה אחת, משמאלנו דלת נעולה ומימין שלוחה של אוניברסיטת לייפציג, מדעי האסלאם. שאלנו את הסטודנטים שהיו במקום מה יש מאחורי הדלת הנעולה, אף אחד לא ידע. איזינג לא ויתר, הוא היה בטוח שמאחורי הדלת הזו יש משרד שהכניסה אליו ממקום אחר, מחדר המדרגות המרכזי שליד הרחוב, מימין לכניסה לחצר. חזרנו לחזית הבנין. עלינו קומה אחת בחדר המדרגות המרכזי ועמדנו מול דלת נעולה. האם כאן היה המפעל של סבא? פתק קטן צמוד לדלת עורר בי תקווה, נכתב בו "אשוב בשעה 4:00".

כבר צהריים. לא הייתי רעב במיוחד, כנראה בגלל ההתרגשות הרבה, אבל הייתי חייב להתחשב בעמיתיי למסע. ליד המפעל מצאנו מסעדת תפוחי אדמה, קרטופלהאוס¹¹ והיה לי הכבוד להזמין את חבריי לארוחה. התחממנו מהארוחה המשביעה ומהחום במסעדה, והחלטנו לגשת למשרדי הקהילה היהודית ברחוב לֶאר 10 ¹² הסמוכים לבית הכנסת ברודי¹³ בקיילשטראסה 4.¹⁴ היום יום שלישי, המשרדים סגורים והדלת נעולה. בכל זאת איזינג צלצל בפעמון. נשמע זמזום מוכר ומישהו פתח את הדלת. נכנסנו, עלינו קומה, ולמזלנו פגשנו את מזכיר הקהילה. סיפרתי לו שבאתי מישראל ועל משפחתי בלייפציג. למרות שבאותו יום לא היתה קבלת קהל, הוא קיבל אותנו בברכה ובחביבות רבה וביקש ממני את שמות בני משפחתי. התחלתי עם משפחות גוטר ובוקסבאום ואחרי כמה דקות המזכיר חזר עם כרטיסיות ירוקות ישנות. לפני המלחמה נערך מפקד של יהודי לייפציג וממצאיו רוכזו בכרטיסיות אלה. הרבה גוטרים היו בלייפציג. בין הכרטיסיות איתרתי את אלה של בני משפחתי, סבא וסבתא, שמעון, משה ואמא וכמה כרטיסיות של משפחת בוקסבאום, ההורים, רגינה וישעיה וארי־פולדי. ביקשתי לקבל גם את הכרטיסיות של משפחת בר וקיבלתי את הכרטיסיות של ההורים, ברטה ואברהם (אדולף) וילדיהם הינס והלגה. חסרה לי הכרטיסייה של אחות אימי, הני. היא היתה נשואה למויה פוגלהוט, לכן ביקשתי לקבל גם את הכרטיסיות של משפחת פוגלהוט. המזכיר חזר והביא גם את הכרטיסייה שלה. הפאזל כמעט הושלם. איזו התרגשות לאחוז בידיי את הכרטיסיות האלה, עדות כתובה לחיי משפחתי בלייפציג שלפני המלחמה. התקשרתי לאמא ונתתי לה לדבר עם מזכיר הקהילה. משיחתם הבנתי ששניהם למדו בבית הספר של קרליבך ברחוב גוסטב אדולף. ההתרגשות שלהם הדביקה גם אותנו. קיבלתי את צילומי הכרטיסיות בידיים רועדות. ביקשו ממני לכתוב בספר האורחים של הקהילה את פרטיי ופרטי בני משפחתי. הצמדתי לספר כרטיס ביקור שלי מרמב"ם וכתבתי, "שמי אבישי גולץ, בן אדית גוטר ונכד של איסר והלנה גוטר הי"ד, חוזר היום ללייפציג לאחר שמשפחתי נאלצה לעזוב אותה לפני 66 שנים. עם ישראל חי!"

יותר ויותר אני משתכנע שמסע כזה הוא מעבר לכוחותיה הגופניים ובייחוד הנפשיים של אמא. נסיעה איתה היתה אחרת, קשה יותר, כואבת ומרגשת, אבל אולי טוב שנמנעה מלהגיע לכאן ולא ראתה את עיר הולדתה בעלבונה. לייפציג של היום אינה לייפציג שהיא זוכרת מילדותה, מוטב שתזכור את העיר ביופייה ולא בכיעורה. עזבנו את בניין הקהילה ברגשות מעורבים. לפי רשומות הקהילה היהודית בסוף המלחמה נותרו בעיר עשרים וארבעה יהודים, ועם מאתיים ניצולים ששבו מטרזיינשטאט ייסדו את הקהילה מחדש. ב־1989 הקהילה מנתה שלושים יהודים בלבד. בעקבות התמוטטות ברית המועצות יהודים היגרו מרוסיה ללייפציג בתקווה למצוא עתיד טוב יותר וכיום הקהילה מונה כ־1,200 יהודים, רובם אינם דתיים. בית הכנסת ברודי, שייתכן שסבי התפלל בו מדי פעם, היה סגור ולא היה אף אחד שייתן לנו להיכנס ולראות אותו. בית הכנסת נפתח ב־1904, בקומה הראשונה של בניין מגורים שהוקם ב־1898, והיה היחיד בלייפציג ששרד את השואה משום שפעל בבית דירות ארי. בחלונות העגולים הפונים לרחוב משובצים ויטראז'ים צבעוניים, ללא מוטיב יהודי שיכול להסגיר את בית הכנסת שנמצא מאחוריהם. בליל הבדולח בית הכנסת חולל, נבזז והושחת אך לא נשרף משום שהיה חלק מבניין מגורים. במשך תקופה מסוימת פעל במקום מפעל לסבון. ב־28 באוקטובר 1945 בית הכנסת נפתח מחדש ומאז הוא בית הכנסת היחיד בלייפציג. בתחילת שנות התשעים בית הכנסת שוקם וחודש, ובמאי 1993 נפתח שוב ופועל לעיתים בימי חול, בסופי שבוע ובחגים. הייתי רוצה להגיע לכאן לתפילת שבת פעם.

נותר לנו זמן עד שנוכל לחזור אל המפעל בהיינשטראסה 11 והחלטנו לנסוע לכיכר השוק שבחזית בניין העירייה הישן. בחנות ספרים מתחת לבניין העירייה מצאתי כמה ספרים על יהודי לייפציג ומפה של העיר מ־1940, לפיה הבניין ברחוב גוסטב אדולף 34 היה בפינת הרחוב המלך יוהאן. אמא צדקה. כנראה שבתקופה הרוסית הוחלף שם הרחוב לצ'ייקובסקי. מחוגי השעון זוחלים בעצלתיים, יש לנו עוד כשעה עד ארבע. החלטתי לחזור לבית המשפחה וביקשתי מרפי לבוא איתי; הוא נעתר לבקשתי ושמחתי מאוד. לפי המפה המרחק מכיכר העירייה הישנה לבית לא גדול ואפשר להגיע אליו בקלות ברגל. בני הזוג איזינג רצו לנוח מעט בבית קפה בכיכר וקבענו שניפגש כעבור שעה.

עברנו ליד בית הספר של קרליבך ברחוב גוסטב אדולף 7, בית הספר בו למדה אמא שלי. הרב אפרים קרליבך, שהיה רב הקהילה האורתודוקסית של לייפציג ומ־1924 שימש גם כרב העיר, פתח ב־1912 את בית הספר Höhere Israelitische Schule ¹⁵ וניהל אותו עד 1936, אז עלה לארץ־ישראל. המבנה שופץ והורחב ומאז שנת 1953 פועלת בו הספרייה המרכזית לעיוורים של גרמניה. גרם מדרגות רחב מוביל מהרחוב לדלתות הכניסה. משמאלו, על הקיר קבוע לוח נחושת המציין שכאן היה בית הספר היהודי של קרליבך. במרכז הלוח יש תבליט של מגן דוד, שמיד מזכיר לי טלאי צהוב ובתחתית הלוח כתוב 'לא נשכח'. קומת הכניסה השתמרה כשהיתה, מרוצפת במרצפות היוצרות רצף מרשים ומרגש של מאות מגיני דוד.

במעלה הרחוב, עד בית מספר 34, ניצבים בניינים משופצים ולצידם בניינים הרוסים ומוזנחים. אנחנו סוטים ימינה לרחוב פונקנבורג. בבניין מספר 14 גרו סבי וסבתי לפני שעברו לרחוב גוסטב אדולף.

אנו חוזרים לרחוב גוסטב אדולף. שוב אני עומד ליד בית משפחתי. הדלת החיצונית פתוחה, מישהו כנראה יצא או נכנס. אני מנסה לספוג כל פרט ועולה לאט במדרגות אל הקומה הראשונה. מצלצל בפעמון, איש לא עונה. ביקשתי מרפי לצלם אותי ליד הדלת, בליבי ידעתי שלכאן לא אחזור. אמרתי קדיש ואל מלא רחמים על סבי וסבתי שעזבו את ביתם ולא שבו אליו. מה חשבו כאשר סגרו את דלת הבית אחריהם?

יצאתי מהבניין ברגשות קשים ובעיניים דומעות. בחוץ כבר החשיך והתחיל לרדת גשם. טיפות הגשם התערבבו בדמעותיי. זה הזמן להתקשר לחוה'לה. היא שמעה את המחנק בקולי וחשה בהתרגשות שלי. כמה טוב לשמוע את קולה השלו והמרגיע. רפי הלך אחרי, כיבד את הפרטיות שלי ונתן לי לפרוק את המתח הרב שהצטבר בתוכי. אחר כך סיפר לי שהיה קרוב אלי מספיק על מנת לתמוך בי אם הייתי מתמוטט חלילה.

לאט לאט גמלה בליבי החלטה, איני חפץ לחזור לכאן, ראיתי את רוב הדברים שרציתי לראות. גם אם לא נכנסתי לדירה של המשפחה שלי ולא אצליח להיכנס למקום שבו היה המפעל של סבי, דייני. העפתי מבט אחרון לכיוון הרחוב עליו שמעתי רבות בילדותי וחזרנו אל בני הזוג איזינג. בדרך, בכניסה להיינשטראסה מימין, ראיתי חנות פינתית גדולה של עתיקות. אני אוהב דברים כאלה. היו לנו עוד כמה דקות ונכנסתי לחנות. רפי נשאר בחוץ. סמוך לכניסה לחנות, ליד הקופה, ישבה מוכרת צעירה שלא הרימה את עיניה מהספר שקראה. החנות היתה גדולה, מורכבת משתי חנויות שחוברו יחד והיו בה שמונצ'ס, כלי בית, סכו"ם, צעצועים, שעונים, מצלמות ישנות, פסלונים, רהיטים ומה לא. הסתובבתי מעט, מתבונן במוצגים. עיניי צדו אלבומי תמונות, שהונחו על שולחן־עגול נמוך מכוסה במפת קרושֶׁה דומה לעבודות היד שאימי נהגה להכין. איני יודע מדוע דווקא האלבומים משכו את תשומת ליבי יותר מהמוצגים האחרים. הרמתי אחד מהם ודפדפתי בו. הצילומים היו דומים, כמעט זהים לצילומים מהתקופה המאושרת של משפחתה של אימי. לפתע כאילו היכה בי ברק. כמה מהדברים הישנים שבחנות היו כנראה רכושם של יהודים מלייפציג, אולי גם של בני משפחתי, אילו מהם נשדדו מבתי יהודים ומחנויותיהם, אולי גם מביתם של סבי וסבתי? אלבום התמונות נשמט מידיי ונחבט ברצפה ברעש חזק שהקפיץ אפילו את המוכרת. יצאתי מהחנות בריצה והתיישבתי על מדרגות הכניסה, ממרר בבכי. רפי שהמתין בחוץ לא הבין מה קרה, גם המוכרת מיהרה לצאת והתיישבה על ידי. סיפרתי לה באנגלית מה הרגשתי כשעלעלתי באלבום התמונות. היא הבינה קצת אנגלית, כרכה את ידה סביב צווארי, חיבקה אותי ואמרה באנגלית מהולה בגרמנית, "אני יהודיה, באתי ללייפציג מרוסיה כדי ללמוד כאן באוניברסיטה. זו לא החנות שלי, אני רק עובדת בה, לפרנסתי. אני מבינה אותך היטב. אתה יכול להיכנס פנימה ולקחת את מה שליבך חפץ בו. ללא תשלום. הוא שלך." אחרי כמה דקות נרגעתי, הודיתי לה על דבריה והלכתי עם רפי לפגוש את הרטמוט ומריון. לא חזרתי לחנות וכמובן לא לקחתי משם דבר.

בני הזוג איזינג הספיקו לנוח מעט ולהתרענן עם קפה ועוגה; הם הזמינו אותנו לשתות קפה ותה ולהתחמם אבל הייתי קצר רוח ללכת למפעל של סבא וגיסו. הדרך מבית הקפה בכיכר העירייה הישנה למפעל אורכה כמה עשרות מטרים. האם המקום יהיה פתוח כפי שהבטיח הפתק על הדלת, מי נמצא שם, מה נמצא שם?

נכנסנו לבניין ועלינו לקומה הראשונה. לשמחתי הדלת היתה פתוחה מעט והאור בפנים דלק. דפקנו על הדלת. אין תשובה. נכנסנו פנימה ומולנו היתה תלויה כרזה גדולה ועליה באותיות קידוש לבנה המילה 'שלום' ומעליה, בגרמנית, 'השבוע היהודי בלייפציג 16.6-21.6.2003'. ליד הכרזה כוננית מבמבוק ועליה מוצרים שונים מישראל, בייחוד מוצרי חברת 'אהבה' מים המלח. שפשפנו את עינינו, לא מאמינים למה שאנחנו רואים. מאחד החדרים יצאה אישה גבוהה עם שיער בלונדיני קצר לבושה סוודר חום, לא ניתן לטעות באריות שלה. מעל צווארון הסוודר השתלשלה שרשרת כסף ועליה מנורת שבעת הקנים. מה קורה פה?

היא שאלה מה חפצנו. סיפרתי לה שבאתי מישראל ושכאן, לפני המלחמה, היה המפעל של סבא שלי למפות וכלי מיטה. הגברת, מריה שמה, נראתה המומה לא פחות מאיתנו וסיפרה לנו שבתקופה הקומוניסטית, עד לפני כמה שנים, פעל כאן עסק של תיקון מכונות תפירה והיו בו מכונות תפירה רבות. כך נמסר לה מפי אחד האנשים שעבד במקום. לא ידוע לה מי היה בעל העסק ומה עלה בגורל ציוד התפירה שהיה פה. בעבר ניסתה לברר מה היה כאן לפני המלחמה אך הדבר לא עלה בידה. ב־1992 היא ובעלה מנפרד ייסדו קהילה נוצרית קטנה בשם Jesusgemeinde (קהילת ישו), ומנפרד שימש בה ככומר. ב־2001 שכרו את המקום בהיינשטראסה 11, שנמצא בבעלות אוניברסיטת לייפציג, והקימו בו משרדים, חדרי לימוד וחדרים לעבודות עם ילדים. אולם התפילות שלהם היה במקום בו עמדו מכונות התפירה של המפעל של סבי. מריה הראתה לי צילום מליל הסדר שהיא וחבריה ערכו פה. האם אני חולם? מריה סיפרה שהיא ובעלה נוצרים פרוטסטנטים־אוונגליסטים. בספטמבר 2003 הקימו יחד עם כמה חברים בקהילתם קבוצה שנקראת Tor Nach Zion (שער לציון), שמטרתה להיות שער וגשר בין יהודים לנוצרים, בין ישראלים לגרמנים, שער דרכו יחזרו הנוצרים לשורשיהם היהודים, שער דרכו תזרום עזרה ליהודים בישראל ובלייפציג. צבטתי את עצמי, בודק שאין זה חזיון תעתועים. באותה שנה הקהילה הקטנה שלהם הצטרפה לקהילת אנדראס,¹⁶ קהילה הרבה יותר גדולה, שבה הם חברים כיום. מריה מספרת שהיא באה לארוז את הדברים האחרונים שנשארו במשרד משום שעליהם לפנות את המקום. אם היינו מגיעים מחר לא היינו יכולים להיכנס וכמובן שלא לפגוש אותה. אני רואה בסיטואציה הזאת אות משמיים, סימן שהייתי צריך לנסוע לגרמניה ולהגיע ללייפציג. הפגישה שלי עם מריה לא מקרית, היא היתה אמורה לקרות, כמו שאומרים ביידיש 'באשערט'. לימים, כשקראתי את ספרו של חיים באר 'חלומותיהם החדשים', מצאתי בו משפט שמבטא את תחושותיי לאחר המפגש עם מריה, "…צירופי מקרים הם האמצעי שאלוהים, שהוא ביישן מטבעו ומסתתר על פי רוב, משתמש בו כדי להראות את חיבתו למי שנושא חן וחסד מלפניו." אין לי ספק שהיום נשאתי חן מלפני האלוהים.

מריה נכנסה לאחד החדרים הצדדיים וחזרה עם תמונה משפחתית של מנפרד בעלה וילדיה בנימין, יהודית, רחל, נעמי ודבורה, שמות שאנחנו נותנים לילדינו. גרמני נותן לילדים שלו שמות עבריים, ועוד השם יהודית? 'יהודי' נכתב על הטלאי הצהוב אותו נאלצו בני משפחתי להצמיד לבגדיהם.

מריה סיפרה שבעוד חודש היא ובעלה יבקרו בישראל. הפצרתי בה להתארח אצלנו והשארתי לה כרטיס ביקור. הסתובבתי עוד קצת במקום שמעוצב בצורת האות חית וחזיתו מופנית לרחוב הראשי, להיינשטראסה. אין ספק, כאן היה המפעל של גוטר-בוקסבאום וכנראה שמישהו השתמש בציוד שנותר במקומו לאחר שמשפחתנו עזבה. מי זה היה, כיצד קיבל לידיו את כל הציוד ומה ייצרו כאן לאחר שסבי עזב, זו עדיין תעלומה. נפרדנו ממריה והיא הבטיחה לשמור על קשר.

נסענו מלייפציג לברלין. בדרך התנגנה יצירה של ה'קומדיאנטים היהודים' מהתקופה שבין המלחמות. אמא ודאי מכירה היטב את המוזיקה הזאת, סביר שהיו תקליטים כאלה בבית שלה. גשם שוב החל לרדת. אחרי היום הקודר והעצוב חשתי התרוממות רוח. למרות המועקה שנשאתי בתוכי במשך היום, אחרי הפגישה עם מריה חשתי הקלה מסוימת, תחושה שלא יכולתי להסביר לעצמי. כעת אינני משוכנע, כפי שהייתי כשיצאתי מהבניין בו נמצאת דירת משפחתי הנעולה, שזה הביקור האחרון בלייפציג. הגענו לברלין. נפרדתי מהזוג איזינג בחיבוק חם והודיתי להם על האירוח, על הנסיעה ללייפציג ועל החיזוקים והתמיכה לאורך כל היום. סגרנו את היום בביקור בביתו של ד"ר ורנר.

יום רביעי 14 בינואר 2004

שעת בוקר מוקדמת. אנחנו ברכבת לאמסטרדם, בקרון מפואר עם מושבים מרופדים, מרווחים ומדיפים ריח נעים. בין רפי וביני שולחן עליו אני כותב עכשיו. מסביב שקט, בקושי שומעים את שקשוק הגלגלים. לפני שישים שנה הרכבות היו אחרות, תנאי המסע היו אחרים, הכיוון היה הפוך ולא היתה דרך חזרה… איני יכול להשתחרר מהמחשבות האלה. אולי על הפסים האלה נסעה הרכבת שהובילה את סבי וסבתי מהולנד למחנה המוות בסוביבור? מבעד לחלון נוף מדהים, מרחבים אינסופיים של יערות, שטחים ירוקים ומים, הרבה מים. אלוהים בירך את הארץ הזאת. הנסיעה עברה מהר ואנחנו באמסטרדם. על הרציף חיכו הלגה ובן זוגה פונס קופר, אותו הכרנו בביקור שהזוג ערך לאחרונה בישראל. שמחנו מאוד לראות אותם. הם לקחו אותנו למלון סמוך לדירה של הלגה ומשם הלכנו אליהם בדרך קצרה, שעוברת ברחוב יעקב אוברכט.¹⁷ זו הפעם הרביעית שלי באמסטרדם ואת הסביבה הזאת אני מכיר היטב. ביקרתי כאן בפעם הראשונה בחורף 1971, כשהייתי סטודנט לרפואה באיטליה. הגעתי להולנד עם יעקב בכר, שותפי לדירת הסטודנטים ועם חברתו ולימים רעייתו, רחל. בדירה גרו אז הלגה ומינה מלצר, אישה ערירית שלאחר המלחמה קשרה את חייה עם משפחת בר, והיתה ידידה של המשפחה.

בדירה שררה אווירה זוגית נעימה. המטבח, השירותים וחדר האמבטיה שופצו. שאר חדרי הבית הכילו מאות ספרים שנמצאו בכל פינה. שולחן האוכל עגול וישן וסביבו שישה כיסאות תואמים, בפינת הישיבה אח־עצים על לוח שיש שהבאתי ב־1989 כשביקרנו כאן, חוה'לה ואני והילדים. סיפרתי להלגה על קורותיי בלייפציג ועל העניין שלי בתולדות המשפחה; היא לא ששה לדבר אך לחץ מתון שחרר ממנה כמה פרטים. למדתי ממנה שסבי וסבתי היו הראשונים שהגיעו להולנד בסוף 1938, אחריהם הגיעו גם שתי אחיותיה של סבתי, רגינה וברטה, ובעליהן. היא והינס, אחיה הבכור, נשלחו בטרנספורט הילדים מלייפציג לאנגליה; כעבור עשר שנים באו להולנד לפגוש את הוריהם. הפגישה היתה קשה לכולם. הוריה חזרו ממחנה טרזיינשטאט לאמסטרדם שבורים ואביה היה חולה מאוד. בשנים שחיו באנגליה, הלגה ואחיה נחשפו לתרבות חדשה, שפה חדשה והרגלים שונים, ולא הכירו את ההורים אותם זכרו כפי שהיו כשעזבו. בחוץ היה קר וגשם ירד כל הזמן ובבית היה חם ונעים. התקשרתי לאנה־פאולונה, ליָאן, והוא התרגש לשמוע אותי. סיפרתי לו שאני באמסטרדם ואמרתי שאני מאוד מעוניין לבקר את בני המשפחה בבית שבו אמא הוסתרה. הוא הבטיח לארגן פגישה ליום שישי.

יום חמישי 15 בינואר 2004

שנת הלילה היתה שלווה וטובה, לא כמו בלילות הקודמים בברלין. רפי ואני נסענו לכיכר ווטרלופליין,¹⁸ שם ממוקם שוק הפשפשים וממנו ניתן להגיע ברגל לביתו של רמברנדט, לבית הכנסת הפורטוגזי ולמוזיאון להיסטוריה יהודית (שנמצא מולו), אליו אנחנו מוזמנים לראות מוצגים שהיו שייכים לסבא של רפי.

השעה תשע וחצי בבוקר, המוזיאון נפתח באחת־עשרה. הלכנו לדירת המסתור של סבי וסבתי, לא רחוק מווטרלופליין, ברחוב נייווה פרינצנכראכט 87 פינת רחוב מאניאזֶ'ה.¹⁹ כשהייתי עם חוה'לה והילדים באמסטרדם ב־1989 הגענו עד הבית אבל לא היה לי אומץ להיכנס לדירה. עם רפי לצידי אני מלא ביטחון ורוצה לנסות לראות אותה. הקור היה עז והרוח הקרה נשבה בפנים והקפיאה. הגענו אל הבית והתחלתי להתרגש. איך ניכנס, האם הפעם יעמוד לי אומץ הלב לצלצל בפעמון הדלת, אולי נכונה לי אכזבה כמו בלייפציג ואין איש בבית; ואם יש שם מישהו, האם יכניס אותי לביתו או יעיף אותי לכל הרוחות; ואיך אדבר עם הדייר, אולי הוא מדבר רק הולנדית? צילמתי את הבית. נערה צעירה יצאה מדלת הדירה בקומה הראשונה. אזרתי אומץ ושאלתי אותה, באנגלית כמובן, אם היא גרה בדירה הזאת. היא ענתה בנימוס רב שאכן כן. שאלתי אם יש מישהו בבית והיא אמרה שאמא שלה שם, ואז ביקשתי ממנה לשאול את אימה אם אוכל להיכנס לדירה. הנערה חזרה לדירה ויצאה אחרי כמה שניות, "היכנסו בבקשה" אמרה והמשיכה לבית הספר (הלימודים מתחילים בשעה 10:00). איזה מזל, כפי שאמרתי, באשערט.

נכנסנו, עלינו כמה מדרגות ועמדנו בסלון. במרכז עמד שולחן ולידו ישבה האמא. הצגתי את עצמי וסיפרתי שבתקופת מלחמת העולם השנייה סבי וסבתי גרו בדירה זו, וכפי שידוע לי היה להם מקום מסתור בבית. הסיפור כבר ידוע לבעלת הדירה מאחותי, אילנה, שביקרה שם לפני כשלוש שנים. היא הצביעה על מקום המסתור מתחת למדרגות שמובילות לדירה בקומה השנייה; בחלקו הפנימי הנמוך ניצב ספסל, שעליו ודאי ישבו סבי וסבתי כשהנאצים חיפשו בבית יהודים, עכשיו זו פינת המחשב. לפי הסיפורים של אמא, בזמן החיפושים היא הסתירה את הוריה באותה פינה וסגרה אותה, ומשום שהיתה לה תעודת־זהות מזויפת שבזכותה חשה מוגנת, נכנסה למיטתם. בזמן החיפושים הנאצים בדקו 'מיטות חמות', עדות למישהו שישן שם לפני בואם. בזמנו הדירה היתה מאחורי חנות שפעלה בחזית הבניין. כיום, לאחר שנעשה שיפוץ, החנות היא חלק מהסלון. צילמתי כמה תמונות לעדות ולמזכרת, והודיתי מקרב לב לבעלת הבית שהסכימה לפתוח לנו את ביתה ונתנה לי לצלם אותו. עזבתי בלב כבד וכואב, חושב על הרגע בו סבי וסבתי עזבו את ביתם בידיעה כמעט ודאית שלא ישובו.

חזרנו לווטרלופליין ומשם הלכנו לבית הכנסת הפורטוגזי. בביקורים הקודמים שלי בעיר פקדתי את המקום אבל רפי לא ביקר כאן. בבית הכנסת, שנחנך ב־1675 ושימש את מגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו להולנד לאחר הגירוש, אין תאורת חשמל אלא נרות בלבד. לפני מלחמת העולם השנייה הוכרז כאנדרטה לאומית והנאצים לא פגעו בו; כך המבנה ותכולתו נותרו ללא פגע, בניגוד לרוב בתי הכנסת באירופה. אבי סיפר על ביקורו כאן כשהגיע להולנד בסיום המלחמה. אני מרגיש שבמקום הזה אני יכול לומר קדיש על סבי וסבתי; הם לא השתייכו לקהילה הספרדית אך האזור היה יהודי וודאי התפללו באחד מבתי הכנסת האשכנזיים הסמוכים. מחוגי השעון התקרבו לאחת־עשרה. חצינו את הכביש ופנינו למוזיאון להיסטוריה יהודית; לרפי יש פגישה עם האוצרת, אירנה פבר. המוזיאון נחנך ב־1932 במבנה שנמצא במקום אחר בעיר, במלחמה נסגר ומרבית אוצרותיו אבדו. המוזיאון החדש בנוי מארבעה חללים שבעבר שימשו בתי־כנסת אשכנזיים, בהם בית הכנסת הגדול של אמסטרדם בו התפללו בני הקהילה האשכנזית מאז 1635. בספטמבר 1943 ננעלו שערי המקום בהוראת הכובשים הגרמנים. לאחר המלחמה עיריית אמסטרדם קיבלה את המבנה, ב־1966 שיפצה אותו והחזירה אותו למצב בו היה לפני המלחמה. ב־1987 המבנה שופץ שוב והותאם לשאר מבני הקומפלקס, שהחל לשמש את המוזיאון להיסטוריה יהודית.

גברת פבר, אישה חביבה ומסבירת פנים, הזמינה אותנו לקפטריה לשיחה על כוס קפה; היא התרגשה מאוד לפגוש את הנכד של לואיס לם, וסיפרה שלפני המלחמה נרכשו ממנו מספר פריטים וכיום יש כאן רק שני פריטים שלו, שני קמעות יהודיים ישנים. ירדנו למרתף והיא הראתה לנו אותם. רפי עטה כסיות לבנות והחזיק את הקמעות בידיים רועדות וההתרגשות שלו הדביקה גם אותי. הקמעות צולמו בשבילו והוא לקח את הצילומים כאילו היו אוצר יקר. ערכנו סיור קצר במוזיאון, שרובו היה סגור לרגל שיפוצים ויצאנו לבניין התיאטרון היהודי.²⁰ הבניין נמצא בלב הרובע היהודי ובו רוכזו יהודי הולנד לפני שהועברו למחנה ווסטרבורק ולמחנות־מעבר אחרים בהולנד, מהם נשלחו אל מחנות המוות במזרח אירופה. קרוב לוודאי שלכאן הובאו סבי וסבתי שגרו בסמוך.

ב־1958 החליטה הממשלה ההולנדית להפוך את המבנה לאתר זיכרון. חזית הבניין שומרה כפי שהיתה, אולם התיאטרון הוסב לחצר פתוחה ושרידי הקירות סביבה שומרו. במקום הבמה הוצבה אנדרטה גבוהה שבסיסה מעוצב כמגן דוד. משמאל לכניסה קבוע לוח שחור ענק ועליו שמות כל המשפחות של יהודי הולנד שנרצחו על ידי הנאצים, ביניהם גם משפחות גוטר ובוקסבאום. נר־תמיד דולק למרגלות לוח השמות ולצידם כתוב: "אלה שמות המשפחה של אבות ואימהות, דודים ודודות, אחים ואחיות, בני דודים, סבים וסבתות, 104,000 בני אדם, 104,000 יהודים, רבים מאמסטרדם, נשלחו הרחק מהולנד והושמדו." אמרתי קדיש ורפי סיים באמירת אמן. בקומה הראשונה מעל התיאטרון מוצגת תערוכה שעוסקת ברדיפת היהודים ההולנדים בזמן המלחמה. באתר יש ספר עם שמות הנספים, מצאתי בו את שמותיהם של סבי וסבתי ואת תאריך הגעתם לסוביבור — 23 ביולי 1943, ואת בני הזוג בוקסבאום שהגיעו לסוביבור ב־26 במרץ 1943; כולם נשלחו למותם ביום הגעתם. עזבתי את המקום בלב כבד ובעיניים דומעות. בשלושת הימים האחרונים עברתי ציוני דרך בחייהם של סבי וסבתי הי"ד: מהבית והמפעל בלייפציג, דרך הדירה ומקום המחבוא באמסטרדם ועד למקום הכינוס בתיאטרון היהודי לפני השילוח אל המוות. עם כל הכאב אני מרגיש שזכות גדולה נפלה בחלקי. הייתי רוצה לחבק עכשיו את נכדיי האהובים והיקרים, עמית ורועי. אני מקווה שבאחד הימים אלך איתם ועם הנכדים שיבואו אחריהם באותו מסלול.

אחר הצהריים שוטטנו באזור הכיכר המרכזית של אמסטרדם, כיכר דאם, ואפילו פזלנו לרובע החלונות האדומים²¹ אך עמדנו בפני כל הפיתויים. במלון מצאנו הודעה מיאן, שקבע למחר פגישה באנה־פאולונה עם ילדי משפחת קומן — מיקי, אני, יאן, פיט והנס — וציין שאני תאסוף אותנו מהמלון. מאוחר יותר הלכנו להלגה ופונס לארוחת ערב. בדרך חזרה למלון ירד גשם טורדני שהכביד על מצב הרוח שלי.

יום שישי 16 בינואר 2004

אני אספה אותנו במרצדס גדולה ושחורה, היא כל כך דומה לאימה בפנים ובממדים. מזג האוויר נהיה גרוע יותר ויותר ואני בירכתי על היום היבש והקר שהיה לנו אתמול. הדרך עברה מהר, סיפרתי על עצמי, על משפחתי ועל הביקור בלייפציג. הבית לא השתנה מאז הביקור הראשון שלי ב־1971, בצידו הימני נמצא אזור המיון והאריזה של בצלי הפרחים ומקום האחסון שלהם. משפחת קומן פרשה מעסקי הפרחים ומכרה את המבנה. אני, פיט, מיקי ובעלה והנס מעלים זיכרונות סביב השולחן. כמה מהסיפורים מוכרים לי מאמא ומביקורים קודמים, ובכל פעם נוסף להם פרט חדש. הפעם שמעתי לראשונה את שמו של איש המחתרת שהביא את אמא שלי לכאן — יאאפּ וואכנאפּ,²² חברו של מר קומן.

התקשרתי לאמא, היא דיברה עם כולם ובטח התרגשה. בערב אשמע ממנה על השיחות האלה. אני מקווה שהיא מרוצה מהדרך שעשיתי בימים האחרונים, למרות שלפני הנסיעה לא חשתי בשמחה מצידה.

ילדי הזוג קומן גאים מאוד במעשה שעשו הוריהם חרף הסכנה הגדולה בה היו נתונים בשנים שאימי הסתתרה בביתם. במהלך החיפושים שהנאצים עשו בכפר היא היתה עלולה להתגלות ולהיתפס, ושכן היה עשוי להלשין עליה. הם הראו לי בגאווה את תעודת חסידי אומות העולם ואת המדליה שקיבלו הוריהם על הצלתה של אימי. מיקי, הבכורה, סיפרה שהיא ידעה שאמא יהודייה ושמרה זאת בליבה עד סוף המלחמה. הסיפור על אמא והאפונים שאספה בזמן האקציות עלה שוב וכולם צחקו. אחרי המלחמה, כשזהותה של אמא נחשפה, הבינו הילדים למה ההורים לא גערו בה כשחזרה עם סל ריק. מוזר לי לשמוע את הסיפור הזה מילדי משפחת קומן אחרי ששמעתי אותו מאמא; שתי הגרסאות זהות.

הזמן טס, צריך להגיע לאמסטרדם לפני שבת. נפרדנו בהתרגשות ובבכי, מי יודע מתי ניפגש שוב, אם בכלל. בשבילם אני בן משפחה וכך גם אני מרגיש כלפיהם, בזכותם אני קיים.

מבית ההורים בו גר הנס, בן הזקונים שנולד כשאמא גרה שם, נסענו ליאן. פגשתי אותו לראשונה בסוף שנות השישים, כשהגיע לירח דבש בארץ עם יָאני, רעייתו היפהפייה שנפטרה בינתיים. הוא הזדקן מאוד מאז ביקרנו בביתו ב־1989. כולנו מתרגשים מאוד אך לצערי לא נותר זמן לסיפורים נוספים. אמא חיה כשנתיים בבית משפחת קומן. מעט ידוע לי על התקופה הזאת ואני רושם לעצמי לשאול־לחקור אותה על כך כשאחזור. כל כך הרבה יש לי לשאול אותה.

מזג האוויר היה סוער ואני הציעה לנו לחזור לאמסטרדם ברכבת כדי שנגיע לפני כניסת השבת, זה הכי בטוח. הגענו לתחנה כשהרכבת עמדה לצאת. רצתי ונופפתי לנהג הקטר להמתין רגע ל'איש הזקן' שרץ אחרי — הוא רפי. הנהג חייך מתחת לזקן עבות והמתין עד שעלינו. אחרי פחות משעה וחצי היינו במלון. הלכנו לקבל את השבת בבית הכנסת יעקב אוברכטפליין²³ שברחוב היינצסטראאט 3,²⁴ באמצע הדרך בין בית המלון לבית של הלגה. זהו אחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר אך משנתמעטה האוכלוסייה היהודית באזור יש בו בקושי שניים-שלושה מניינים בערב שבת. חשתי התרגשות מיוחדת כשהתפללתי שם בערב שבת. אם סבי היה מציץ לרגע מבין קרעי העננים, ודאי היה גאה בנכדו שחזר למקום ממנו נלקח לפני שישים ואחת שנים. אחרי התפילה אכלנו ארוחת ערב שבת אצל הלגה, רפי קידש, "יום השישי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"; הוא התרשם מהאווירה בבית, מהאוכל ובמיוחד מהלגה ופונס, והודה להם על האפשרות לעשות שבת באווירה יהודית כשרה. מפוצצים מאוכל ועייפים חזרנו למלון.

שבת, 17 בינואר 2004

בבוקר מיהרנו לבית הכנסת. הייתי מעדיף לישון עוד קצת אבל בזכות רפי נפלה לידי מצווה ולא ויתרתי עליה. היו הרבה יותר מתפללים מאשר בליל שבת אך בשביל בית כנסת מרכזי מספר הנוכחים היה מביש ואפילו עלוב. הסיבה לריבוי המתפללים מתגלה במהרה, חתן בר מצווה עולה לתורה היום. יש גם יותר ילדים בקהל ומחמם את הלב לראות שהמסורת לא נתקעת אצל הזקנים. אחרי תפילת השבת אכלנו ארוחת צהריים אצל הלגה ורפי קידש, "ושמרו בני ישראל את השבת". הוא היה מרוצה מהאפשרות לקיים את השבת באווירה שהזכירה לו, וגם לי, את הבית. רפי חזר למלון ואנחנו הלכנו לשופינג לא רחוק מהבית, קודם כל לחנות גבינות ואחר כך לחנות לחומרי ציור עם מבחר עצום של צבעי שמן ומים. חוה'לה נמצאת בתקופת הציור, היא משתתפת בחוג ציור בדיור המוגן באלישע ומציירת המון. אתמול הלגה ופונס קנו לה כמה צבעי שמן ואני החלטתי להוסיף עליהם עוד כמה. מצאתי שם קופסת עץ יפהפייה, שימושית ומיוחדת, שיכולה להכיל צבעים ומכחולים ולשמש כן ציור, מתנה ראויה לחוה'לה. אני מקווה שהקופסה תמצא חן בעיניה. אף פעם לא הבאתי לה מחו"ל משהו אישי וזו הזדמנות מצוינת. הקופסה קצת גדולה ומסורבלת אבל אסתדר איתה במטוס. הלגה ופונס התנדבו לקחת את הדברים למלון, והייתי חופשי ללכת לרייקסמוזיאון ולמוזיאון ואן־גוך. ביליתי בכל מוזיאון כשעה. העין לא שבעה מהציורים, שחלקם הגדול היה מוכר לי מביקורים קודמים או מספרי האמנות שהיו בבית הוריי.

הלגה ופונס השאירו במלון את החבילות שלי, שתי חפיסות שוקולד בשבילי ושתיים בשביל רפי. איזה חמודים.

בדיוק אז נגמרו הדפים בפנקס ולא יכולתי להמשיך לכתוב. אני זוכר שיצאנו לארוחת ערב במסעדה עם הלגה ופונס, ולמחרת, יום ראשון, 18 בינואר 2004, חזרנו לארץ. איזה מסע זה היה.

בפברואר 2004, חודש לאחר שחזרתי מלייפציג, מריה ומנפרד בעלה התארחו בביתנו. נוצר בינינו קשר מיוחד וגם חוה'לה נדבקה בחברות המיוחדת הזו ונשאבה לתוכה בשמחה. במהלך השנים מריה היתה לאורחת קבועה בביתנו. בדרך כלל באה עם קבוצות קטנות, בעיקר של נשים, שהצטרפו למסעותיה בארץ הקודש ופעם אחת אירחנו בבית קבוצה של עשרים ושתיים נשים. אנשים אלה הם נוצרים מאמינים, שאהדתם ואהבתם לישראל וליהודים בלתי מסויגת, אנשים ממש נהדרים, לא הגרמנים שעליהם תמיד חשבתי.

הערות ומקורות

1          Hartmut Ising.

2          Grosser Wannsee.

3          Oranienburgerstrasse.

4          Neue Synagoge, בית הכנסת נחנך ב־1866 ועיצובו הוא מחווה לאדריכלות מחצי האי האיברי.

5          Centrum Judaicum.

6          http://www.adassjisroel.de/en/the-community-center-and-synagogue-of-adass-yisroel.

7          Artilleriestrasse.

8          Tucholskystrasse.

9          Charité Universitätsmedizin Berlin.

10        Illgen.

11        Kartoffelhous.

12        Löhrstrasse.

13        Brody Synagoge.

14        Keilstrasse.

15        נקרא גם Ephraim Carlebach School.

16        Andreasgemeinde.

17        Jacob Obrecht.

18        Waterlooplein.

19        Manegestraat.

20        Hollandsche Schouwburg.

21        רובע החלונות האדומים בהולנדית נקרא 'דה־ואלן'.

22        כך השם נשמע לי וזה תעתיק השם בקירוב.

23        Jacob Obrechtplein Synagogue (Raw Aron Schuster [RAS] Synagogue). בין השנים 2009-1949 האנס בלומנדל (Hans Bloemendal), חזן מוכר ומפורסם גם בין הגויים (אפילו אָני מכירה אותו), היה החזן של בית הכנסת. בלומנדל הוציא תקליטורים, אחד מהם שמענו אצל הלגה אתמול בערב.

24        Heinzestraat.