חמישה ימים באב

דבר המ"פ

פרולוג

יום שלישי, 1 באוגוסט 2006

יום רביעי, 2 באוגוסט 2006

יום חמישי, 3 באוגוסט 2006

יום שישי, 4 באוגוסט 2006

יום שבת, 5 באוגוסט 2006

אפילוג

אחרי המלחמה — דגן יוגב

יואב שניידר

משפחת ברודנר

משפחת פיינטוך

משפחת צור

מונחון

דבר המ"פ

ב־25 ביוני 2006, ארבעה ימים לפני תפיסת אחריות על גזרה בעזה והחלפת קו עם פלוגה מ' של גדוד 71, נחטף גלעד שליט. החטיפה הובילה לשרשרת אירועים: הכניסה המאסיבית הראשונה לעזה מאז ההתנתקות; חטיפתם של אהוד גולדווסר ז"ל ואלדד רגב ז"ל; ופרוץ מלחמת לבנון השנייה. במרכז האירועים האלה ובחזית הלחימה ניצבו חטיבה 188, גדוד 74 — 'סער', ובחוד החנית פלוגת 'ונוס'.

בבוקר יום ראשון, 25 ביוני, היינו אמורים להתחיל אימון מפקדים לפני לחימה, לקראת תפיסת אחריות ביום רביעי על גזרת נחל עוז. בשעה 6:15 בבוקר צלצל המירס הצבאי. על הצג היה מפקד הגדוד, אורן סידי ז"ל. נדרכתי. אמרתי לעצמי שצריך להיות אירוע חריג מאוד כדי שהמג"ד יתקשר אלי בעיתוי הזה, מוקדם בבוקר לפני האימון. עניתי לטלפון ואורן אמר, "יש שני הרוגים לגדוד 71 וכנראה חייל חטוף. לא יתבצע היום אימון כמתוכנן. צריך להכין את הפלוגה לירידה מהירה לעזה." הפלוגה נכנסה ללחימה בעזה ומאוחר יותר בלבנון. לא התאמנו ולא ביצענו פעילות מבצעית על טנקים למעלה משמונה חודשים לפני החטיפה. סיימנו את התקופה עם ניסיון קרבי, שספק אם היה למישהו מלוחמי 'ונוס' מאז מלחמת לבנון הראשונה לפני יותר מעשרים שנה. כל צוות בפלוגה נסע עשרות אם לא מאות קילומטרים, חלקם בעזה וחלקם בלבנון, בשטח חולי, הררי ואורבני. החוויות שחווינו במלחמה הזאת הינן פרק משמעותי במלחמה הבלתי נגמרת על הארץ ועל מקומנו במזרח התיכון.

הספר 'חמישה ימים באב' מתמקד בחמשת ימי הלחימה הראשונים בלבנון, שהם המשמעותיים ביותר מבחינת הפלוגה. בתשעה באב, 3 באוגוסט, היום השני ללחימה, במהלך החיפוי לכיבוש הכפר רג'אמין נורה מטח טילי נ"ט מהכפר מג'דל־זון, מרחק של שלושה־שלושה וחצי קילומטרים מקו העמדות הפלוגתי. מטח טילים זה הפך את עולמן של חמש משפחות — משפחת ברודנר; משפחת פיינטוך; משפחת צור; משפחת שניידר, שבנה יואב נפצע קשה; ומשפחת 'ונוס'.

יצא לי לחשוב לא מעט "מה היה קורה אם…" — אם החטיפה היתה מתבצעת שבוע מאוחר יותר, כאשר הפלוגה שלנו היתה כבר בקו עזה… אם היינו עומדים פחות זמן בעמדות או נלחמים רק בלילה… ועוד 'אִמים' רבים. היום, ארבע שנים אחרי המלחמה, אנחנו מסיימים לכתוב את ספר המורשת של פלוגת 'ונוס' במלחמת לבנון השנייה. הספר מאגד בתוכו מקבץ זיכרונות של לוחמי ומפקדי הפלוגה; כל אחד מהזיכרונות האלה שופך אור מכיוון אחר, ויחד הם יוצרים תמונה מלאה עד כמה שאפשר על מה שקרה באמת. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לפיטר קצ'קר, טען־קשר בצוות המ"פ (צוות ג') במלחמה, שללא היוזמה שלו הספר לא היה בא לעולם; למשפחות ברודנר, צור ופיינטוך, שהסכימו לחלוק איתנו את זיכרונותיהם; וללוחמי ומפקדי הפלוגה במלחמה. היה לי הכבוד להילחם ולהוביל אתכם. אני מקווה שהספר ימצא את מקומו בין אבני הבניין של מורשת הפלוגה, של חטיבה 188 ושל חיל השריון.

— רס"ן (מיל') דגן יוגב

מ"פ 'ונוס' במלחמת לבנון השנייה

פרולוג

הפלוגה התקבצה תחת סככת הבטון בתקווה להימלט מהשמש הלוהטת. הטנקים חנו בחניון פלוגתי סמוך. המקום היה בסיס הטירונים ב'זיקים' והתקופה ראשית יולי 2006, כשבוע לאחר ההתקפה על הטנק של גדוד 71 סמוך לכרם שלום. התקפה זו הסתיימה בנפילתם של שני אנשי הצוות — ביניהם חבר למחזור, סגן משנה חנן ברק — וחטיפתו של רב טוראי גלעד שליט לרצועת עזה.

שבוע אחרי החטיפה היינו אמורים להחליף את גדוד 71, שתפס קו באזור כיסופים, ולהיכנס לקו מסודר למשך ארבעה חודשים. הידיעות על החטיפה התקבלו ב־25.6.2006 ושינו לגמרי את הערכותינו. במקום להחליף את גדוד 'רשף' הוקפצנו לעזה והיינו עתידים להשתתף במבצע הגדול, ששמועות ודיבורים בישרו עליו.

רק כשהגענו למחנה 'זיקים' הבנו את סדר גודל הכוחות שצה"ל ריכז סביב הרצועה — כוחות שריון, חי"ר והנדסה גדולים, הכוחות התאמנו, טיפלו בכלים וחיכו לפקודת הכניסה לרצועה. סוללות ארטילריה היו פרוסות במקומן והמטירו ללא הפסקה אש על מטרות בעומק הרצועה.

מצאנו את עצמנו נכנסים לשיגרה יומיומית חדשה ומייגעת: מתעוררים כל בוקר מוקדם, חוטפים משהו לאכול, מבצעים טיפולים שונים, ביניהם טיפולים לפני תנועה ובדרך כלל גם טיפולי זחל מתישים בחום הכבד, נחים קצת בהפסקה של ארוחת הצהריים ומתקבצים בסככת הבטון בהמתנה לשעות הערב, בתקווה שהלילה נעלה על הכלים ונכנס לרצועה. הפקודה לא מיהרה לבוא. לצערנו, כאשר הערב היה יורד, היינו מקבלים שוב ושוב את פקודת הדחייה לעוד עשרים וארבע, ארבעים ושמונה או שבעים ושתיים שעות. כך עברו יותר משבועיים ומיום ליום הייאוש הלך וגבר. את פלוגתנו — פלוגת 'ונוס אימפריה' — אפיינו מוטיבציה גבוהה ומוכנות לעלות על הטנקים ולבצע את אשר הוטל עלינו, והדחיות החוזרות יצרו תחושת אכזבה בקרב הלוחמים.

כחלק מהגברת הכוננות לקראת מבצע 'גשמי קיץ' הוכרז עוצר יציאות על כל הלוחמים עד להודעה חדשה, והיו חיילים בפלוגה שהתקרבו לשהות של חודש בצבא ללא חופשה בבית. סידורי הלינה ב'זיקים' הסתכמו בשינה בתוך סככת הבטון או על הטנקים. בשלב מסוים במהלך השבועיים האלה, החליט דגן, מפקד הפלוגה, לאפשר ללוחמים המתגוררים במרחק של עד ארבעים וחמש דקות נסיעה מהמחנה לצאת הביתה להתרעננות. ללוחמים שגרו במרחק נסיעה גדול יותר ולא יכלו לצאת לחופשה הקצרה, דאג דגן לסידורי לינה נוחים. בסוף כל יום, לאחר ביצוע הטיפולים והכנת הכלים לכשירות מבצעית, נשאר במחנה רק צוות ששמר על חניון הטנקים הפלוגתי והתחלף כל מספר ימים. שאר החבר'ה יצאו לאחד הקיבוצים של עוטף עזה. בקיבוץ סעד קיבלנו אירוח חם במיוחד. יצחק לוי, חייל ששירת עימנו בפלוגה והספיק לצאת לחופשת שחרור, גר בסעד ודאג לנו ללינה באולם הספורט של הקיבוץ כמעט כל יום.

אחרי למעלה משבועיים של המתנה מייגעת התקבלה בוקר אחד הפקודה. סוף סוף. ידענו שבאותו לילה יתחיל המבצע הגדול.

שוב ביצענו טיפולים לפני תנועה, סיימנו עבודות על הזחלים, העמסנו אספקה לשהייה של מספר ימים בטנקים מבלי אפשרות לצאת מהם, נכנסנו לסדר תנועה והמתנו לשעת ה'שין'. דגן ניסה לשכנע אותנו לנצל את מעט השעות שנותרו לפני המבצע לטובת שינה, לשווא. ישבנו בסככת הבטון, לבושים בסרבלים, מלאי מרץ ומוכנים לזנק לטנקים בהישמע הפקודה, מריצים צחוקים כדי לשמור על מורל גבוה.

באותו לילה מבצע 'גשמי קיץ' התחיל רשמית עבור הגדוד בכלל והפלוגה שלנו בפרט. במסגרת מבצע המשנה 'אלוני הבשן', שהתנהל באזור בית־להיה ובשכונת אל־עטטרה, הפלוגה קצרה הישג ראשון; צוות ד' — בפיקודו של אבי לוריא, סגן מפקד הפלוגה, גלעד שינדורף התותחן, גל ירחי הטען ויונתן בירן הנהג — השמיד שבעה מחבלים ממרחק של עשרה עד חמישים מטרים.

כעבור שלושה ימים מבצע 'אלוני הבשן' הסתיים. חזרנו לשטחי הכינוס במחנה 'זיקים'. במהלך המבצע הפלוגה פוצלה וכל מחלקה או צמד טנקים הועמד תחת פיקוד כוח חי"ר כלשהו, ולא היה רגע אחד בו שהינו במסגרת פלוגתית מסודרת. החזרה לשטחי הכינוס בתום פעילות מבצעית וביצוע טיפולים בטנקים, אפשרו לנו להתראות ונוכחנו שכולם בסדר. במשך כשבועיים הפלוגה המשיכה להשתתף במבצעי־משנה של מבצע 'גשמי קיץ': מבצע 'חוסם עורקים', מבצע 'היזון־חוזר' ומבצעים רבים אחרים, שבמהלכם שינעו אותנו מאזור לאזור ברצועה, ביניהם אזור כיסופים, מחסום 'קרני' ו'גבעת ניזמית'.

השתתפנו בכמה מבצעי־משנה גדולים: הראשון היה בפרוזדור כיסופים-כפר־דרום לשעבר, באזור בית־חאנון, שם קצרה הפלוגה הישג שני; צוות 3 — בפיקודו של תומר מגל, התותחן פלי בכר, הנהג אור אפשטיין ויואב שניידר (אשר על אף היותו קצין עלה בתור טען, מפני שזה עתה הגיע אלינו מקורס קציני שריון וביצע חפיפה טרם קבלת הפיקוד על מחלקתו) — הרג חוליית נ"ט, שמנתה ארבעה מחבלים וניסתה לירות רקטת אר.פי.ג'י. המבצע השני היה בשכונת סג'עיה שבעזה, שם קצרה הפלוגה הישג שלישי; צוות 2 — יואב שניידר, שנכנס הפעם בתור מפקד עם הצוות שלו, התותחן אנדריי ברודנר, הטען אלון פיינטוך ויאיר ברזילי הנהג — חיסל חוליית נ"ט נוספת שמנתה חמישה מחבלים.

חיסול המחבלים בוצע בצד הפעילות העיקרית שלנו — איתור והריסת מנהרות תופת באזור מחסום 'קרני'. רוב הזמן היינו מנותקים משאר העולם. בדרך כלל לא ידענו לכמה זמן אנחנו נכנסים ונהגנו לסגור את מכשירי הפלאפון על מנת לחסוך בסוללה. פעם ביום היינו מתקשרים הביתה למשפחות. אלי סיבוני, התותחן שלנו בצוות ג', צוות המ"פ (שכלל גם את ניצן בס הנהג, דגן יוגב המפקד, ואותי בתור הטען), היה מנצל את ההזדמנות הזאת לגלוש באינטרנט דרך הפלאפון ולהתעדכן בחדשות. באחת מאותן פעולות לאיתור מנהרות תופת סביב מתחם המחסום, התעדכנו לראשונה בהתרחשויות ובהתפתחויות בגבול הצפון. למחרת היינו עדיין בעיצומה של הפעולה בתוך עזה יחד עם גדוד 13 של גולני. מפקד גדוד 13, שהתמקם באחד הבתים בשטחי המחסום, עלה מול דגן ברשת הקשר וביקש מהטנק שלנו לחבור אליו לקבוצת פקודות דחופה. סיבוני שאל את דגן לפשר הבהילות. דגן ענה "מסיימים את המבצע, מעלים את כל גדוד 13 לצפון!" איפה שהוא עמוק בלב קינאנו. גם אנחנו רצינו לעלות כבר צפונה ללבנון, הרגשנו שמרכז העניינים עובר לשם. עם זאת, הרגשנו שגם התור שלנו יגיע.

לא עבר שבוע. ביום ראשון 30.7.2006, הצוות שלי, צוות ג', היה בדרכו חזרה לעזה מחופשה קצרצרה בבית. בדרך התקשר אלי ירון יוסף, מפקד טנק ג', והודיע לי "מעלים את הגדוד צפונה! אין לי עדיין פרטים נוספים." היה לו קשה להסתיר את ההתרגשות בקולו.

"אז לאן עכשיו?" שאלתי.

"נכון לעכשיו חוזרים למחנה 'זיקים', שם מרוכזים כל הטנקים. כנראה שנצטרך לטפל בהם ולהחזיר אותם לכשירות מבצעית, מה שאומר הרבה עבודות זחל."

הדבר לא הפתיע אותי. השתתפנו במבצעים רבים, ונסיעה ממושכת ואינטנסיבית גורמת לשחיקת הזחלים. בעיקר נשחקים ונשברים הפינים שמחברים בין החוליות של הזחל, והתעורר צורך דחוף להחליף אותם.

בתחנה המרכזית באשקלון פגשנו את אבי לוריא ואת עדיאל צוקרמן, מפקד צוות 2. אבי, שהיה אמור להשתחרר ביום רביעי של אותו השבוע, הספיק להזדכות על רוב הציוד האישי שלו והתכונן להעביר את תפקיד סגן מפקד הפלוגה לעדיאל. דגן שאל מי עתיד להיות סגנו כשנכנס ללבנון. אבי ענה בנימה נחרצת שהוא נשאר ומתכוון לחתום חודש נוסף.

הצוות שלי ושאר אנשי הצוותים שהיו בבית הגיעו למחנה 'זיקים'. הטנקים והלוחמים, שלילה קודם השתתפו באחת הפעולות לגילוי מנהרות במחסום 'ארז', כבר חיכו לנו במשטח. מחנה 'זיקים' התרוקן מאוד בהשוואה לתחילת חודש יולי. ניכר היה שרבים מהכוחות שאכלסו את המחנה הועלו צפונה. התחלנו להכין את הטנקים ללבנון. במשך כל אותו יום ועד רדת החשיכה עבדנו כמו מטורפים: ביצענו בעיקר טיפולים שבועיים וטיפולי זחל במטרה להחליף כמה שיותר פינים וחוליות. החלקים הפגומים סומנו בקצב מסחרר בספריי לבן על ידי הסמל הטכני של הפלוגה, ליאור מרדכי, המוכר לכולם בכינוי 'מורדוך'.

את דקות המנוחה ניצלנו על מנת להתעדכן בהתפתחויות האחרונות בצפון. אבי התקשר לחברו, סגן מפקד פלוגה בחטיבה 401 שכבר הועלתה צפונה, כדי שייתן לו כמה טיפים על אופן הפעלת הטנק בזירה הזרה לנו. החבר של אבי סיפר שנכון לעכשיו הטנקים משמשים כפלטפורמה לפינוי פצועים. בעקבות הדיווח הזה התעוררה דילמה: האם להחזיר את מארזי פגזי המפקד או להשאירם בחוץ ולהשאיר מקום לפינוי פצועים. לאחר התייעצות עם חגי עמר, סגן מפקד הגדוד, הוחלט להחזיר את מארזי המפקד רק לחצי מהטנקים של הפלוגה.

בבוקר יום שני הועלו הטנקים על המובילים ואנחנו עלינו על האוטובוס שנסע ל'רוויה', בסיס האם שלנו ברמת הגולן. לא ידענו לאן המובילים נוסעים משום שעוד לא היה ברור אם אנחנו עולים לגזרה המזרחית או לגזרה המערבית. המובילים קיבלו הוראה להגיע לקיבוץ אדמית, בגזרה המערבית. באמצע הדרך לרמת הגולן קיבלנו פקודה בה נאמר כי הגדוד שלנו ישתייך לאוגדה 98 הממוקמת בגזרה המזרחית. אבי הודיע במהירות על העדכון לנהגי המובילים והם שינו את מסלולם לכיוון כפר גלעדי. כאשר חצי מהמובילים הגיעו לכפר גלעדי, התבשרנו מפי נהגי המובילים שהם קיבלו הוראה מפורשת להעביר את הטנקים שלנו למושב זרעית, בגזרה המערבית, סמוך למקום חטיפתם של אלדד רגב ז"ל ואוהד גולדווסר ז"ל. השעה היתה מאוחרת. את המובילים שטרם הספיקו להגיע לכפר גלעדי הוחלט להשאיר למשך הלילה במחנה 'פילון'. בזמן שהפלוגה התארגנה עם יתר הגדוד בבסיס 'רוויה', נסע אבי לכיוון זרעית במטרה לחפש מקום לפרוק בו את הטנקים למחרת היום. חרף חוסר הידיעה על מיקום היעד לכניסת הכוחות, החליט אבי לסמן את מקום פריקת הטנקים סמוך למוצב 'יקינתון'.

בתום התארגנות מהירה ב'רוויה' אכלנו ארוחת ערב גדודית שנחשבה חגיגית במיוחד, היא כללה הופעה של שי גבסו בחדר האוכל של הבסיס. למחרת בבוקר ניתנו מספר שיעורים מפי קצין המודיעין, ראש מדור תותחנות הגיע במיוחד כדי להעביר רענון תותחנות לתותחנים ומפקדים, והרופא הגדודי העביר שיעורי עזרה ראשונה בעזרתם של גלעד פשרהופר החובש הפלוגתי ושל רועי כרמון, חובש וטען צוות 2ב. נאמר לנו להזדרז ולהעמיס את הקיטבג והציוד הצבאי על האוטובוס. הדגישו בפנינו לא לקחת שום ציוד אישי פרט לארנק ופלאפון עם מטען. לא ידענו לאן בדיוק נוסעים ולכמה זמן. דבר אחד היה ברור — אנחנו נכנסים ללבנון. זה באמת קורה!

וכך, בשעה שמנגינת השיר 'בעקבי הדרך' של להקת גייסות השריון בקעה מתוך הרדיו של האוטובוס, יצאנו באותו בוקר אל המלחמה.