מלכה זקנה ומשורר צעיר: על המלך תמר והקצין לרמונטוב
איתי בחור
המלך תמר הוא בעצם מלכה; שמה תמר בַּגְרַטְיוֺני, היא חיה במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה בגרוזיה, ועד היום דמותה נערצת ומהווה סמל לאומי ופמיניסטי בגאורגיה ומחוצה לה. בספרנו 'סתיו בטביליסי', חדוה רוקח ואני כתבנו ש"היתה בת מלך, הומלכה בעצמה והצליחה להקים מיני־אימפריה בקווקז, למרות הקשיים שבהם נתקלה כשַליטה וכאשה. היתה לה חצר מלאה אצילים בוגדניים, שחתרו תחת שלטונה ובעל רוסי הולל, שניסה לחמוס את השלטון מידיה. תמר הצליחה לתמרן בין האינטרסים הפתלתולים של האצילים התככניים ואפילו הצליחה לקבל את אישור הכנסייה להתגרש מבעלה, באמצעות הטענות שהינו שיכור ושביצע בה מעשה־סדום בכפייה, 'כמו פטיש על סדן,' כך העידה בבית המשפט הכנסייתי. תמר נישאה שוב, הפעם למלך דוד סוֹסְלַן היפה והאמיץ, ויחד עמו הצליחה להביס את צבא המורדים שארגנו בעלה לשעבר וקבוצת אצילים מנאמניו; היא קרעה שטחים מידי הטורקים המוסלמים והקימה את 'הממלכה הגאורגית המאוחדת'. חוץ מזה תמר היתה פטרונית של אמנות ותרבות. המשורר הגרוזיני המפורסם שׁוֺתַא רוּסְתַאוֶולי כתב עליה באפוס שלו 'עוטה עור הנמר' והרכילות מספרת שבגלל אהבתו הנכזבת אליה עזב את ארצו וגלה מרצונו למנזר המצלבה בירושלים. המלכה תמר – אשה מוכה מימי הביניים שלא נשברה ולא התביישה בגלל מה שעוללו לה, שנלחמה על צדקתה והצליחה בדרכה – היא דמות מעוררת התפעלות גם במושגי ימינו. לא פלא שהגאורגים אוהבים אותה, הגאורגיות מעריצות אותה והכנסייה אימצה אותה כקדושה. … ואני חושב לעצמי שאשה מוכה וגרושה לא היתה מצליחה להתקבל כאוטוריטה בקרב בני תרבויות שנחשבות בעיני עצמן פתוחות ומפותחות, כמו האמריקאים למשל."
ואכן, לאחרונה, בזכות אלי אשד ודינה מרקון, נחשפתי לאופן שבו תמר נתפסה בעיני המשורר הנאור מיכאיל לרמונטוב, בן התרבות הרוסית הגדולה. לרמונטוב בילה בקווקז פעמיים, פעם בילדותו ויותר מאוחר הורחק־הוגלה לשם כקצין פרשים לאחר שכתב שיר, שבו האשים את הצאר הרוסי ניקולאי הראשון במזימה לחיסול המשורר אלכסנדר פושקין. עבודת הספרות המרשימה והידועה ביותר של לרמונטוב, שמתייחסת לתקופה זו היא "גיבור זמננו" (או "גיבור דורנו"), אחד הספרים הרוסיים הראשונים שניתן לשייך לז'אנר 'ספרות חומרי מציאות'. אלי ודינה שלחו לי שיר פחות ידוע שלרמונטוב כתב בהיותו בגרוזיה, שיר על המלכה תמר, וממנו עולה דמות "רעה וכוזבה כשטן", ערמומית, תככנית, טורפת גברים צעירים ורוצחת אותם; מין מפלצת אנושית שניזונה ממין ודם וחיים של גברים צעירים. השיר תורגם לעברית לפחות ארבע פעמים, על ידי דוד שמעוני (1926), אברהם רוזן (1950), חיים ליכטבום (1966) ודב גפונוב (תורגם לכל היאוחר ב־1972 ופורסם ב־1989). ברשימה זו אצטט בדרך כלל מהתרגום של שמעוני.
בין שתי הדמויות של תמר ישנו הבדל חד – זו הגיאורגית כולה אומץ ומוסר ותרבות וקדושה; זו הלרמונטובית כולה רוע ופראות ותאווה־ערפדית לחיים על דם עלמים ובתולות. הניגוד המובהק עורר את סקרנותי והלכתי לבדוק את מקורו. עד כמה שאפשר להתחקות אחרי מלכה מהמאה השתים־עשרה, נראה שהדמות הגאורגית קרובה יותר למציאות. אם כן, נשאלת השאלה מהיכן שאב לרמונטוב את הדמות לשיר שלו.
נראה לי שדמותה של תמר המשתקפת בשיר יסודה לא בעובדות אלא בחוויה ואנסה להתחקות קצת אחרי מקורה באמצעות קריאה בשיר, שבאמצעותו לרמונטוב מבטא אותה. ברור שמהלך כזה הינו ספקולטיבי ועשוי להצביע יותר על אפשרויות מאשר על ודאויות.
נדמה לי שהחוויה נבנית במידה רבה מהשפעת הסביבה הגיאוגרפית הדרמטית, שמתוארת כבר במילים שפותחות את השיר: "בנקיק של דַּרְיָל רב האופל / הטרק יעמיק בו לחתור".
מי שעבר אי פעם במעבר דַּרְיָל לא ישכח זאת. זהו הסדק הכמעט־יחיד שניתן לחצות דרכו בין רוסיה ובין הקווקז, בין הממלכה הצארית העתיקה, המסוגרת והמאובנת ובין הקווקז הפראי והלא צפוי. זהו אזור קודר, סלעי חשוף, עגום, ערפילי, קר, אפור, העננים נמוכים יותר מההרים ונתקעים בהם, ההרים קשים, מתכתיים, עתירי ברזל; בכלל המקום משרה תחושה של לחץ ומחנק. הדרך מתפתלת לאורך שלושה־עשר קילומטרים של נקיק צר, שחתר הנהר ונחסמת תכופות בשל מפולות־סלעים קטלניות. הנוף מעורר תוגה ואימה, ובאוויר פורענות ואסון על בלימה, שהנה הנה מתרגשים ובאים. מקור הנהר לא רחוק משם, בקרחון שגובהו יותר מחמשת אלפים מטר, סמוך לפסגת "הר הקרח" – הקַזְבֶּק, שמהווה את קו פרשת המים. מעברו האחד של ההר הנהר זורם לתוככי גאורגיה ונקרא "אָרַגְוִי", עד שהוא מתמזג עם נהר "מְטְקְוַארי" ליד הבירה העתיקה מְצְחֶטַה, לא רחוק מטביליסי. מהעבר השני של ההר (ושל הקווקז) הנהר נקרא "טֶרְגי" (Tergi, ברוסית "טֶרק") ואחרי מעבר דַּרְיָל הוא חודר לרוסיה. הנוף הפראי נוכח כל כך ומעיק על התודעה עד שנעשה למושג שמתאר בני אדם; אלה שעברו מגרוזיה לרוסיה כונו "טֶרְגֶדֶלֶאוּלֶבִּי" – "אלה ששתו מנהר הטרגי"; כינוי זה השתרש לתיאור הגרוזינים "של הסיקסטיז", צעירים ממשפחות טובות, שנסעו לרוסיה ללמוד באוניברסיטאות ובשנות השישים של המאה התשע־עשרה חזרו והביאו עמם רוחות של חופש, וחוללו את המהפכה הלאומית־תרבותית הגרוזינית המודרנית; רבים מהם נרצחו על ידי הרוסים.
לרמונטוב הילד העפיל מרוסיה לקווקז דרך מעבר דַּרְיָל; כקצין הוא רכב שוב ושוב בנוף הזה, בשלג ובבוץ וברוחות, כאן עמד על משמרתו, כאן רעד וכאן נרטב וכאן קפא. קשה לי להאמין שנשאר שווה נפש.
לא הרחק ממעבר דַּרְיָל ניצבת מצודה קודרת, שמיוחסת לתמר והשיר ממשיך ומתאר אותה ואת המלכה שבתוכה: "עתיק התנוסס שמה עופל / משחיר עלי סלע שחור / תמר המלכה שם היתה / בצריח הרם הקטן".
מבחינה היסטורית אין קשר בין תמר ובין המצודה הזאת אבל המיתוס והשמועה קשרו אותן. עם השנים הטעות התקבעה והשתגרה ונצרפה, ומי שידע אחרת מת מזמן, עד שבימי לרמונטוב נחשבה אמת ולא היו עליה עוררין.
לא פלא שבתוך הפנטזיה השחורה הזאת תמר בלטה כיצור שיופיו ורוע ליבו אינם מן העולם הזה: "לכרוב ביופיה היא דמתה / רעה וכוזבה כשטן (שמעוני) או "יפה כמלכת האלוה / כדימון רעה, ערמומית" (ליכטבאום). האמת, שבגרוזיה תמר מכונה 'המלכה בעלת פני הירח' וזה כינוי שמאפיין סוג של יופי אך אין בו רמז לרוע מיוחד.
נראה לי שלרמונטוב ייחס לדמות של תמר מטענים אישיים ותרבותיים מהביוגרפיה שלו. כאן אני נאלץ להיכנס עמוק יותר לתחום הספקולטיבי ולנסות לנחש מה עבר במוחו, כך שהניתוח שלי נעשה מוגבל. השַליטה היחידה שלרמונטוב שמע עליה (אולי חוץ מקליאופטרה) היתה הצארית יקטרינה הגדולה, שמתה שמונה־עשרה שנים טרם הולדתו; היא התפרסמה בקשיחותה ובריבוי מאהביה והיו שמועות שרקמה את רצח בעלה פיוטר השלישי. לרמונטוב, שלא שבע נחת מהשלטון הצארי והוגלה לקווקז במצוותו, יכול היה להעתיק בקלות תווי אופי מקיסרית רוסיה לתמר, בייחוד על רקע המרירות והגעגוע הביתה והנוף הנורא והלכי הנפש המעיקים שהוא מעורר ומטפח. ויכול להיות שהמשורר הצעיר גם הזדהה עם משורר גולה אחר, שותא רוסתוולי, שלפי השמועה היה מאהב של תמר המלכה והתגלגל עד ירושלים הקדושה הרחוקה.
בלב השיר מזדקר הקשר בין מין ומוות, שבעין לא מזוינת עשוי להיראות כקשר בין אהבה ומוות; נראה לי שאפשר לייחס את המוטיב הזה לחרמנות ולרומנטיציזם. לרמונטוב הצעיר והייצרי שהה בקווקז השמרני, במקום שהתכונה הבולטת ביותר אצל האישה היא היותה בלתי נראית ובלתי מורגשת, ובחשקיו וברעבונו למין חלם והשליך מעצמו על תמר חשקנית ורעבה למין. מהלך דומה אפשר לראות בציורים הרומנטיים של אותם ציירים צרפתיים שהגיעו למדינות ערב ונחשפו לנשים רעולות, מכוסות מכף רגל ועד ראש, והייצר והפנטזיה גרמו להם לצייר אותן עירומות במרחץ, בשוק העבדים ובשלל סצינות וסוגסטיות, שהמחסור במין ודמיונם המוגבל העלו. על הערגה לאהבה בשממת גרוזיה כתב פושקין: "על הררים של גרוזיה שרוע ערפל … את יגוני מאום אינו מטריד, אינו פורע; ושוב תוקד האהבה בלב, משום שאי אפשר לו בלעדיה…" (תרגם יעקב ז"ק)
הקשר בין מין ומוות אופייני לשירה הרומנטית, שממנה לרמונטוב ינק, עליה גדל ובה חי. הקשר הזה נמשך מהמיתוסים העתיקים, שאירעו לא רחוק משם; לרצח הילדים על ידי אביהם קרונוס, שביקש להמשיך ולשלוט; לפולחנים הפראיים על שתיית דם כדי לחיות לנצח ולאזור כוח ועלומים ואון וחשק, "כי הדם הוא הנפש". הקשר הזה נחשב "בריא" במושגים הרומנטיים, לפני הארוס והתנטוס של פרויד. ולבסוף… לרמונטוב מת בדו־קרב, בן עשרים ושבע.
נספח: רשימת התרגומים
אלכסנדר פושקין, מבחר שירים ליריים, תרגם יעקב ז"ק, תל אביב: עקד, 1967.
מיכאל לרמונטוב, תמר, בתוך אברהם רוזן, שירים, תל אביב: יבנה, 1950.
מיכאיל לרמונטוב, כתבים נבחרים: שירים ליריים, פואמות; גיבור דורנו; תרגם דוד שמעוני, ירושלים: מוסד ביאליק ('סופרי עולם'), 1956.
מיכאיל לרמונטוב, שירים ופואימות, תרגם יוסף ליכטנבום, תל אביב: אל"ף, תשכ"ו.
מיכאיל לרמונטוב, שירים, תרגם דב גפונוב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989.
(פורסם בלראשונה ב'יקום תרבות', 18 בפברואר 2018)