פרק ראשון – החיים ללא חיים
לפני שישה שבועות מת עלי אישי, כנאמר במגילת רות "וימת אלימלך איש נעמי" (רות א'). מכאן ניתן להבין שאין איש מת אלא לאישתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה.
"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל" אמר יעקב במות רחל, אישתו האהובה (בראשית מ"ח).
אישי מת עלי בתאריך כ"ו בחשון תשס"ו, 28.11.2005, בשעה 02:15.
כאשר אבי נפטר הרגשתי שכל העולם מת יחד איתו. אבי היה בעיני סמל הבריאות והנחישות. כך זכרתי אותו כילדה וכך התייחסתי אליו כמבוגרת. מאוד אהבתי והערכתי את אבי. מספר שנים אחריו נפטרה אמי. נפטרה לי אחות שמאוד אהבתי ולפני שנתיים וחצי נפטר לי אח. כואב מאוד ומעציב לאבד הורים ואחים, אבל לאבד בעל זה כאב שונה, כאב שלא ניתן לתאר אותו במילים, כאב מהול בכל התחושות והחושים של הנשמה ושל הגוף. אני אחות במקצועי, טיפלתי בחולים אחרי קטיעות רגליים והכאב הקשה ביותר זה "פנטום" – הכאבים שאחרי קטיעת גפיים – כך אני מרגישה בכל חלקי גופי מכף רגל ועד לקרקפת. זה כאב מייסר, צולף, מרביץ, סוטר בפנים בחוזקה עד שהגוף עושה כמה צעדים אחורה והעיניים רואות כוכבים, כמו מכת חשמל, ועד שנרגעים מהמכה באה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.
לפעמים זה מלווה בסימנים מבשרים אבל ברוב הפעמים זה בא במפתיע, ההפתעה יכולה להיות בכל מקום, בכל פינה בבית, במטבח ליד הכיור, בסלון, בשולחן האוכל ליד הסכו"ם והצלחת, ובמיוחד ליד כוסית הערק, שחיים כל כך אהב ללגום ולצעוק "לחיים" על מנת להזכיר לכולם לשתות כדי למלא עוד פעם ועוד פעם את הכוסיות – כי צריך שמחה, צריך צחוקים, צריך אווירה שמזכירה את "בית אבא ואמא", אווירה שמזכירה את "היחד", את הגעגועים לזה שאיננו (סיבה לעוד כוסית – כי שותים לכבודו ומציינים "בלבס מייחדו"; המשמעות של הביטוי הזה היא "לא מוותרים עליך, שותים לכבודך, בפעם הבאה אתה איתנו").
אבל חיים איננו וזה קשה. קשה לי מאוד. "ההצלפות והזבנגים" הכי כואבים מכים בי במיטה. זה פשוט טירוף. הוא לידי, אני שומעת את הנחירות שלו ושמה את ידי על כתפו על מנת שיפסיק לנחור, אבל במקום עליו אני שמה את ידי על ספרים, על הרדיו, על הקלטות, על המחשב ולא על חיים שלי. ואז עולה סוף סוף השחר ואני יוצאת לרחוב ושוב הזיכרונות מצליפים בי; אני נזכרת בטיולים הרגליים שכל כך אהבנו. חיים לימד אותי הרבה דברים, שלא הכרתי ולא הייתי מכירה בלעדיו, כמו האהבה לצעדות בחיק הטבע. הוא היה מראשוני המארגנים והצועדים בצעדת "שלושת הימים", שנערכה אחרי מלחמת ששת הימים סביב ירושלים, צעדות סביב הכנרת ועוד הרבה צעדות, שבהן השתתפנו, מאוחר יותר, עם הילדים ויחד איתם אספנו מדליות ותעודות. חיים לימד אותי את האהבה לים. הספורט הימי והשהות בים היו אצלנו במשפחה חלק מהחיים. הזיכרונות מלווים אותי לכל מקום, אפילו כשאני הולכת לשוק שחיים כל כך אהב, הוא אהב לקנות בשוק כי כולם הכירו אותו ונתנו לו את הסחורה הטובה ביותר. אני לא קונה בשוק (נשארתי לבד. אין לי למי לקנות) אבל אני אוהבת ללכת לשוק תלפיות. יש מוכרים שקוראים לי "אשתו של תור'מן". פעם, מוכר אחד שהכריז "עגבניות שלוש שקל" צעק לי "אשתו של תור'מן איך נפלו גיבורים". אני אוהבת ומעריכה את המוכרים בשוק. גם לאבי היה דוכן בשוק תלפיות יחד עם ציון אחי, ובו מכרו את הירקות שגידלו בעצמם. הזיכרונות לא מרפים. זה רודף אחרי בכל מקום ומייסר לי את כל החושים.
חיים ואני היינו נשואים ארבעים ושש וחצי שנים, היינו חברים חמישים שנה.
חיים קבור בבית הקברות הישן בזכרון יעקב לא רחוק מהבית שלנו. בכל פעם שאני יוצאת מהבית למושבה אני עוברת דרכו, מספרת לו את הקשיים בהם אני נתקלת יום יום שעה שעה, ומתייעצת איתו "מה לעשות", "איך להמשיך". אני מספרת לו על הבדידות, על הלְבַדִּיּוּת, על האלמנות ועל הגעגועים אליו. ביום שישי בצהריים אני מנקה את הקבר ומדליקה לו נר לכבוד שבת, חוזרת הביתה, מדליקה נרות שבת ומתייחדת עם הזיכרונות והגעגועים עד לצאת השבת. ביום שישי האחרון סיפרתי לו על כוונתי לכתוב ספר, שבו אספר על חיי לפניו, על חיי איתו ועל חיי בלעדיו.
קמתי ביום ראשון ואמרתי לעצמי "אביט על עברי, על ימי ילדותי הרחוקים בעיר מקנס שבמרוקו. אשתף את הקורא בחיי, בחיי בית הוריי, בחיי הקהילה, באירועים המהפכניים שאירעו לבני דורי.
רבים שאלו אותי "מי את? ספרי לנו על חייך", ואני לא יכולתי להשיב מפני שכוחותיי הפיזיים והנפשיים היו עסוקים במלאכת הבניין העצמי, מפני שאותם ימים רחוקים נשכחו מזיכרוני.
חשבתי לעצמי, אם אתאמץ לזכור, מי יבין את סיפורי? מי יקלוט מה אני באמת רוצה להעביר לבני דורי, למשפחתי לילדיי ולנכדיי, או לקורא שירצה לקרוא את סיפור חיי?
כי לכתוב זיכרונות משמע להכין מאזן חיים עד עתה. לזכור פירושו להפיץ אור על פרצופים ועל אירועים. מאז שהייתי צעירה עברו שנים ואני נחושה בדעתי לגלות מחדש, אם לא את המצוקה של ילדותי ושל נעוריי, אז לפחות את הדרך שהובילה אותי אל החיים שבניתי מתוכה.
דחף פנימי אומר לי לספר הכל ברצף. חשיפה מעוררת קשיים, סתירות, לבטים וחשבון נפש. היא מעוררת, מביכה וכואבת וכמה שהיא מתסכלת. שכרה הוא היכולת לפתח קירבה ואינטימיות. התגמול לשנינו – אתה הקורא ואני מרים – יהיה גילוי לב אמיתי, בלי זיוף, חף מחנופה ולא מתחסד.
אספר לכם על ילדותי ונעורי כפי שהרגשתי וחשתי אותם, ואני יודעת, כהורה לילדים וסבתא לנכדים (וכמעט לנינים), יודעת שלכל אחד מאיתנו יש מבט שונה על העבר שלו, גם אם נולדנו לאותם הורים וגדלנו באותה סביבה ובאותה אווירה.
השכל וההיגיון אומרים לי לא לגלות הכל ולא לחשוף הכל בפומבי; למרות זאת – מתוך אמונה שהקוראים יתרגמו את גילוי הלב שלי באופן אנושי, רגשי ואמיתי – אני נחושה לספר על כישלונות ועל אכזבות שהכינו אותי ואתגרו אותי, צעד אחר צעד, בדרך הארוכה והמייגעת שהובילה אותי להצלחות, לכישלונות ולהתפתחות.
אני שואלת את עצמי "מרים, האם את מסוגלת"? האם יש לך את הנחישות לשתף את הקורא באכזבות, בהתמודדויות, במאבקים היום יומיים במחסור הפיזי והרוחני, ובמיוחד במחסור הרגשי שליווה אותי עד שהכרתי את חיים, את הוריו ואת אחיו? יהיו חוויות שיהיה לי קשה לגלות אותן, אולם עמוק בתוך לבי, באופן אינטואיטיבי, אני חשה את ההבנה שלכם ואפילו את העניין להבין איך בשנות החמישים (שש שנים לאחר קום המדינה) שרדה בחורה בת חמש-עשרה, נאה ותמירה, אחות גדולה לשמונה אחים ובת לאמא בהריון. הייתי חסרת כל, מלבוש ועד אוכל, אבל מלאה שאפתנות ונחישות להפוך את הקשיים לדלק, לאנרגיה, לעוצמה, לתנופה. ככל שהיה לי קשה יותר, האומץ והיכולות התעצמו. לא תמיד זה הצליח, ברוב הפעמים זה לא הצליח, אבל באופן אינטואיטיבי הצלחתי להפוך את חוסר האונים, את אי-ההצלחה והאכזבה, לכוח מניע. כל כך התרגלתי להתמודד עם קשיים עד שכאשר דברים הלכו בצורה קלה יחסית, חרדתי וחששתי שמא משהו לא בסדר. הכנסתי לי לראש, שאצלי שום דבר טוב לא בא בקלות. התחושה הזאת מלווה אותי עד היום.
אינני רוצה לכתוב את סיפור חיי, אני מעדיפה לכתוב סיפורים מחיי. אני מקווה להמחיש לדורות הבנים, הנכדים ואולי גם הנינים שלנו, איך דורנו סגר אלפיים שנות גלות מאחורי המלאח הישן של מרוקו ועלה לגלוֹת עולם חדש, עלה לבנות ולהיבנות, לפגוש תרבויות חדשות, ללמוד איך לתכנן תוכנית שתאפשר לנו לעלות מדרגה אחרי מדרגה בסולם של תהליכי התפתחות אישיים. וכשנדמה היה לנו שהנה הגענו לראש הסולם, התדרדרנו באופן בלתי צפוי מכל המדרגות ושוב עמדנו בתחתית, מסתכלים למעלה, מתנערים מאבק ובוץ, ושוב מתחילים לעלות. כזה הוא דורנו.
עם הזמן פיתחנו יחסי גומלין עם "הנפילות", מין הדדיות, והן הפכו להבזקי אור מכוונים ומתווים דרך בתוך הסבך של הבלתי צפוי והבלתי נודע. למקריות היה תפקיד מרכזי ואפילו מכריע, לא הייתה תוכנית או יעד – "הכל קרה במקרה". לבני דורי לא היה את מי לשאול או עם מי להתייעץ. בגיל צעיר מאוד הפכנו להורים של ההורים שלנו, למדריכים ומורים של האחים והאחיות הרבים שלנו.
ההורים שלנו עלו לארץ האבות, עלו לירושלים, לצפת, לטבריה, עלו לקברי צדיקים עליהם חלמו מדורי דורות. הם הגשימו את השאיפה לה התפללו ופיללו בכל דור ודור – "בשנה הבאה בירושלים". אנחנו לעומתם, עלינו לארץ ישראל, עלינו להיות שותפים למפעל הציוני, עלינו להכיר את הדת החדשה של היהדות המודרנית, הדת שאפשרה גילוי ומימוש עצמי. עלינו ללמוד שפה חדשה, לנווט את עצמנו בתרבות חדשה. אנחנו עלינו "למצוא יקום חדש". כאן נוצר המשבר, הקרע, הכאוס בינינו לבין הורינו. פתאום, ללא מוכנות שלנו ושל ההורים, "הכל התהפך". הפערים בינינו ובין הורינו הובילו לדילמות, ולקרע עד לחוסר תקשורת. חיינו בעולמות שונים. אחד לא הבין את שפתו של השני. בינינו לבינם הפרידה תהום. לכל המצב הזה התלווה העוני והמחסור של דברים בסיסיים. באותה תקופה –"תקופת דב יוסף" – חילקו אוכל בתלושים; בשר קיבלנו רק פעם בחודש; מצרכי יסוד – סוכר, שמן, מרגרינה ועוד – קיבלנו תמורת תלושים; בגדים ונעליים היו בהקצבה.
ההורים היו חסרי אונים. תוך כמה חודשים נשחקה הסמכות האבסולוטית, שהייתה להם מאות בשנים. לא ידעתי מה צבע העיניים של אבי, דיברתי אליו בגוף שלישי, דיבור עקיף – לא דיבור ישיר. ולפתע, כל מה שהוא חושב ואומר "פשוט לא מתאים לי". לפחות פעמיים בשבוע חזר על עצמו מחזה "השדכנים" – אמהות מרוקאיות חיפשו כלות מרוקאיות לבנים שלהם, ואני הייתי אובייקט מתאים ביותר, בחורה נאה ממשפחה טובה. גילי היה צעיר אבל נראיתי גדולה. על מנת להתחתן בגיל חמש-עשרה או שש-עשרה, כפי שהיה נהוג במרוקו, הייתה נחוצה פרוצדורה פשוטה ושגרתית – בסך הכל נדרשו שני עדים, שנקראו שליחי מצווה, כדי לשנות לי את הגיל ולהצהיר שאני מבוגרת יותר (בגיל חתונה). אבי ראה מחויבות עליונה לחתן אותי לפני שחס וחלילה "אפתח עיניים" בארץ ישראל, שבה יהודים נוסעים ומעשנים בשבת. אבל לי היו תוכניות אחרות. וכך, לאחר לכתו של כל שדכן היה מתפתח ויכוח שהתעצם מפעם לפעם, עד שיום אחד העזתי להסתכל אליו, ישר לתוך העיניים שלו, ואמרתי לו "עבורי מרוקו מת, וכל מה שקשור אליו נקבר עמוק עמוק בתוך האדמה".
שנה לאחר שעלינו ארצה עזבתי את בית הוריי, את שבעת אחיי שנולדו במרוקו ואת אחותי התינוקת שנולדה שלושה חודשים לאחר שעלינו לארץ, והלכתי להגשים את חלום ילדותי – הלכתי לקיבוץ.
הוריי היו בהלם. המילה "קיבוץ" הייתה בעיניהם חילול השם, בכל המובנים. המילה קיבוץ נקשרה לאוכלי טרפות ועובדי אלילים. בקיבוץ אין דת, אין חגים, אין שבת. בעיני הוריי, היציאה שלי מהבית לקיבוץ הייתה משולה ליציאה לתרבות רעה. נערות בנות דורי לא יצאו מבית הוריהן לשום מקום, הן יצאו אך ורק לבית החתן.
בחיים לא אשכח את אבי, שתי ידיו על בית החזה, עומד לעשות "קריעה" על גורלו וגורל בתו האהובה. אמא שלי שרטה את לחייה כמנהג אבלות מרוקאי, צעקה ויללה "את הולכת לבייש אותנו בקהילה. רחמי, אם לא עלינו, אז על האחיות שלך. מי ירצה להתחתן עם בחורה שאחותה הלכה לקיבוץ?"
עמדתי מולם קפואה מפחד שלא יתנו לי ללכת. ואז, לפתע, אבי עמד במלוא קומתו ואמר לי "תלכי, אבל לעולם אל תשכחי מאיזה בית יצאת. בכל מקום שאליו תגיעי תעשי כמיטב יכולתך, תעשי את הטוב ביותר שאת מסוגלת לעשות באותו רגע".
כך יצאתי לאורו של העולם החדש, לאורה של הקידמה השזורה במאבקים בלתי פוסקים, מלווה בשני משפטים: א) לזכור ולא לשכוח מאיזה בית יצאתי; ב) בכל רגע ובכל עשייה לעשות את מיטב יכולתי!
המשפטים האלה היו כל הרכוש שלי. הייתה לי ביד שקית ובה בגדים שבכלל לא התאימו לי, הם היו קטנים עלי, אבל התביישתי ללכת בידיים ריקות לקיבוץ. בתוך הלב והנשמה היה לי הרכוש היקר ביותר שמלווה אותי עד היום – שני המשפטים של אבא שלי.
בספר הזה אספר לכם על הרבה החלטות מהפכניות שהעזתי לעשות במהלך חיי, אבל ההחלטה הנועזת והמשמעותית מכולן הייתה זו של אותו יום ראשון בבוקר, בשנת 1955, שעליתי לירושלים וירדתי בתחנת אבו גוש והלכתי לקיבוץ מעלה החמישה.
