יש ימים כאלה. העסקים יגעים ומייגעים, אין חשק לעבוד, הצלצולים והקולות והטונים של הטלפון מעוררים אלרגיה ופריחה פושה בנשמה, המסך של המחשב מתבונן בי באיבה, והקירות מתעבים וסוגרים ואוטמים את החלונות. אין אוויר. בימים כאלה אפשר להישאר מתוסכלים בבית ולהלחם לשווא בהוויית החידלון או לנעול את הבית בבית, לצאת החוצה ולחפש הרפתקאות ואוויר וחופש.
בשעה 10 נשברתי. "בואי," אמרתי לחדוה, "יוצאים לטיול שנתי;" היא לא ממש התאכזבה מההכרזה על השביתה. בבית היה אחד בפברואר, בחוץ היה אביב. שני חתולים הזדיינו על המדרכה; הם הסתכלו עלינו בחשש וכשראו שאנחנו לטובתם עשו הצגה לכבודנו. התחיל להיות טוב. עלינו על המכונית (היום פקע הביטוח הישן שלה והביטוח החדש נכנס לתוקף) ונסענו לחיפה. כבר הרבה זמן אני רוצה להסתובב באזור הדר. הדר הכרמל כשמו לא כן הוא; אין בו הדר ואין הוד, כמו מה שקרה לבית"ר. רציתי להסתובב ולראות, אולי יותר מעניין שם.
קודם כל נסענו לעיר התחתית והחנינו את המכונית אצל אִהאב ואוסמה מ"קפה סמי", שמכבדים אותנו בקפה ובחנייה. לדעתי, מן הצדק ומן היושר לכרות ברית ערים תאומות בין העיר התחתית ובין כפר הפסאדות פוטיומקין. נראה לי שכל רגע יעבור ברחוב העצמאות המלך מתיא הראשון, מין גוויה לבושה בגדי מלכות, מוסעת לראווה במכונית ומישהו אוחז ביד שלה ומנופף בה להמונים, לשוות למת מראה של כאילו־חי ונושם וסימפטי. מאז שמשרדי ההוצאה לפועל פועמים בלב רחוב העצמאות קשה מאוד למצוא חנייה בסביבה. הקורבנות באים לשחרר את העיקולים ועל הדרך חוטפים קנסות חנייה. החייאת העיר נעשית בהשראה צרפתית, אם למסכנים אין כסף לשלם חובות ארנונה יאכלו לפחות דוחות חניה. כמה קל לשבור אנשים שבורים. החיים נמשכים.
הכרמלית שרופה. טיפסנו במדרגות להדר. ראשית ביקרנו את קלאריס ויצחק ודודי מחנות "מסחר הספר", חנות הספרים היחידה בחיפה ששמה מבטא במדויק וביושר את מהותה; היא לא מתחזה למשהו אחר ולא מתקשטת בהבלים של קופירייטרים, לאנשים שעובדים בה אין שלטים על החזה ולא כתוב עליהם "אשת ספר" או "יועץ טיטולרי". אנחנו אוהבים אותם. נכנסנו ואמרנו שלום להם ולספרים שלנו.
נעשנו רעבים וצמאים. הלכנו לשוק תלפיות וראינו ירקות יפים ובגדים לדוגמניות בעשרה שקלים ומסעדות, שמתחזות למסעדות־פועלים אותנטיות עם מנות שרימפס ב־125 ש"ח.
טיילנו וטיילנו. בסוף חזרנו לרחוב החלוץ. המשכנו לשוטט. הלכנו ברחוב ולא היה שם כלום. בדרך חזרה הופיע מין ספֵק־דוכן ספֵק־חנות עם כל מיני מאפים גרוזיניים. מאז שגרוזיה נעשתה גאורגיה והאוכל הגרוזיני נעשה טרנדי, המסעדות הבוכריות והאוזבקיות והאזריות החליפו את השמות של המאכלים שלהן לשמות גרוזינים והקפיצו מחירים. בחנתי בחשדנות את החצ'פורי שבוויטרינה, הם נראו בסדר גמור. על הדלפק נחו חצ'פורי אג'ראולי ובהם קיננו ביצי עין. גם המוכר נראה בסדר. למרבה האכזבה, במקרר שבחוץ לא היתה בירה, רק משקאות קלים. כמעט המשכנו ללכת אבל אז ראיתי מקרר נוסף בתוך האפלולית שבחנות. נכנסנו פנימה לבדוק אותו. מאחורי דלת הזכוכית התקררו פחיות בירה ובצילן חסו בקבוקי וודקה קטנים. נחה דעתי. מול הדלפק חנו כמה שולחנות ועליהם פרושים שטיחים צבעוניים. התיישבנו.
האיש מאחורי הדלפק, גדול וחד, בחן אותנו מזווית העין והתחיל להסביר לנו על המאפים, "זה חצ'פורי עם בשר, וזה עם גבינה וזה.."
"מה אתה ממליץ," שאלתי. לקחנו מין מאפה נהדר עם בשר וביקשתי שני בירה. היו לו בקבוקים קטנים של היינקן וקורונה (קורונה בחמארה גרוזינית.. צלם בהיכל!) ופחיות ירוקות של חצי ליטר בירה לא מזוהה. לקחנו בירה ירוקה. קיבלנו שתי כוסות זכוכית. מי ששותה יודע שלהוציא קצף מפחית בירה זה קשה כמעט כמו להוציא מים מסלע, צריך טאץ' וניסיון ותרגול. מזגתי. האיש מאחורי הדלפק העיר, "אתה יודע למזוג."
הסתכלתי על חדוה, "בא לך וודקה?" בא לה. קמתי לראות איזו וודקה יש במקרר. הבקבוקים היו במידה של מאתיים גרם עם תווית דיסקרטית, שלא הסגירה את היצרן. הסתכלתי על המוכר, "לא נתעוור מזה?"
"לא," הוא החזיר לי בחיוך, "הוודקה דווקא טובה."
לקחנו וודקה. קיבלנו שתי כוסות חד־פעמיות. שאלתי אם יש כוסיות קטנות מזכוכית. "ויטיה! תן להם שתי כוסות." ויטיה לא מצא כוסות כאלה. הבקבוק נשאר לנוח על השולחן והמשכנו לשתות בירה ולכרסם במאפה, שהיה קצת יותר ממצוין. אחרי עשר דקות האיש הפנים שלא נשתה וודקה בכוסות חד־פעמיות, מצא מארז של כוסיות שוט חדשות וחילץ לנו שתיים מתוכו.
לא הצלחנו להחליט אם הוא גרוזיני או רוסי, עד שבא חבר שלו והם דיברו בגרוזינית. צלילי המילים הגרוזיניות השרו עלינו תחושה של בית. שנינו נולדנו בארץ ואף אחד מאיתנו לא בא מרקע גרוזיני, ובכל זאת הרגשנו כמו ילדים אובדים שמצאו את הדרך הביתה. כנראה שלפעמים צריך להזדהות עם משהו. נעימת הדיבור שלהם היתה רכה וחדוה ניחשה שזה מבטא אבחזי, ואכן הסתבר שהאיש נולד בעיר פוטי שבאבחזיה, לא רחוק מבטומי שבאג'רה. נשבר הדיסטנס וקיבלנו גרסה של הביוגרפיה שלו. שמו ישראל, הוא עלה בילדותו, כל חייו עבד כמהנדס, יצא לפנסיה ופתח את המקום הזה להשלמת פנסיה ועיסוק. ובא גם חבר שלו, וגם ויטיה יצא מהמטבח וראינו אותו בכל גודלו והדרו. ועוד בירה. ועוד וודקה. ועוד מאפים. וסיפורים.. וככה זלג היום על פלגי בירה וודקה. עד שנגמר.
בדרך חזרה דידינו ליד שלט מאיר עיניים "זהירות מדרגות משובשות". המכוניות בכביש לידנו נסעו יותר לאט מכדור הארץ בגלל הפקק היומי של הבריחה הגדולה מהעבודה. רציתי לפתוח את אחת הדלתות ולכפות על אחד הנהגים טרמפ קצר אבל חדוה הסתייגה. ומשום שאסור לנהוג עם אלכוהול הלכנו ברגל עד הבית.
צילמה חדוה רוקח, © כל הזכויות שמורות
