סל הקניות ריק

מגזין

17 יוני

חוק הספרים - חוק וספר / מאת איתי בחור

כתב 

החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל – מסך עשן שמסתיר את האינטרסים של המו"לים הגדולים ושל סופרים מבוססים, ‏ואת ההימנעות של הממשלה ממעורבות אמיתית ‏לקידום סופרים וספרות ...

מצב הסופרים והספרות ערב החוק
חוק הספרים צמח מתוך מצוקה אמיתית – הקושי של כותבים ומו"לים להתפרנס ‏–‏ ולכן קיבל תמיכה ‏ציבורית רחבה. המטרות המוצהרות של החוק נוגעות ללב: ‏להבטיח לסופרים ישראלים גמול הולם בעד ‏יצירתם; לקדם את הספרות בישראל; לשמור על גיוון תרבותי בפרסום ובהפצה של ספרים בישראל; ‏לתת הזדמנות לקוראים לבחור מבין מגוון רחב של ספרים לפי רצונם וטעמם; לאפשר תחרות בין ‏הוצאות הספרים וחנויות הספרים בנוגע לכמות, למגוון ולאיכות ‏הספרים המוצעים לצרכן.‏

עיקרי החוק
החוק התערב במחירי ספרים חדשים, הגביל אותם וקבע כמה הנחות מותר לעשות ולכמה זמן. הוראות ‏אלה פגעו ביכולת של רשתות הספרים לעשות מבצעים אגרסיביים על ספרי־מקור חדשים וגם ביכולות ‏של המו"לים הקטנים להתמודד מול הגדולים ולשרוד בשוק הרווי. מו"ל קטן שנתקע עם ספרים ורוצה ‏למכור אותם בחצי מחיר עובר על החוק גם אם המחבר של הספר שהוציא כלל לא מעוניין בתמלוגים. ‏וכשהמו"ל הוא גם הסופר – מצב שכיח בהוצאה לאור עצמית – החוק גורם לו לעשוק את עצמו. ‏
בנוסף, החוק קבע שיעור מינימום של 8% לשכר הסופרים מתוך המכירות. שיעור זה (שממילא היה ‏מקובל בענף) לא הועיל לכלכלת הסופרים משום שהשוק מוצף, המכירות של רוב הכותרים זעומות ‏ושכר סופרים של 8% מתוך כלום זה לא הרבה. ‏

החוק עבר
לבעלי האינטרס בחוק הזה (הוצאות הספרים הגדולות וקומץ סופרים שספריהם נמכרים בכמויות ‏גדולות) היה לובי חזק. הציבור, שהתרגל לקנות "ארבע במאה" חש קצת לא נוח וקנה גם את הנרטיב ‏הבידיוני לפיו החוק ייטיב את מצב הספרות והסופרים ותמך בו כמו נוצרי טוב בשטר מחילה מבלי ‏להבין בדיוק למי זה טוב.‏
החוק עבר. עברו כמה שנים. המטרות היפות שעליהן הצהיר החוק לא התממשו והמצוקות לא נפתרו. ‏הקורא לא יצא נשכר, הספרות לא קודמה ולא גוונה, מצבם של הסופרים ושל המו"לים לא הוטב. ... ‏ואז עלו טענות שהחוק הוא זה שגרם למצב הרע הזה. ... ואז ביטלו את החוק. ... ועכשיו, הפלא ופלא, ‏טוענים שהביטול יפגע במצב הטוב של הסופרים והספרות והביזנס. לפליק־פלאק הזה קוראים בלעז ‏ספין ובעברית גניבת דעת.‏

הר הספרים
האמת, הבעיה המרכזית בשוק ספרים אינה מחירי הספרים אלא עודף כותרים ביחס למספר הקוראים; ‏בעיה זו לא תיפתר אלא באמצעות ‏תיעול הפריון משפיכת מילים לשפיכת זרע שלא לבטלה – צמצום ‏כמות הכותרים וריבוי אוכלוסיית הקוראים; אין חוק שיש לו את ‏האון הדרוש למעשה כזה. במילים ‏אחרות, עברית היא שפה נידחת שמוגבלת לעם קטן וטרוד וטרוף, ומספר הקוראים קטן מכדי לעשות ‏את הכתיבה בשפה הנהדרת הזאת לעסק כלכלי. הבעיה עשויה להתמתן אם כל יצרני הספרים (מו"לים ‏גדולים כקטנים) יפחיתו את מספר הספרים ‏שהם מוציאים ויעלו את רמתם. לא נראה שזה יקרה בטרם ‏הנמרים והגדיים ירבצו יחדיו בסוכה מעורו של ‏לוויתן ויאכלו פלנקטון. ‏

האינטרסים של המו"לים הגדולים
מו"לים גדולים וסופרים מבוססים מתנגדים לביטול החוק משום שהוא מחליש את היריבים שלהם – ‏אלה שעוסקים במכירת ספרים ישירה ללקוחות: רשתות החנויות החזקות, ועל הדרך הוא פוגע גם גם ‏במו"לים קטנים ועצמיים (שאמנם חלשים כל אחד בפני עצמו, אבל יחד מסמנים אלטרנטיבה ונוגסים ‏בשוק משום שהם רבים ומתרבים).‏

האינטרסים של רשתות הספרים 
הרשתות שייכות לכמה מו"לים גדולים והן מעדיפות למכור את הספרים של בעליהן מאשר את אלה של ‏מו"לים גדולים אחרים. אי הנוכחות בחנויות מזיקה למו"לים הגדולים שאין בבעלותם חנויות אך אינה ‏בעייתית למו"לים הקטנים והעצמיים; זאת משתי סיבות שליליות ואחת חיובית. סיבה שלילית אחת: ‏אורך חיי מדף־החנות של ספריהם הוא ממילא קצר נורא (וספרים חוזרים פגומים מהטיול הקצר לחנות ‏ובחזרה). סיבה שלילית שנייה: רובם משלמים עמלות הפצה ומכירה שגובהן (בפועל כ-80% עד 90% ‏ממחיר הספר לצרכן) לא מאפשר לכסות עלות של הפקה נאותה ומוקפדת של ספרים, על רווחים ודאי ‏שאין מה לדבר. סיבה חיובית: המו"לים הקטנים ממילא מוכרים בעיקר מחוץ לחנויות – בהרצאות, ‏במפגשים, בכנסים ובאינטרנט; מבחינתם חוק הספרים הוא רעה חולה, מקשה עליהם להתפרנס ומאיים ‏על קיומם. בעצם, המהלך לביטול החוק, שהרשתות הובילו מתוך האינטרסים שלהן, מסייע דרך אגב ‏למו"לים הקטנים שלהם אין כוח לפעול לביטולו. בקיצור, הגדולים נלחמים על העוגה והקטנים, ‏כחסידים שוטים, מסתופפים לרגליהם, חוטפים בעיטות ומלקטים שיריים.‏

הספין של הממשלה
לממשלה נוח לשווק את חוק הספרים כמו גם את ביטולו כתמיכה בתרבות וכעידודה, זה מסיח את ‏הדעת ומרחיק ממנה תביעות לסיוע ממשי: קביעת מס הכנסה נמוך לסופרים; הפחתת מע"מ על ספרים; ‏מתן תמלוגים ריאליים והוגנים לסופרים על השאלות בספריות; מתן תקציב ישיר לספריות ואפשרות ‏לקנות ממי שהן רוצות, לרבות מסופרים (היום ספריות רוכשות ספרים באמצעות זכיינית בשם 'פמי ‏פרימיום', שלא עובדת עם רבות מההוצאות הקטנות והעצמיות). ובכלל, לא חסרות דרכים להיטיב אלא ‏שלכך נחוצים נכונות ורצון טוב להפנות לכך משאבים. בכלל, לממשלה קל יותר להשית על אחרים ‏הגבלות לא אפשריות מאשר לעשות מעשה שיש לו מחיר כלכלי. לממשלה, העיסוק בחוק הספרים ‏‏(בעדו.. נגדו..), מהווה מסך עשן מבורך שמסתיר את הימנעותה מנקיטת צעדים לטובת התרבות.‏