אש לבנה

לזכרו של קובי אייל

היום נפטר קובי אייל, איש יקר ואהוב.

לזכרו אעלה כאן דברים שכתבתי בעקבות מופע התרבות הייחודי והחד-פעמי, שהעלה יחד עם אוהד בן עוזיאל ב-24 באוקטובר 2014. בעיניי, רגע התעלות נדיר זה היה שיא בחייו, וגם בחיי הנוכחים באולם:

” = חוויה טוטאלית = נגד כל הסיכויים =

יש בחיים רגעים נדירים, שבהם שיר או תמונה או זיכרון מעוררים חוויה עזה והבנות חדשות ופתאום תפיסת המציאות מתרחבת והחיים נעשים עשירים יותר, מלאים יותר, שווים יותר.

רגע כזה היה הערב, יותר נכון שעה כזאת, שעת חסד ואור. קבוצת אנשים קטנה התקבצה ובאה להופעת בכורה צנועה שנקראה “אש לבנה” – קובי אייל קרא קטעים מ”מגילת האש” של ביאליק ואוהד בן עוזיאל ליווה בגיטרה קלאסית.

לכאורה, זה היה אמור להיות עוד ערב לא יומרני של קריאת שירים, קצת מעייף, קצת פטתי, קצת דעתני… לא היו ציפיות גדולות ולא היו תקוות גדולות. האורות כבו. נהיה שקט. אוהד בן עוזיאל החל לנגן מלודיות שחזרו על עצמן בווריאציות שונות – והן היו אותו דבר ולא היו אותו דבר. והנגינה החוזרת ונשנית ומתפתחת ומהפנטת הציפה בהלך נפש של טראנס והתרגשות וציפיה. ואז קובי אייל קרא מנפשו קטעים ממגילת האש – חיבור בין הקטעים על המסירות וההתמכרות לאל – התמכרות שורפת ומכלה ומכזיבה ומחריבה וממיתה – ובין הקטעים על אהבת העלם לעלמה, שכולה אהבת החיים והיופי, על כך שהאהבה יכולה להציל לרגע אפילו מאלוהים ומחורבנו ומהקריעה.

ובהדרגה האולם הקטן בבית הכט נעלם. והקהל נעלם. ולא היו עוד אנשים וחלל וזמן – רק חוויה נותרה והיא עברה מדור לדור, מביאליק לקובי ולאוהד, ומהם אל הנפש השומעת ומתמלאת. נותרה רק רוח שחוללה חוויה רוחנית; נותרה אמנות ושערות סומרות. שעה נדירה כזאת עושה את החיים שווים וראויים לחיותם.

תודה קובי, תודה אוהד. לא הוספנו תמונה כי אין תמונה שתשקף את החוויה הזאת. “

———-

יהי זכרו של קובי צרוב בלב יקיריו, מוקיריו ואוהביו.

(15 בינואר 2024)