נראה כי איזו אמת, אמת המציאות מרחפת מעל הראשים ומסתתרת תחת ה"אתה בחרתנו" המוטעם, אותו ה"אתה בחרתנו" המיוחד, הארץ-ישראלי... נראה, שה"עולם" אינו רואה אותה אמת, ירא ממנה, מעלים עין ממנה, אינו רוצה לדעת ממנה, אינו מתעניין אפילו לדעת ממנה – אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה: הר געש, הר געש...
(י.ח. ברנר. בין מים למים)
ספרות, בדומה לענפי אמנות אחרים, היא אמצעי (מדיום) לביטוי אישי של מחבר ולקרבה בינו ובין קורא. ספרות משמעותית אינה מתיימרת לבדר ולהסיח את הדעת מהמציאות; להיפך, היא משמשת למחבר כלי להיחשף בפני קורא, להשפיע עליו, לעמת אותו עם מציאות חייו, לעודד אותו להרחיב את תפיסת המציאות שלו, ולעורר בו חוויות ותובנות.
מסוף העת העתיקה התמקדה העבודה הספרותית ביצירות בדיוניות. ענף אחד של ספרות הבדיון עסק בחיבור מעשיות וסיפורי אגדות; אלו נתנו מענה לצורך האנושי בסיפור ופנטזיה. ענף אחר של ספרות הבדיון עסק באלגוריות; אלו דנו בסביבת החיים באמצעות הרחקת הדיון לזמנים, למחוזות וליצורים אחרים. השימוש הנרחב באלגוריה התבקש בתנאי מציאות, שבה הוגבל חופש הביטוי, ומעיד על מצוקתו של אדם החי במציאות כזאת לתת מענה לצורך שלו בביטוי אישי. האלגוריה אפשרה למחבר לעקוף את מגבלות הביטוי ולחשוף את דעותיו, חוויותיו, תובנותיו וביקורתו על סביבת חייו. המחבר קיווה שקוראיו ישכילו לפענח את הקודים האניגמאטיים-בדיוניים בהם כתוב הטקסט ויתרגמו אותם לפרטי חייהם. כאשר מחבר הצליח לדלות אמיתות אנושיות מתוך תכנים קונקרטיים ועלילה בדיונית, הייתה האלגוריה בעלת משמעות גם לדורות הבאים. (עיקר כוחו של דון קיחוטה אינו בהמצאות הדמיוניות, ואף לא בביקורת החברה והספרות בנות זמנו, אלא בהצלחתו של סרוונטס לרתום אותן ולרכב על גביהן על מנת לטפל באופן אינטימי בחרדותיו שלו - בחרדות של אדם - מפני השיגעון).
בסביבה בה שורר חופש ביטוי, אלגוריה אינה תנאי לביטוי אלא אלמנט סגנוני (ישנם אף כותבים המנסים להשתמש במבנים בדיוניים כמסתור מפני ביטוי כן וחשוף). לסופר בסביבה דמוקראטית מותר לכתוב על נושאים אקטואליים או היסטוריים תוך חשיפה אישית ומבלי להסוות עובדות. כך התפתחה ספרות חומרי מציאות - תפיסה ספרותית הגורסת שהתייחסות ישירה ומיומנת לחומרי מציאות חשופים, מאפשרת לקורא ולכותב תובנות וחוויות מדויקות. סופרים אמריקאיים (נורמן מיילר, צ'ארלס בוקובסקי, ג'ק קרואק) היו הראשונים להבין את האפשרויות הגלומות בספרות העוסקת בחומרי מציאות, אולי משום שהתפתחו במדינה דמוקראטית מיסודה; אולי משום שלא נשאו על גבם את סבל הירושה של מוסכמות הספרות הקלאסית, מוסכמות בהן דבקים עד היום סופרים אירופיים וישראליים.
האפשרות של סופר לעסוק בחומרי מציאות מובהקים והפקעת הספרות מתחומיו הבלעדיים של הבדיון, מרחיבים את תחומי הספרות וגם מטשטשים את הגבולות בינה לבין טקסטים אחרים (כמו היסטוריה, עיתונות, פסיכולוגיה, ביוגראפיה ועוד). טשטוש הגבולות בין ספרות ובין תחומי כתיבה אחרים, תובע הרחבה של הגדרת הספרות ומחדד את השאלה: "מה מעניק לטקסט ערך ספרותי?"
לדעתי, עמידה בשלושה תנאים מקנה לטקסט ערך ספרותי: עמדת יושר, מורכבות ומיומנות.
עמדת יושר - טקסט ספרותי הינו אמצעי לקרבה בין מחבר וקורא. טקסט המבוסס על שקרנות ותעתוע אינו מאפשר קרבה אמיתית. טקסט, בדיוני או עובדתי, שואב את ערכו (גם הספרותי) מכֵּנות המחבר. גם המניפולציה הספרותית של הבדיון נועדה להגיע בעקיפין לאמת. טקסט בדיוני שאינו כן הוא מעשיה סרת טעם. טקסט עובדתי שכתוב בחוסר כנות הוא תעמולה. אנרי טרויה, הביוגרף של טולסטוי, כותב שהסופר ביקש לעשות את אנה קארנינה דמות מפלצתית, במטרה לגנות את האריסטוקרטיה. אלא שמידת היושר שלו התגברה על הרצון לעשות תעמולה אידיאולוגית, ואנה קארנינה עוצבה כבת אדם – אנושית, מורכבת, ובסופו של דבר מעוררת אהדה יותר מכל דמות אחרת בספר.
מורכבות - טקסט פשטני מאופיין בדמויות חד תכונתיות, בסיפור דל פנים ובעמדה פנאטית שאינה מבחינה ברעיונות אחרים. טקסט כזה מעורר תובנות רדודות, והחוויה העולה ממנו היא שעמום. טקסט ישר, שכל פרטיו משרתים אמת אחת פשוטה וחד משמעית, ואינו מבחין בקשיים שהיא מעוררת, אין בו עניין מעבר להבנת אישיותו המוגבלת של המחבר.
טקסט מורכב חושף מצב מעמדות וצדדים שונים, ומעלה סתירות ולבטים. טקסט כזה מעורר עניין, מחשבה וחוויה משמעותיים. תובנות העולות מטקסט כזה פורצות את גבולות ההתרחשות הסיפורית ויש להן ערך אנושי.
מיומנות - בטקסט אין אנשים, אין מקומות ואין מצבים; יש בו רק מילים ומשפטים; באמצעותן נבנית קרבה בין מחבר וקורא, ונוצר רושם של התרחשות מעוררת מחשבה וחוויה. על מנת להפעיל את המנגנון הזה נדרשת שליטה בכלי הכתיבה – במילים, בתחביר, בדימויים ובאמצעים ספרותיים אחרים.
טקסט העומד בתנאים אלה הינו בעל ערך ספרותי. אין זה משנה אם הינו בדוי או עובדתי. עם זאת, לטיפול בחומרי מציאות אמיתיים יש יתרון ספרותי עקרוני על מודל המציאות האפשרית (או הבלתי אפשרית) שמעמידה ספרות בדיון. המהלך הספרותי מתאפיין בכך, שמחבר מנסה באמצעות טקסט להשפיע מחוויותיו ותובנותיו על הקורא. טקסט עובדתי מאפשר חוויות ותובנות מדויקות. עדות נאמנה אודות התנהגות של אדם אמיתי עדיפה על פני דמות פרי דמיונו של מחבר, שאולי טעה ובדה לה התנהלות בלתי אפשרית המובילה לתובנות מופרכות. בספרו האוטוביוגראפי "לחיות כדי לספר", מתייחס גבריאל גרסיה מארקס לסיפורו הראשון ומסביר "...שהיה הרהור מופשט מבולבל, ונחות עוד יותר בשל השימוש לרעה ברגשות מומצאים." "לחיות כדי לספר" עוסק בין היתר בחומרי המציאות בהם השתמש לכתיבת ספרו הבדיוני "מאה שנים של בדידות". ממרחק של שלושים ושש שנה, מארקס מצביע על הבלבול שעשוי להשתרש כתוצאה מערבוב של מציאות עם בדיון. מארקס חוזר לאירוע שתיאר ב"ימי רעה" וב"מאה שנים של בדידות", שם כתב ששלושת אלפי פועלים מורדים נורו בכיכר. ב"לחיות כדי לספר" הוא מספר שבחן את העובדות וגילה "...ששום צד אין לו חזקה על האמת. ואמנם הקונפורמיסטים אמרו שלא היו הרוגים כלל, ואילו הקיצונים, לעומתם, טענו בלי להניד עפעף שנהרגו יותר ממאה... ...קבעתי כי מספר ההרוגים היה כשלושת־אלפים, כדי לשמר את הממדים האֶפיים של הדרמה. בסופו של דבר, המציאות התאימה את עצמה: לא מזמן, באחד מימי השנה לטרגדיה, ביקש הנואם התורן מטעם הסנאט דקה של דומייה לזכר שלושת־אלפי הקדושים המעונים האלמונים שרצחו כוחות הבטחון."
מארקס מצביע גם על הטעויות שספרות בדיון עלולה להשריש, וגם על הקושי לכתוב ספרות חומרי מציאות באופן מושך ומרתק. ואכן, כדי לכתוב היטב ספרות חומרי מציאות נדרשים אופני ביטוי שונים מאלו המשמשים ספרות בדיון. חופש הביטוי מאפשר להעשיר את הכתיבה הספרותית ולרתק את הקורא בעזרת טכניקות הלקוחות מתחומים שבאופן מסורתי נחשבים מחוץ לספרות: ראיונות, הקלטות, דוחות, קטעי עיתונות, מזכרים, ועוד. בספרה "להקדים את אלוהים", השאירה אנה קראל את הראיון שערכה עם מארק אדלמן (ממפקדי גטו וארשה) כפי שהוא, ולא עיבדה אותו לסיפור עלילה. בספרי האוטוביוגראפי "אפס אחוז" השתמשתי בטכניקה זו, ובאמצעות המראיין (אני) שאלתי שאלות המתבקשות מדברי שלי. כך התאפשר לי לענות לקורא על השגות צפויות ולקיים איתו דיון מתפתח ואינטימי. בניגוד לכתיבתם של בעלי דמיונות, ספרות חומרי מציאות תובעת מהמחבר מחויבות לאמת וחשיפה כנה; הכותב נדרש לא להדהים את הקורא ולא להחניף לו, אלא לכבד אותו. טקסטים כאלה הינם תובעניים מאוד מהכותב ומהקורא, ומתגמלים את שניהם בתחושת קרבה לא מזויפת, בחוויות ממשיות ובתובנות חדות.
בבסיס העמדה המעדיפה ספרות חומרי מציאות נמצאת תפיסה אסתטית שונה מזו הקלאסית. האסתטיקה הקלאסית מחשיבה את הספרות (כמו גם שאר האמנויות) כשגרירה של עולם האידיאות המטאפיזי והמושלם בתוך עולם הממש הפגום. האסתטיקה הקלאסית השפיעה על מעמד הסופר כנביא המצביע על מה שראוי שיהיה ולא על מה שישנו, ועל התפתחות הספרות כתחום ראוי ושלם יותר מהחיים. עמדה זו הובילה לכתיבת טקסטים מושלמים - בעלי סצנות עגולות יותר מאלו המתרחשות במציאות, עלילות בהן כל החוטים נקשרים ולכל פרט יש סיבה (אם רואים אקדח במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה השלישית). האסתטיקה הקלאסית כופה את המציאות להתכופף לטובת הלכי הנפש של הגיבור (אם הגיבור נמצא בלחץ, נעליו ומכנסיו ילחצו עליו, הכסא בו יישב ילחץ עליו ויהיה לא נוח, וגם השמיים יהיו נמוכים והלחץ הברומטרי יהיה גבוה). עבודות ספרות כאלו מתאפיינות בלשון מוגבהת וחגיגית מהשפה המקובלת במציאות (עובדה שהועילה למשכילים האריסטוקרטים לשמר את הספרות בלתי מובנת, ומחוץ להישג ידם וידיעותיהם של ההמונים הנבערים).
ספרות חומרי המציאות משקפת תפיסה אסתטית, לפיה אין דבר מחוץ לחיים, וכל החוויות של הכותב מתעוררות מהחיכוך שלו עם מציאות חייו. כתוצאה מכך, ספרות זו מאופיינת בנושאים קונקרטיים, בשפה קרובה לזו המקובלת בחיים (ככל שהסביבה דמוקראטית יותר כך קטן הפער בין השפה הספרותית לזו המדוברת), העולם אינו מתכופף להלכי נפש של הגיבור (אנשים לחוצים יושבים על כורסאות מנהלים נוחות), והשמש יכולה לזרוח והשִטה לפרוח בשעה שנעשים מעשי זוועה. ספרות חומרי מציאות היא ביטוי לאסתטיקה של החיים, האסתטיקה של הלא מושלם. היא קרובה לחיים, נובעת מתוכם ומתייחסת אליהם בחדות ובישירות, מבלי להיזקק למשלי שועלים ולתחבולות קלאסיות פרי מאמץ לספר בדיות באופן אמין. בספרות אמינה אין צורך להתייגע כדי לייצר תחושת אמינות.
אפשר לכתוב עבודות ספרות טובות בכל ז'אנר. בסביבה בה שורר חופש ביטוי, ספרות חומרי מציאות היא הביטוי החד ביותר של ספרות משמעותית; היא מקרבת את הספרות לחיים.
