פרק ראשון
רגע. אני רוצה להבין מה אתה רוצה ממני.
אני נכה צה"ל עם אפס אחוזי נכות. נכה בלי אחוזי נכות. נפגעתי בכתפי. אבל בכל זאת יש לי שתי ידיים. לא קטעו אותי. אני גם לא משותק. הידיים שלי זזות. נראות בסדר. על פניו נראה שאין לי מה להתלונן. אני גם לא מתלונן. אז מה יש לנכה אפס להגיד אם לא להתלונן. וגם אם יש לי מה להגיד למה זה מעניין. יש מספיק נכי צה"ל רציניים. מי לא מכיר איזה קטוע איברים או עיוור או פגוע ראש או חולה נפש או לפחות משותק. מה כבר מעניין בנכה עם שתי ידיים. לא מעניין. נכון. אני גם לא גיבור. לא נפצעתי בקרב ולא תוך סיכון חיי אדם להצלת חיי אדם או להריגת חיי אדם. נפצעתי פציעה מטופשת למדי. רשלנית. מיותרת. אני לא מתכוון לילל על זה. גם לא על אטימות הממסד האטום. נו, אז מה נשאר. הטראומה. לא נעשיתי נכה מקצועי. אני לא הולך עם הצרות שלי כמו שעמוס ברנס מפגין את האזיקים על הידיים שלו. בכלל אין לי הרבה מה להגיד בעניין. הנושא די סגור. אז למה אתה מציק לי.
– אבל אתה הסכמת לדבר –
אז למה אתה עושה עכשיו הצגה של רוצה אבל פוחדת.
(כן. הוא הסכים לדבר).
– אז הסכמתי לדבר.
ואני רוצה אבל פוחד.
לחצת עלי והסכמתי לדבר. עכשיו אני מתחרט שהסכמתי ואתה מתחרט ששאלת. בזבזתי לך את הזמן היקר שלך. אני משתתף בצערך. אבל תאמין לי, זה לא נורא. יש דברים יותר גרועים.
אני רוצה להיות זה ששואל עכשיו.
מה אתה רוצה ממני. באמת. למה אני. אני נראה לך שיקום מוצלח של נכות לא נכות?
– לא. לא. לא. אני שואל ואתה עונה. ככה סגרנו אז תדבר.
אמרת שאתה מתעורר בלילות.
– כן, אני מתעורר בלילות.
– למה?
– גם אני שואל. לא יודע.
אני מתעורר בחודשים האחרונים כל לילה ומרגיש שאני צריך לכתוב על הפציעה שלי. אבל אין לי מושג למה.
כבר אמרתי לך שכל העניין נראה לי די בנלי.
אני חי עם זה. זה לא נורא.
אמרתי לך.
אבל אתה הרי יודע לכתוב. אז אולי אתה גם יודע לשאול. אם תתאמץ בטח תמצא משהו.
אתה רוצה כאבים?
יש לי כאבים.
בגלל שנפגעו לי העצבים. רק מורפיום עוזר.
לא. אני לא לוקח.
ככה. אני לא רוצה להיות תלוי בכדורים.
אמרתי לך. אני לא גיבור.
מפחד להתמכר. כן.
נו. זה מספיק טוב לך?
בטח שלא טוב לך. כאבים זה עניין בנלי. זה לא מונופול של נכים.
יש ימים שאני לא יוצא מהמיטה. לא מתפקד. גם על זה אין זכויות יוצרים לאף אחד.
בכלל נכות זה עניין בנלי.
– אבל בכל זאת. הרי יש את הלילות.
– אני לא יודע. באמת. דווקא בלילות.
למה דווקא בלילות… אולי כי ביום אני ער. נשמע הגיוני, לא? מה אתה אומר.
לא. אין לי סיוטים ולא חלומות. אני פשוט מתעורר.
אני צריך לדבר על משהו שאני לא יודע מהו. גם זה לא ייחודי – תפתח טלוויזיה.
יש בכלל דבר ייחודי. תשאל כל אחד והוא יענה לך תשובה אחרת.
– אני רוצה את התשובה שלך.
הוא מהסס. הוא אנושי אחרי הכל.
– בטח שיש דבר ייחודי. כל אחד הוא דבר יחודי.
כששמים את כל הדברים הייחודיים ביחד הם דומים מאוד.
עכשיו אתה מרוצה.
– אתה יודע שאני לא מרוצה.
– נו. מה אתה רוצה.
דרמה?
אין כאן.
– אני רוצה את העניין האישי.
כן. אני רוצה סיפור אישי של נכה לא נכה לא גיבור לא נוגע ללב לא עושה עניין.
הרי רק הזמן שלי ושלך מתבזבז פה. מה איכפת לך – אם זה כל כך לא חשוב – תן לי את הסיפור שלך.
– נו טוב. ננסה
את זה. אולי נמצא למה אני מתעורר.
– תנאי אחד. דיבור פתוח.
– עד כמה שאני יכול. זה לא כל כך פשוט. אתה יודע. אפילו לבריאים.
– בוא נתחיל.
– איפה?
– בהתחלה. איזה מין בן אדם.
לפני צבא.
לפני הצבא הוא רצה ללכת לצבא. ליחידה מובחרת. הוא עשה גיבושים טרום צבאיים לסיירות שונות וסודיות. הוא לא ידע לאן הוא רוצה ללכת. הוא סיים את כולם. לא נשבר. גם לא התקבל. אז אחרי הגיוס הוא ביקש ללכת לגולני והתנדב לסיירת. אחרי חודשיים בגדוד היה אפשר ללכת לגיבוש לסיירת. הוא הלך וסיים והתקבל. אבל הוא לא היה אף פעם באמת בסיירת. כי הוא גמר את הגיבוש פצוע ואחרי שהתקבל לסיירת אושפז לשמונה חודשים. מאז הוא נכה.
הוא באמת רצה ללכת לצבא.
– באמת עד כמה שאפשר…
הרבה רצון וקצת חוסר רצון התערבבו אצלי.
הדימוי של הצבא היה נמוך עוד לפני שהתגייסתי. התגייסתי בשמונים וארבע. בשמונים ושתיים היתה כבר מלחמת לבנון. אני הייתי בתיכון והקשבתי כל יום לגלי צה"ל. זה לא היה נקי כמו מלחמת ששת הימים ולא רחוק כמו יום כיפור.
לא ניצחנו וזה לא נגמר.
היחס שלי לצה"ל היה עדיין אנחנו. גם למדינה.
המוות היומיומי של החיילים – גם החיילים – נעשו לי קרובים יותר. מובנים. בעיקר החיילים.
הם כבר לא היו גדולים כמו בילדות. הם היו נערים קצת יותר מגילי.
הם היו אנושיים. עם המון חולשות.
מאוד ילדותיים. הכרתי אותם עוד מבית ספר.
אלה נהיו מה שקוראים "חיילי צה"ל". אבל בעיניי הם היו יותר שלומי המופרע וגיא השמן והאידיוט. הבן של חברה של אמא שלי. עם החצ'קונים. גם לא הלך לו עם בנות.
כאילו כל ההבדל היה שעכשיו היו עליהם מדים.
העובדה שהחיילים לא היו עוד אלמונים פגעה לי קשה בדימוי החיילי.
כשהיינו נפגשים בסופי שבוע הם היו מספרים על גאונות המפקדים שלהם. מה אמר הסמל הזה ואיזה בדיחה סיפר הממכ"ף ההוא. אני חייב להגיד לך שזה נשמע לי די אידיוטי. גם המפקדים. גם הדברים שסופרו עליהם ובעיקר ההתפעלות של המספרים מכל התפלות הזו.
הם לא השתפרו בצבא. הם נהיו מורעלים.
הייתי אז מאוד חכם. פחדתי שזה עלול לקרות לי בצבא.
לא, זה לא קרה.
– והמוות.
– כן, המוות.
– מה עם המוות.
– המוות נעשה קרוב בתיכון. אישי. אבל לא מובן.
אני זוכר שביום הזכרון האחרון שהייתי בתיכון עברתי חוויה אישית – קשה. למרות הטקס שתמיד היה איכשהו זיוף אורגזמה. (אז כבר ידעתי מה זה).
העמידו אותנו ליד האנדרטה של בוגרי בית הספר שנהרגו בצבא. אני הכרתי אותם כשהם עוד היו חיים. וההכרות שלנו בחיים עשתה אותם באמת מתים. מאוד מתים.
ואז אחד משני הניצבים שעמדו דום במשמרת ליד הדגל בחצי התורן התעלף. היה נורא חם. הטקס התפוצץ ושלחו אותנו לשתות מהר. היה שמח.
דרך אגב, אף פעם לא הבנתי למה מעמידים אנשים לשמור על דגל. זה קצת סמלי מדי לטעמי. מלאכותי. קצת יותר מדי מין קריצה לגטו ורשה.
אבל ההרוגים עוד הלכו איתי הרבה זמן ולא הבנתי איך אפשר להסתפק רק ביום אחד של זיכרון. באותו יום הייתי צריך את כל החיים בשביל לזכור.
בכלל בגיל שבע עשרה המוות הרבה יותר חשוב מהחיים. הוא לא מובן מאליו.
ידעתי שמתים ונפצעים.
גם בצבא.
אבל זה תמיד אחרים. לא היתה קיימת שום אפשרות שזה ייגע בי.
כמו שנוהגים בכבישים.
רציתי להתגייס.
אבל צבא ההגנה לישראל לא היה עוד מיתי – אלא במידת אדם.
היתה אינפלציה בערך של הצבא.
ללכת לצבא לא היה עוד בשבילי להיות למיתוס מכוח ההשתייכות למיתוס. גם אני הייתי כבר כמעט חייל וידעתי שאני לא גיבור ולא על אנושי.
מה שנשאר זה חובה חשובה. משהו שצריך לעשות. ואם כבר לעשות – אז לעשות טוב. תמיד הייתי פרפקציוניסט.
רק לא נפצעתי מספיק טוב.
– נעזוב רגע את הפציעה. אתה תיפצע יותר מאוחר.
הוא מסכים לעזוב. לא מתווכח.
יש לי רושם שהוא מגחך לכושר חזיית העתיד שלי. הוא אומר שהוא יודע שלא אזניח את הפציעה שלו. הוא סומך עלי שאטפל בה.
אתה יודע. חוש ההומור שלך נחשב לא נורמלי.
– כן.
– הוא אומר שהוא מודע.
הוא אומר שהוא פיתח אותו בנסיבות לא רגילות. מין פריווילגיה מנחמת.
– אחרי שתפצע אותי, אני אספר לך כמה בדיחות של בית חולים צבאי. אבל אולי מי שלא היה שם לא יכול לתפוס את העוקץ.
אתה יודע. כולם רוצים להנות מהשילומים ואף אחד לא רוצה לעבור את השואה.
– אתה פרובוקטיבי. אתה נהנה מזה. ואתה אוהב לזעזע.
– אני נהנה מזה. גם מרוויח זמן. אבל פרובוקטיבי זה לא מילה גסה. פרובוקטיבי זה מעורר. בעיקר את החשיבה. למי שיש.
אני פרובוקטיבי כדי לדייק. לא כדי להרשים. ההעצמה של הדברים מחדדת את יכולת האבחנה – לא משווה בין מצבים. אם שכחת, לא עברתי שואה ואני לא מקבל שילומים. למרות שהלכתי כמו שאומרים כצאן לטבח.
– בוא נחזור לרצון שלך ללכת לצבא.
אני שם.
– נו טוב. עכשיו אני מנסה עליו פסיכולוגיזם. הסיבה הזאת, של חובה, היא די דחוקה כדי להסביר למה רצית ללכת לצבא ולמה התנדבת לסיירת.
– כן. אתה צודק. נשמע טוב מאוד להגיד לי: אתה בעצם התגייסת כי היית אידיאליסט ומיליטריסט ושוחר קרבות. אבל עכשיו אתה מתבייש. אתה כועס על עצמך. אתה לא מעז להודות בזה אז אתה ממציא תירוצים וצידוקים. יש בזה הרבה הגיון.
רק חבל שזה לא נכון.
– בכל זאת. מה כן הסיבה?
כמו תמיד כמה דברים מתערבבים להחלטה אחת.
קודם כל היתה ועדיין יש לי תפיסה בסיסית שמי שחי פה צריך ללכת לצבא. כן.
אני לא רוצה לחיות על חרבי כמו שאומרים. אני מעדיף שלום. אבל עד שיהיה שלום וגם אחריו החיים פה הם חיים על החרב.
אם לא נהיה חזקים – לא נהיה. זאת הבנה שאי אפשר לטשטש אצלי.
תראה…
אני לא אוהב הרבה דברים. אני לא אוהב את המצב הזה. אני לא אוהב שמדינת ישראל מוקפת שונאים. אני לא אוהב את מדינת ישראל בכלל. אני לא אוהב שהרבה משתמטים ושמי שלא משתמט הוא קיצוני ימני או לפחות ימני או סתם פראייר או שנחשב לאחד מאלה או שנהיה כזה. אני לא אוהב שהשרות הצבאי משחית אנשים ואת מידות האנשים. אני לא אוהב שמפקדים וששלטונות הצבא נוהגים בחיילים בחוסר אחריות, בחוסר אנושיות, בחוסר ערך ובציניות.
אבל זה לא עניין של אהבה.
אני מתכוון להגיד שכל הטינופת הזאת והניצול לרעה שהמצב האובייקטיבי מאפשר ומעודד – לא משנה את העובדה שבלי צבא חזק מדינת ישראל לא תתקיים. (לדיון על הצורך בקיומה אני לא רוצה להכנס עכשיו. אבל מי שרוצה לחיות כאן צריך להבין את הצורך בצבא).
גם לא משנה אם הצבא צריך להיות צבא חובה או צבא מקצועי. אני לא אוהב את הצבא כמו שהוא. (אני בעד צבא מקצועי ובעד משכורות הוגנות, לא בעד חיילי חינם).
אבל בינתיים זה הצבא שיש ואלו הבעיות שיש.
ההבנה הזו גרמה לי לרצות ללכת לצבא מתוך איזה צורך לא מוסבר לעשות את מה שנראה לי נכון.
חוץ מזה רציתי לבדוק את הגבולות שלי. למה אני מסוגל. אם אני לא נשבר. מה הסיבולת שלי.
– יש עוד דרכים לבדוק את זה.
– נכון. אבל במדינה כמו ישראל זו דרך טבעית ובשבילי היה בזה פיתוי. וגם רציתי לראות איך זה להרוג בן אדם. זה עניין אותי מאוד. היתה לי סקרנות אינטלקטואלית. היתה לי הזדמנות להתנסות בזה בלי להיות פושע.
הייתי גם פרופיל גבוה. תשעים ושבע. היה ברור שישלחו אותי לחיל קרבי. בנתונים כאלה עדיף, ככה חשבתי, ללכת ליחידת עילית. שם החומר האנושי – כמו שקוראים בצבא לאנשים – אמור להיות טוב יותר.
זה גם נראה לי סקסי.
בנות אוהבות גיבורים.
והיה גם עניין של ציפיות מהבית. אבא היה איש חי"ר והשתתף בחמש מלחמות. כל החיים הוא עשה בין חודשיים לארבעה חודשים מילואים בשנה. מגיל צעיר ביליתי איתו תקופות מילואים. כבר בתור ילד טיילתי בארץ על הגי'פים של הסיירת. נכנסתי לכל איפה שאסור.
בבית תמיד היו גנרלים. בטקס ההשבעה לצבא, (אגב, כשאמרו לחזור על מילות השבועה – לא נשבעתי. מחאה דבילית. אבל מזכירה לי שלא הייתי פנאט ושלא הייתי תמים).
בטקס ההשבעה לצבא, אחרי המסדר, בא מפקד החטיבה ולקח אותי איתו. אבא שלי פינה אותו מלבנון. נתפס לו הגב. הוא היה בערך חבר משפחה.
ישבנו על מכונית המטה שלו ושתינו קפה וסיפרנו בדיחות.
אחר כך שאלו אותי המפקדים הישירים שלי, שראו, מה לי ולו. (אחרי שנפצעתי בא המח"ט לבקר אותי. פעם אחת. כדי לוודא שלא אגיש קבילה נגד המפקדים שהיו אחראים לפציעה שלי הטפשית וחסרת אחריותם. הוא הבטיח לפתור את הפרשה במסגרת היחידה ולהעניש את האשמים. מאז שהסכמתי – לא ראיתי אותו. הוא גם לא העניש את האשמים. היום הוא ראש עיר).
זה היה מחמיא. אפילו שאני לא גאה בזה.
אז מכל הסיבות האלה, הברירה הטבעית שלי היתה להתנדב לסיירת גולני. אחרי שלא התקבלתי ליחידות עילית אחרות.
– אני רוצה ללכת איתך ליום הגיוס.
– ביום הגיוס עליתי על אוטובוס ונסעתי לבד ללשכת גיוס חיפה.
אז כבר היה מקובל שההורים באים עם הילדים ללשכת גיוס ונפרדים מהם בדמעות. כשהעלו אותנו על האוטובוסים היו הורים שרצו אחרי האוטובוס ונפנפו לשלום עד שנעלמו מטווח הראייה. זה היה מאוד פתטי. ההורים יצרו תחושה של ולא ישוב עוד לעולם.
הושיבו אותנו בחצר הלשכה. הייתי לבד. לא הסכמתי שההורים שלי ישתתפו במלודרמה הזאת. היה לי זמן להסתכל בפרידות המגוחכות. היתה אווירה של שבעה כללית.
כאילו כל רגע הילדים עולים על הטרנספורט.
שמחתי שלא הבאתי את ההורים שלי.
הייתי גם מופתע שאני לא מתלהב ושתיכף התחלתי לחשוב כמו חייל. חישבתי שיש לי יום אחד פחות לגמר השרות הצבאי.
ואז הגיע הרס"ר של לשכת הגיוס וצעק בוקר טוב, מה כולכם עצובים כל כך. אתם צריכים לשמוח. אתם מתגייסים היום לצה"ל. או משהו כזה.
הוא מצא חן בעיניי.
לא חשבתי שאנחנו צריכים לשמוח. אבל האבל הלאומי נראה לי מוגזם.
גם מוקדם מדי.
גם מפונק.
כך שהוא החזיר איכשהו בדרכו הצבאית את הפרופורציות.
ואז העלו אותנו לאוטובוסים וההורים נפנפו כמו שאמרתי עד שנעלמו ולנו היו שעה וחצי נסיעה לפני שיפקדו עלינו פקודות. ספרתי דקות.
באוטובוס חילקו חוברת על זכויותיו וחובותיו של החייל וכולם קראו בה בריכוז רב ואחזו בה בחוזקה כאילו זה מה שיציל אותם מפני הצבא.
בנסיעה ההיא גם כולם מצאו פתאום חברים כדי לא להיות לבד. היה משהו מלאכותי בהתחברויות האלה. כאילו כל אחד סמך על השני שיציל אותו מתחושת הפורענות. גלות ממש.
– ואתה, אתה מדבר כאילו לא פחדת. כאילו עמדת שם מהצד וצפית בסרט.
– נו. אתה לא מבין? לא היית בצבא? מאיפה באת בכלל.
כולם זה גם אני. רק יותר נוח לי לדבר על זה ברבים.
בטח שפחדתי. פחדתי מהלא ידוע. פחדתי מההגזמות של אלו שכבר התגייסו וסיפרו על הטרטורים ועל האכזריות – למרות שהייתי בטוח שאלו הגזמות.
אבל מי יודע. אולי.
אז פחדתי.
אבל באותו זמן גם ראיתי את הכל גם מהצד. וזה נראה מגוחך. מה לעשות. יש מורכבות בחיים. לא הכל חד מימדי.
אבל אולי אתה לא רוצה את זה. אולי יותר מתאים לך דברים מובהקים. או שיהיה חייל אמיץ או שיהיה ילד מפוחד. אבל אצלי הם באו בעיסקת חבילה.
כן. גם אני לא התלהבתי מעצמי. אבל זה מה שהייתי.
קראתי את החוברת האידיוטית בריכוז רב וגם לעגתי לעצמי באותו זמן.
חוץ מזה, לא הכל פחד. יש גם התרגשות. יש סקרנות. יש עוד כמה דברים.
הפחד הוא אנושי.
זה לא סוף העולם.
פוחדים ומתגייסים.
בעצם בשלב הזה אנחנו באוטובוס.
בדרך לצבא.
עדיין לא פחדנו מספיק כדי להתייאש או להשתתק או להיכנע.
זה יבוא יותר מאוחר.
שבוע וחצי אחרי הנסיעה הזו. בבסיס הטירונים של גולני. אחד שיעמוד לידי במסדר בוקר יכניס לעצמו צרור בבטן.
בינתיים אין לנו אפילו נשק. אנחנו סתם פוחדים קצת. לא יודעים אפילו ממה. אז בוא לא נעשה מזה עניין גדול.
– ומה עם חברים. אתה לא עשית לך חברים באוטובוס ההוא?
– יש לי תיאוריה קטנה על חברים בצבא.
אין חברים בצבא…
לא חברים כמו שאתה מתכוון.
– מאיפה אתה יודע למה אני מתכוון?
נו באמת. לפי השאלות שלך אפשר לראות את התשובות שאתה מחפש. לא היית יכול להיות חוקר טוב.
חוץ מזה כדאי שתפסיק עם הטון המתחכם שלך.
זה מעצבן. "מאיפה אתה יודע למה אני מתכוון" אמר האלוהים לאיוב.
יש לי רושם שאתה בעצמך לא יודע למה אתה מתכוון. אבל אמרתי משהו אז אתה נהיה קטנוני.
ואם אני לא יודע למה אתה מתכוון. ואם אני טועה. אז מה. למי איכפת למה אתה מתכוון. הרי אתה מראיין אותי ולא מתראיין אצלי. אם אתה רוצה לדבר – לך לפסיכולוג.
שורה תחתונה – ככה אני חושב שאתה מתכוון וזה מספיק לי.
– הוא נעשה עצבני.
טוב טוב. אז מה עם החברים.
– תראה. מהר מאוד הבנתי שחברות צבאית זו חברות למוות. לא לחיים. זה מה שקוראים אחווה. שמו קבוצה של צעירים ביחד ועשו לנו חיים קשים עד קצה גבול היכולת האישית (והאנושית).
וגם מעבר ליכולת האנושית (אגב, שם מתחילה הנכות).
אני אספר לך סיפור. אתה הרי אוהב סיפורים. ואל תתחיל להתווכח עכשיו. אם אתה רוצה לשמוע תקשיב. אם לא אז תתווכח…
– אני שותק ומחכה שהוא ימשיך
– אתה שותק. אתה רואה…
– אני ממשיך לשתוק. הרי הוא רוצה לדבר כמו שאני רוצה לשמוע. אז שירגיש טוב.
– טוב. שעת סיפור. היה לי חבר. קראו לו דורון. נפגשנו באחד הגיבושים הטרום צבאיים ליחידות מיוחדות. עזרנו אחד לשני. לא קל לעזור ולקבל עזרה בגיבושים. כל אחד מפחד שאם הוא יקבל עזרה אז יפסלו אותו. וכל אחד רוצה לעזור ולכפות את עזרתו על חברו. כדי שהמפקדים יראו שהוא עוזר לזולת ויקבלו אותו.
זו סיטואציה יפה. כולם להוטים לעזור ואיש לא זקוק לעזרה. מזכיר קצת את הנצרות במיטבה. כולם כל כך אנושיים עד שזה לא אנושי. חבר טוב לא עוזר כדי לא לפגוע בחברו.
עוזרים רק למי שלא מוצא חן בעיניך. ככה אתה מעיף אותו מהגיבוש. עזרתי לדורון באמת – כי נתפסו לו השרירים בצוואר והוא לא יכול היה לזוז. שנינו גמרנו ועברנו את המבדקים ההם.
נפסלנו בהמשך.
נפגשנו שוב בגיבוש לסיירת גולני. והתחברנו שוב. אין לי ספק שאילו לא הייתי נפצע היינו ממשיכים להיות חברים טובים.
שמו אותנו – ביחד –
בתנאים קשים
תחת לחץ
התישו אותנו
סחטו מאיתנו את כל הכוחות ומה שהשאיר אותנו עם צלם אנוש הוא כוח הסבל –
בתנאים כאלה מוכרחים להיות חברים.
המציאות כופה חברות. אחרת אי אפשר לשרוד. זו חברות חזקה מאוד. חברות למוות. אבל בעצם זו חברות עם אנשים שבחיי היום יום אין לי שום דבר משותף איתם.
אני לא אוהב אותם ואת המנהגים שלהם ואת הנימוסים שלהם. זו לא חברות של חיים.
לכן, כשנפצעתי, זה נגמר.
נגמרו חברי ליחידה.
הורידו מעלינו את הלחץ. אני לא הייתי צריך אותם יותר. והם לא היו צריכים אותי יותר.
האד הוק נגמר.
– הם באו לבקר אותך בבית ההבראה?
– לא.
אף אחד לא בא לבקר אותי בבית ההבראה. אף אחד מהצבא, אני מתכוון.
גם לא בבית.
גם לא טילפנו.
אף אחד. לא חברי ליחידה ולא מפקדי.
אולי דורון התקשר פעם אחת. אני לא בטוח.
אף אחד לא בא. חוץ מאותו ביקור פוליטי יחיד של המח"ט. סיפרתי לך כבר.
– לא נפגעת מהם?
– זה מה שאני מנסה להגיד לך. זאת הנקודה. לא נפגעתי.
ולא כעסתי. זה נגמר. אין פה מקום לכעס.
אני לא הייתי שם יותר. המציאות שלי היתה אחרת והמציאות שלהם היתה אחרת.
בעת צרה הרבה אנשים מוכנים לעזור ולהיות חברים אבל לבית של כמה מהם אתה מרגיש נוח להכנס אחר כך…
זה כמו חברים שמתחתנים לך ופתאום הם עסוקים בבעיות אחרות. נהיה להם אוצר מילים של זוגיות ומשכנתא והקשר מתמסמס. הכי טיפשי זה כשיש להם או לך טענות נגד המצב. מה הבעיה לתפוס שדבר נגמר.
בעצם עכשיו אני נזכר שפעם אחת שלחתי להם חבילה מבית ההבראה. הרי אני הייתי בתנאים הרבה יותר טובים והם אכלו קש בטירונות יחידה. שבת אחת, כשכבר יכולתי להזיז יד אחת, נסעתי לבקר את דורון בצבא.
אבל זהו זה.
אחרי זה לא נשאר בינינו קשר.
יותר מאוחר שמעתי ממישהו שהוא נפגע.
הוא התלונן על כאבי ראש בלתי פוסקים ואף אחד לא התייחס אליו. עד שהוא כמעט מת ואז שלחו אותו לבית חולים והתברר שיש לו דלקת קרום המוח.
בכלל. בערך חצי מהמחזור שלי שהתנדבו לסיירת נפגעו בגלל רשלנות של מפקדים ושל רופאים.
– וזה נראה לך בסדר?
– לא זה לא נראה לי בכלל. אז מה. זה הצבא. אי אפשר לדרוש מהצבא שידאג לאינטרסים שלו.
– אני לא מבין.
– הוא לא מבין.
בטח שאתה לא מבין. איך תבין הרי אחרי הכל יש בך מידה של הגיון.
אני אסביר לך לאט.
חייל בריא עולה לצבא פחות מחייל פצוע.
משתי סיבות.
קודם כל הצבא השקיע כסף בהכשרתו של החייל. כסף שירד לטמיון עם פציעתו.
שנית, חייל פצוע עולה הרבה כסף לצבא. הוצאות אישפוז וטיפול ואולי גם תשלומי נכות. וגם חייל פצוע לא יכול להילחם. והרי בשביל זה הצבא צריך אותו.
אז ההיגיון כאילו מחייב שהצבא יהיה זהיר יותר בחיי חייליו שלא ימותו או ייפצעו בלי צורך. כדי שיוכלו להילחם ולמות בקרב.
אבל המפקד והרופא בשטח לא תמיד מסוגלים להבין את האינטרסים של הצבא. למפקד קטן יש אינטרסים קטנים, אחרים. ולכן לא איכפת לו.
לשם כך יש מפקדים בכירים. והמפקדים הבכירים ומשרד הבטחון מנסים לצמצם את ההוצאות המיותרות על ידי כך שהם מנסים להתחמק מהטיפולים ומהתשלומים שהם חייבים בהם בדין לחייל הפצוע.
אז כולם מפסידים. גם הפצוע וגם הצבא.
רק שהפצוע מפסיד אישית.
אחרי הכל מדובר באנשים. אי אפשר לדרוש מהם שיהיו מלאכים או שיבינו הכל.
– אתה מדבר כאילו שאין כאן עניין אנושי. כאילו שהכל זה עניין של אינטרסים צבאיים וכלכליים.
אבל אנשים צעירים נפצעים וצריכים לחיות עם זה כל החיים.
– באמת? לא ידעתי.
עכשיו אתה גולש לדיון אנושי. לא צבאי.
אתה די נאיבי יחסית לאחד ששואל שאלות.
תראה בשביל לראות את העניין האנושי צריך איזו גדלות רוח שלא מצויה בין אנשי צבא בדרך כלל. הם עובדים מערכת קשה. הם מתקהים מהר. לא קל להם לעשות את החיבור הזה בין האינטרס לבין האנושי. זה לא פשוט כמו שזה באמת.
הרבה מהם מצטערים יותר כשיש להם דפיקה באוטו. אחרי הכל מדובר באנשים צעירים. חסרי בגרות.
או מבוגרים. חסרי רגישות.
מלמדים אותם להיות קצינים – לא מפקדים.
אתה יודע. אני זוכר שביום הראשון שבאנו לבסיס הטירונים של גולני, העמידו אותנו למסדר ליד המשרד של הרס"ר. על כל הקיר של המשרד היתה כתובת באותיות גדולות. ציטוט מדבריו של בן גוריון: "תדע כל אם עבריה שהפקידה בניה בידי המפקדים הראויים לכך."
אני זוכר שמה שנראה לי מוזר ומגוחך הוא העניין עם האם העבריה בזמן ששליש מהחיילים במחלקה היו דרוזים. ראיתי בזה חוסר רגישות אופייני לצבא.
את עניין המפקדים הראויים לא תפסתי אז.
לזה נחשפתי קצת יותר מאוחר.
היום ההורים מעורבים יותר ויותר בצבא. מעורבים בעיקר בעניינים של הילדים שלהם – חיילי צה"ל.
הם מתקשרים כל היום למפקדים. הם מתערבים בכל עוול או מה שנראה כעוול שנעשה לילדים שלהם על ידי חיילים אחרים או על ידי המפקדים.
הצבא נהיה מין בית ספר.
– וזה יותר טוב?
לא. אני לא אוהב את זה.
אי אפשר לנהל צבא בצורה כזאת. הרי העיקר בצבא זו המשמעת. כלומר חובת הציות למפקד. אחרת הצבא לא יעיל. הצבא לא יכול לתפקד כשהחייל מתלבט אם להקשיב לאמא או למפקד. המפקד מאבד סמכות ולא יכול לפקד.
אבל זה לא יכול להיות אחרת.
מישהו חייב לדאוג לילדים האלה. ואם המפקדים לא ידאגו להם אז ההורים ידאגו להם. וזה מה שקורה.
הצבא הביא את המצב הזה על עצמו.
אף אחד לא יכול לצפות מהאם העבריה של בן גוריון או מכל אם אחרת שתפקיר את ילדיה בידי מפקדים שאינם ראויים לכך.
ולצבא זה נוח.
כי המפקד מנער מעל עצמו את הסמכות ואת הטירדה הקשורה בטיפול בחייל. את זה עושה אמא שלו. למפקד נשאר רק לדאוג לאימונו ולהכשרתו. ללמד אותו לירות, להציב מארב וכולי… אתה יודע… מה שמפקד יודע… אמנם המפקד מתלונן אבל זה נוח לו. כך שהעניין עובד איכשהו לטובת כולם.
אתמול הייתי אצל חברה.
הבן שלה בצבא. הוא התקשר מבוהל. הוא שיחק עם חברים שלו ופתח את הסנטר. הוא התעלף. כשהחברים העירו אותו הם לקחו אותו לרופא.
הרופא, במקום לטפל בו אמר לו שהוא יעלה אותו למשפט על השחתת רכוש צה"ל – כלומר, על כך שהוא – החייל – נחבל.
בחיילים רכושי צה"ל שנפצעים בגלל המפקדים שלהם, נוהגים אחרת.
לא מאיימים עליהם במשפט צבאי.
בדרך כלל גם לא על המפקדים שלהם. אלא אם הדבר מגיע לעיתונות.
אז החייל המבוהל לא סיפר לרופא שהוא איבד את ההכרה. הוא פחד שהרופא יכעס עליו עוד יותר והוא יסתבך עוד יותר. הרופא שלח אותו לחובש שינקה לו את הדם מהפנים. החובש ניקה את הפצע ואמר לרופא שהחתך די עמוק וצריך לדעתו תפירה.
אז הרופא אמר לו שיחכה עד שיבוא נהג ויקחו אותו למרפאה גדולה יותר בבסיס אחר שבו תופרים חיילים.
לקחת אותו ברכב שלו הוא לא העלה בדעתו.
אחרי שעתיים החייל התקשר לאמא שלו. לה הוא סיפר את כל הסיפור. אני במקרה הייתי שם. היה ברור לנו שהפגיעה בסנטר פחות מדאיגה מאבדן ההכרה. הוא היה זקוק לצילום ולבדיקה בראש.
היא התקשרה לרופא.
הרופא לא הסכים לדבר איתה. מה פתאום שהוא ידבר עם אמא של חייל. מי היא בכלל. המג"ד היה בישיבה ולא יכול היה להתפנות. הפקידה שלו לא רצתה לטפל בעניין. היא אמרה שיש לה דברים יותר חשובים לעשות.
אחרי עוד שעה וחצי האמא הצליחה לאתר את המ"פ שהבטיח לדאוג לעניין.
ואחרי עוד שעתיים לקחו אותו לבית חולים.
הסתבר שיש לו פגיעה בלסת.
אין ספק שהאמא היתה היסטרית מעל ומעבר למידה והיתה טרחנית ונודניקית והציקה למפקדים. אבל אם היא לא היתה נוהגת כך – אז הבן שלה – החייל שהופקד בידי מפקדיו – לא היה מקבל טיפול. כך שבעקיפין היא דאגה לאינטרס הצבאי והבן שלה שלא הוזנח וקיבל טיפול והבריא. הוא חזר ליחידה ולתפקוד חיילי מלא ועכשיו הוא בלבנון.
אתה מבין…
– אנחנו עדיין באוטובוס?
– כן. באוטובוס אני עדיין לא יודע את כל הדברים האלה.
באוטובוס אני מקנא באלה שבחוץ. אני מצטער על אובדן החופש שלי שאני עוד לא מרגיש ולא מבין אותו. באוטובוס אני מפחד ומצפה למציאות החדשה שלי גם יחד. אני מת שהנסיעה הזאת לא תיגמר.
מתוך איזו התחשבות או סדיזם, הנהג ירד מהכביש הראשי ונסע לאורך חוף הים כדי שנוכל לראות את המתרחצים. היה קיץ. אני לא חובב ים אבל הבנתי את הכוונה.
חייכתי.
הוא נסע לאט.
אבל בסוף הגיע.
לבקו"מ.
