מתוך הפרק הראשון
רגע. בכל אופן, סליחה שהטרדתי אותך…"
"זה בסדר."
רק תרדי מהקו שלי ומהר, אמרתי לה ביני לבין עצמי. היא צייתה לי וניתקה.
הנחתי את השפופרת. חיפשתי ולא מצאתי בתיק את מברשת השיער. החלקתי את שיערי בכף ידי מבלי לטרוח ולבדוק את התוצאות במראה בכניסה. אחר כך תחבתי לתיק את ערימת הניירות שהכנתי מראש. וכבר הייתי בדלת כשנזכרתי. חציתי את המסדרון החשוך שהוביל היישר לקליניקה הצמודה לדירת המגורים. שם, על השולחן בפינה, נחה חבילת הקלטות הארוזה היטב… קלטות אודיו קומפקטיות שהאזנתי להן שוב ושוב, עד כי ידעתי כמעט בעל פה מה נמצא בכל אחת מהן. תחבתי גם אותן לתיק וטרקתי מאחוריי את דלת הקליניקה. וכך יצאתי לפגוש את אורנה, אלילת נעוריי…
***
המיצובישי גנחה קלות ואז התעשתה וחזרה לתפקד בצורה סבירה. מן הראוי להגיע איתה למוסך, השאלה רק מתי. אולי אם הפגישה עם אורנה לא תתארך… אבל אין סיכוי! אני זאת שביקשתי ממנה לפנות בשבילי את רוב הבוקר. ואם ביקשת דבר כזה מפסיכיאטרית ראשית של כפר נוער טיפולי, וגם קיבלת, אז דבר אחרון שתרצי הוא לקצר את הפגישה.
אורנה באמת היתה אלילת נעוריי. לא שהיא חשדה בזה. (אילו ידעה, היתה מתגלגלת מצחוק, ואז מנתחת בדייקנות עדינה את הקשיים שלי מול סמכות גברית, ולא פוסחת גם על הבעיה שלי עם סמכות נשית). אני הייתי מתמחה צעירה, אבודה ומבוהלת, בפסיכולוגיה קלינית. גם אורנה היתה צעירה אז. שיערה הארוך היטלטל על גבה בשעה שצעדה נמרצת בשבילי בית החולים, וחצאיותיה הפרחוניות היטלטלו גם הן על מותניה הרחבים. כל אלה לא פגעו כהוא זה בתהילתה כמנחה אולטימטיבית. היא ידעה לקרוא אותי כמו ספר פתוח, כמו סיכום מקרה שהוכן היטב.
אבל כל זה היה אז, על המדשאות המצהיבות של בית חולים פסיכיאטרי קטן הנחבא אל כליו אי שם באזור המרכז. היום ספק אם הייתי מוצאת את דרכי אליו, והאמת שגם אז התקשיתי לא פעם לאתרו. חמש־עשרה שנה אחר כך, ואני בדרכי אל אורנה, מקווה לטוב.
***
בפינת ישיבה זעירה מאחורי ביתה אורנה הגישה תה צמחים מהגינה שלה ומאפים ביתיים, שאולי היו מעשה ידיה ואולי לא. רוח סתווית עדינה עלעלה בדפים של סיכומי פגישות שהנחתי על השולחן. אורנה נטלה כמה, עלעלה בהם גם היא והחזירה אותם בשקט לערימה. שיערה עדיין זרם על גבה בגלים מתפרצים, רק שעכשיו האפיר כמעט כולו. את חצאיותיה הפראיות המירה במכנסי קטיפה שחורים שהיו אמורים להצר את צלליתה, אבל לא עשו את העבודה.
היא התיישבה מולי, מזגה לי שיקוי מהביל לתוך ספל עצום ונגסה במאפה שלה. ואחר כך הביטה בי בכובד ראש, משדרת לי בעדינות שהכדור כעת במגרש שלי. לגמתי מהתה, שהיה מגעיל למדי.
"אורנה," אמרתי, "אני זקוקה לעזרתך."
"נשמע מוכר," הנהנה אורנה.
"אלא מה! הרי זה כל מה ששמעת ממני אז, חדשות לבקרים. רק שעכשיו… את חושבת שתוכלי לעיין בחומר ולהגיש חוות דעת לוועדת האתיקה? כי אם כן, זאת תהיה קרן האור היחידה בכל הפרשה האומללה הזאת!"
"שלומית, אולי תירגעי קצת?" אורנה נטלה עוד מאפה מצומק והביטה בו בפיזור דעת. "הרי לא מדובר בשלילת הרישיון שלך. מצד שני, עם ההסתדרות שלכם אי אפשר לדעת. לפעמים הם נתקפים באיזה בולמוס צדקני. או סתם מחפשים שעיר לעזאזל שגם יהיה פוליטיקלי קורקט."
בתור פסיכיאטרית אורנה יכלה להרשות לעצמה לרדת על הסתדרות הפסיכולוגים, על ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים ועל כל פסיכולוג באשר הוא. לי לא היו פריבילגיות כאלה.
"הבאתי איתי את רוב החומר. מחקתי את השמות, כמובן. חוץ ממה ששומעים בקלטות…"
"קלטות?"
"כן. בדרך כלל אני מסכמת בכתב את הפגישות הראשונות, ואחר כך מסכמת או מקליטה בעיקר את הפגישות שיש בהן איזו פריצת דרך, או, נגיד, עניין מיוחד. עם המטופלת הזאת, רוב הפגישות היו… בואי נגיד שרוב הזמן הייתי שרויה בהלם."
"הלם? מילה חזקה…"
"אני יודעת. פסיכולוג לא אמור להיכנס להלם. תגובה מאוד לא מקצועית. רק שבשלב זה לא ממש אכפת לי. בכל אופן, ההקלטות נעשו במהלך חלק מהפגישות, לבקשת המטופלת. והיית צריכה לראות את הפנים שלה, כשהיא הקשיבה לזה אחר כך!"
"לפני כל דבר אחר…" אורנה נטלה מידי את חבילת הקלטות והניחה אותה על השולחן, בקרבה מסוכנת לקנקן התה. "שלומית, את יכולה להגיד בביטחון שמילאת את חובתך המקצועית כלפי המטופלת שלך? במילים אחרות, האם טובת המטופלת היא שעמדה לנגד עינייך לאורך כל הדרך?"
"כן!" אמרתי, משקרת במצח נחושה. "רק שלאור התכנים החריגים ועדת האתיקה עלולה לחשוב אחרת."
אורנה הנהנה שוב, ואז נטלה את המאפה האחרון שנותר בצלחת החרסינה. הוא, כמו כל עמיתיו לצלחת, לא היה משהו. בתוך השתיקה שהשתררה חשבתי על הנערה שקורותיה נפרסו בסיכומי הפגישות שהבאתי. מאיה לוי, בת עשרים וארבע. פנים ילדותיות בתוך ענן של שיער רך למגע. כך תמיד דמיינתי אותו. בפעם היחידה שבה ליטפתי את ראשה, אז, כשהלמה באגרופיה ברצפת הקליניקה, גיליתי שצדקתי. האם טובתה של מאיה היא שעמדה לנגד עיניי לאורך כל הדרך? …
"שלומית חביבתי!" קולה של אורנה קטע ביעילות את שרשרת הזיכרונות. "שני דברים לא ממש ברורים לי כרגע. אחד, איפה היית עד עכשיו? ברור שהיית בבעיה. אז למה לא שמעתי ממך? אבל זאת שאלה רטורית. הנקודה הקריטית היא, מה באמת קרה שם?"
"אני אספר לך. הכל. פגישה אחרי פגישה. ואז תחליטי מה את רוצה לכתוב בחוות הדעת שלך, ואם את רוצה בכלל לכתוב אותה."
"רק תני לי להכין עוד קנקן תה," אמרה אורנה, "ואז אהיה כולי שלך."
אורנה הלכה למטבח לטרוח על השיקוי הנורא הזה שלה. הנחתי לראשי לצנוח אחורה על מסעד הכיסא וניסיתי לארגן את מחשבותיי.
***
חשבתי על כך הרבה בחודשים האחרונים, ואין מנוס מהמסקנה הנדושה — לגירושין שלי מאלי בהחלט היה חלק בתהליך. כשאני אומרת 'תהליך', אני מתכוונת לאותו תהליך בלתי מורגש כמעט שנרקם אי שם במעמקי התודעה, שבסופו, או אולי בשיאו פרסמתי את המודעה, "מתארגנת קבוצה טיפולית של פנויים/פנויות במטרה לבחון כיוונים ודרכים לבניית זוגיות בריאה. בהנחיית פסיכולוגית קלינית." כשראיתי את המודעה שלי במדור 'פנאי', נחבאת בין סדנה בשיטת אלבאום ל'יוגה צחוק', תהיתי מה אלי היה אומר על כך.
איש לא דיבר איתנו, כשנישאנו, על זוגיות בריאה. דיברו איתנו על משכנתא, על מחויבות, על ארוחות ערב בימי שישי אצל ההורים (שלו), על מגורים בסמיכות יתר להורים (שלי). על הבאת ילדים, שנדחתה משנה לשנה עד שגיליתי בנקודה מסוימת, שאני די שלמה עם העניין. לא כך אלי, אבל גם היום, כמו אז, אני מסרבת לקחת אחריות על האכזבות שלו בחיים. הוריי הם כמובן סיפור אחר. כן, יש לי חלק נכבד בשנים הארוכות ההן של שתיקות, כשהסיכוי היחיד שלהם לנכדים הולך ומתרסק לנגד עיניהם. מה חסר בי, מדוע וכיצד השתבש בי האינסטינקט האימהי הבסיסי? אין לי מושג. היום, בגיל ארבעים ואחת, כשחיי הנוחים עוטפים אותי כמו חלוק ישן, אני נוטה לברך על כך. במיוחד כשאימי כבר מזמן לא כאן, ואילו אבי לא זוכר שאין לו נכדים. בדרך כלל הוא גם לא זוכר את שמי.
אלי ואני מתראים עדיין, פעם בשנה ולפעמים יותר, בכנסים מקצועיים למיניהם. בכל פגישה כזאת הוא מביט בי בתמיהה קלה, כמו אומר, מיהי האישה הזאת שישנה במיטתי יותר משבע שנים עד שקמה והלכה, ולמה, בעצם, קמה והלכה?
"כי איש לא השכיל ללמד אותנו זוגיות בריאה," אמרתי לו בכנס באשקלון לפני שנה.
אלי הרכין את ראשו הבהיר, מנוקד השיבה הגולשת לצדדים, וחשב זמן מה. אחר כך הביט בי ואמר בקרירות, "את פשוט לא אהבת אותי אף פעם. וכל העניין של זוגיות בריאה הוא בולשיט אחד גדול."
ספל הקפה בידי נרעד, הקפה הכתים את המפה הצחורה.
"תראה מה עשית!" ניסיתי להתבדח.
"שלומית, פעם אחת בחיים שלך תהיי כנה איתי ועם עצמך! ודרך אגב, יכולת להגיד 'לא' כשהצעתי לך נישואין. תאמיני לי שהייתי עומד בזה."
שתקתי. לגמתי מהקפה וגיליתי ששארית הנוזל העכור בספלי איבדה איכשהו את טעמה.
כן, אילו דיברו איתנו אז על זוגיות בריאה, היינו חוסכים מעצמנו קרוב לוודאי גם את הגירושין וגם את החופה הצנועה בבית הקפה הזנוח ההוא. גם את עורך הדין גד נבו, שניצח על פרידתנו ביד רמה. ולא הייתי יושבת היום ומנסה להגדיר לעצמי את עקרונותיה של זוגיות בריאה, זו שאני עומדת להנחיל לאנשים צעירים שיפנו אליי בעקבות המודעה. אני, שלומית קליין, פסיכולוגית קלינית, מומחית להיפנוזה, ספק אם מומחית לזוגיות בריאה…
הנחתי את העיתון על שולחן המטבח והלכתי לענות לטלפון. המועמדת הראשונה לקבוצה שלי. סימה מרציאנו, בת עשרים וחמש. קול רם ומתגלגל שלא בהכרח מעיד על ביטחון עצמי, ושאלות שמעידות בהכרח על אי־הבנה טוטלית. קבענו ליום שלישי, והבטחתי שאסביר לה הכל באותה פגישה.
להסביר הכל – איזו יומרנות! ועדיין אני מוצאת את עצמי חוטאת בה, שוב ושוב.
