כשאני הייתי פאטי באלריני

מתוך הספר

זה יהיה חסר תכלית להאשים את עצמי ולהרגיש אשמה בכל מה שקרה. אינני יכולה לחזור אחורה ולכתוב מחדש את הסיפור הזה באופן אחר. הוא עומד בפני עצמו, האמיתות שלו מעצבות את המציאות שלו.

להביע משאלות שיכולתי להיות אמא טובה יותר או בת פחות בעייתית, זה חסר תועלת. יש לי את הכוח של האשה שיושבת כאן היום וכותבת. חזקה יותר מאחדות, חלשה יותר מאחרות. אני יכולה לקבל את זה. אני אשה שהיא סכום של התנסויות רבות. אני מקוה שאני מספיקה לאלו שזקוקים לי. אם לא, הם פשוט יסתגלו, כמוני. על כולנו לגדול.

היה קשה לחכות למשפט שנראה כאילו לא יתקיים אף פעם. התקוות שלי גאו – רק כדי לשקוע באכזבה. דכאון תמיד אורב ומחכה לפסוע פנימה כשדברים נעשים קשים. התאבדות לא נחשבת יותר בעיני בתור חברה.

ללמוד לבטוח בעצמי ובאחרים, ללמוד לאהוב את עצמי ואת אחרים, אלה מיומנויות שלא חוזרות בקלות. אני אדם שנהנה מהיכולת לאהוב ורוצה לבטוח. שני אלה, אמון ובטחון נמצאים שוב בחיי. זה טוב.

זה יהיה פשוט ומכוער מאוד לחיות חיים מלאי חשדנות בגברים, חדורי שנאה לג'ו, ולהשאר אשה מוכה. אני לא שואפת לנקמה ואינני נושאת צלב. אני לא מוכנה לעשות את חיי במה לנאומים עצובים על דבר שחלף.

אז למה לכתוב את הספר הזה? אם הוא לא בשביל לנקום? אם הוא לא לכתוב את העבר, אז לשם מה?

אני לא מרגישה שנרפאתי ולא חושבת שהסיפור שלי יציל חיים רבים. הצדקת הכתיבה של הספר הזה רק ב"תירוץ" שיום אחד אוכל להושיט אותו לבנות שלי, אינה הסיבה הנכונה לכתיבתו. אני תמיד יכולה לספר להם את הסיפור.

כתבתי את הספר הזה כי הוא הסיפור שלי; כמו לי, יש לו ערך.