צלצולי השעון חדרו כמחטים מלובנות להכרתו. חמש וחצי בבוקר, יום שני. עליו לקום לעבודה. הוא הושיט יד והשתיק את הרעש המאיים לקרוע את אוזניו, בטרם תתעורר אשתו הישנה שנת ישרים. בקפיצה אחת היה מחוץ למיטה, כל נימי גופו ונפשו קוראים לו לחזור אל מתחת לשמיכה החמה. ריח חמוץ־מתוק של שרידי ליל האהבה מטמטם את חושיו ומושך את עיניו ואת ידיו אל שדי אשתו.
לא! הוא מתחיל להתלבש במהירות. יש להסתער על הבגדים! לימדו אותו איך מסתערים על האויב דווקא כאשר ההתקפה בעיצומה. בצבא קראו לזה 'לברוח קדימה'. מתלבש במהירות. הקציב לעצמו עשרים דקות להכנות. גומר להתלבש בעשר דקות בדיוק. מסתכל על השעון וחושב: נעשיתי מסורבל.
"תוך שבע דקות כולם בחוץ מוכנים לקרב!"
מאז הוא מסתכל בשעון כשהוא מתלבש – בודק אם עמד בזמנים.
מנשק את הילדים, הם נראים כמלאכים קטנים בשנתם. הילדה מחזירה לו נשיקה מתוך חלום. מוציא לגינה את הכלב – הנפש היחידה בבית שמתעוררת תמיד יחד איתו. מייצב את הכומתה על ראשו, לובש מעיל חם ומסתכל בראי לפני שהוא יוצא לעבודה.
מוזר לו לראות את עצמו במדים כחולים. מתוך עיקרון אינו עונד כנפי־צניחה ולא אותות מלחמה. איני חייל קרבי יותר, חושב בתערובת מוזרה של שמחה וגעגועים.
סוף סוף. מחוץ לבית. מעתה זה יהיה קל יותר. אוויר צח וקר של בוקר ירושלמי מלטף את פניו. הוא מצליח להדחיק את זכר הבית ולרוץ לאוטובוס. את הקפה של הבוקר ישתה בעוד שעה קלה בבסיס – מנהג מוזר שסיגל לעצמו עקב הלחץ החברתי של נוסעי האוטובוס. מעולם לא חשב שיחזור לאכול ארוחות בוקר בחדר אוכל צבאי.
נהג האוטובוס המנומנם אינו עונה לברכת בוקר טוב שלו. בפניו ניתן לקרוא בבירור, "איזה טוב בראש שלך, בשעה הזאת ובקור הזה; את מי אתה חושב שאתה מרמה?" הוא נכנס לאוטובוס ככלב נזוף ומתכרבל בכיסא פנוי ליד החלון.
האוטובוס יעבור ליד החומות. הנה האור נופל על החומה; הוא מרגיש שעוד רגע יופיעו המראות. מנסה להילחם; ללא הצלחה. בתוך תוכו הוא מודה שהוא צריך את הרגעים האלה. המראות חוסכים לו את הסבל. לפתע נעלם האוטובוס. מגדלים צצים באוויר משום מקום ואיש אינו רואה את ראשיהם. לא ברור אם זה חלום או מציאות. רואה את עצמו כציפור שעפה במקביל לחומות העיר. מלחמה עזה מתנהלת שם בין ניצני האור ושרידי החושך. במגדל דוד האור תפס ראש גשר ומכין הסתערות רבתי. לרגלי החומה החושך מתעבה ומתכונן לקרב בלימה. עכשיו יד כל בכל. במרכז החומה מתנהל קרב פנים אל פנים כמו בחווה הסינית. רק השקט מבדיל בין קרב לקרב.
– – –
לפתע נשמעות יריות וצעקות.
"היזהר מימין!"
"תכניס לו צרור! בן־זונה – כמעט שגמר את אורי שם למעלה!"
"ררנ"ט! ררנ"ט!"
"איפה הבני־זונות האלה מחיל האוויר? 'הטובים לטייס'! בתחת! למה לא מרביצים עליהם כמה נפל"מים?"
"דוד נפגע!"
"חובש! חובש! יא בן־זונה, אומרים לך שדוד נפגע אז גש אליו מהר!"
איפה הרופא המחורבן הזה? בטח שוב מתחבא באיזה חור. ממתי גינקולוג במילואים הופך להיות רופא קרבי? אם יצא מזה ידרוש מהמג"ד שישלח את ההוא לקיבינימט. הוא רוצה רופא שמתעסק עם גברים.
– – –
שאון דלת נפתחת. האישה הזאת עולה תמיד באותה תחנה. רואים שהיתה יפה מאוד פעם. עדיין שומרת על יציבה גאה, ראשה זקוף, מעכסת קלות. פניה מסכה קרה מטופחת היטב. כל שערה במקום. הוא מתפלל שלא תשב לידו – אינו אוהב נוכחות של אחר בשעות אלה. זז קצת לאמצע המושב כדי לרמוז לה שאינה רצויה. היא עוברת לשבת בספסל הסמוך, מביטה בו באיבה מסוימת. כנראה מצטערת על שהפסידה את חמימות הישיבה בצוותא בבוקר קר.
– – –
הנה הרופא תקוע בתעלה, ורק כובע הפלדה מציץ החוצה.
"מי עשה אותך צנחן יא חרייאת?! דוד חטף צרור ואתה מתחבא לך שם בפנים! תזיז את התחת וגש אליו, אחרת יצטרכו לשלוח רופא שיבדוק גם אותך אחרי שאני אטפל בך!"
אסור לו לגשת לשם. הוא צריך להוביל את היתר. דוד יהיה בסדר. יש לו עור של פיל. צרור אחד לא יגמור אותו. לכל היותר יקבל וולוו. אם יצא מפה יוכל לעשות חיים. רינה כל כך קומפקטית שבשקט תוכל לשכב על המושב האחורי של וולוו.
צריכים להסתער.
"יוסי, אתה עם החיילים שנשארו אצלך – מימין! אני עם היתר – משמאל! צריך רק להודיע למג"ד שיארגנו לנו קצת רתק."
"קשר, קשר!" איפה החרייאת הזה? אותו ואת הרופא צריכים היו לרתום לעגלה אחת ולשים את החובש לנהוג בהם.
"מאיפה צצת אתה? תביא את המכשיר!"
"אפס אחד מאפס שלוש. אני מסתער על היעד. תנו לנו קצת רתק. תשמרו לנו על התחת! עבור."
"רות, מסתער. בהצלחה. תקבל רתק. סוף…"
– – –
סוף הדרך. דלת האוטובוס נפתחת. תחנה מרכזית. מזל שיורדים הרבה אנשים. כמעט שהחמיץ את התחנה. הוא שונא טרמפים. כל פעם שהוא עומד על הכביש הוא נזכר בזונות, שהיו עומדות בדרך לפלמחים כשירד דרומה לתעלה. גם הן היו מנפנפות בידיים וגם עליהן אף אחד לא שם זין. הוא לא אוהב להרגיש כמו זונה. דמו רתח כשמכונית מפוארת חלפה ריקה על פני הטרמפיאדה ועצרה לפני חתיכה תוצרת חוץ כשהנהג צועק לחיילים, שלא קיבלו את הדין והשיגו אותו בריצה, "רק אחת!" פעם הכניס מחסנית לנשק וכמעט ירה בגלגלים של אחד כזה.
מסתבר שהפסיד את ההסעה. נכנס לתור לאוטובוס הבינעירוני.
"חייל, אתה עולה?"
"כן, כן, אני עולה. מה יש לך על הבוקר?"
את החיילת היפה הזאת הוא רואה לעיתים קרובות באוטובוס, יושבת במושב הראשון מאחורי הנהג. יש משהו מוזר ביופי שלה. מין אצילות אלוהית משוחה בצבעים זולים, כמו העתק של מונה ליזה שמוכרים בתחנה מרכזית בתל אביב. לפעמים חשב שאילו רחץ אותה באמבטיה, היתה הופכת לאחת הנשים היפות שהכיר. עכשיו היא צועקת עליו לעלות לאוטובוס.
"אל תדאגי, לא ייקחו את המקום הקבוע שלך!"
"ואני חשבתי שאתה נרדם רק כשהאוטובוס מתחיל לנסוע," היא עונה.
מופתע לגלות שגם היא שמה לב אליו. חושב שאילו היה רווק היה יכול להשתמש בקצה החוט הזה שניתן לו, כדי להכניס אותה למיטה עוד הערב. מאז שהתחתן הדיר את רגליו מחברתן של נשים איתן נהג לבלות בילוי של לילה. חבריו נהגו להתבדח על חשבונו. כינו אותו ילד טוב ירושלים. מדי פעם ניסו לחנך אותו, להסביר לו שהתנאים בצבא קבע אידיאליים לקצת זיונים מהצד. לעיתים רחוקות התפתה להסביר להם, בייחוד לקרובים לו ביותר, את רגשותיו; בדרך כלל לשווא.
חיפש מקום פנוי ליד חלון. כשהוא נוסע באוטובוס אזרחי הוא יושב תמיד ליד חלון. במשך הנסיעה עיניו עצומות למחצה והוא נמצא בעולם אחר. אין פלא שהיא חשבה אותו לנרדם. לפעמים הכרטיסן, שעולה בתחנת הביניים, נאלץ לעורר את תשומת ליבו בחוזרו שוב ושוב על ה'בוקר טוב' עד שהוא מתאושש ומראה לו את הכרטיס.
בחורף הנוף משתנה מיום ליום. כל יום והפתעותיו. להקות הציפורים החורפות מלוות את האוטובוס במשך חלק מהדרך ויוצרות במעופן צורות הנדסיות שונות ומשונות. והוא מלווה אותן בנפשו בתרגילי אירובטיקה אלה, מודה בליבו לאל על שנכשל במבדקי טיס. רק לאחרונה גילה, שבזמן המלחמה טייסים סובלים הרבה יותר מצנחנים. הבדידות וחוסר הישע בזמן הפגיעה והפחד מפני הנפילה בשבי מכריעים את הכף. כמו בכל פעם הוא מנחם את עצמו באמירה, כל אחד והחבילה שלו.
המהומה בלהקת הציפורים מחזירה אותו לקרב האוויר ההוא ליד התעלה.
– – –
מרגישים בבוא המטוסים. אפשר לנשום. הצעקה 'מטוסי אויב!' מפסיקה להטריד כמקודם. עכשיו שיבואו, בני־זונות! נראה אותם מתמודדים עם הטייסים שלנו.
מהבוקר מיראז' בודד מסתובב ברקיע, חג בסיבובים מעלה ומטה, מתגרה, כמו אומר "המרחב האווירי הוא שלנו!" לפתע עשרים מיגים מתנפלים עליו מכל עבר. המתח בקרב החיילים שלו עולה. חושבים שהמיראז' אבוד. מישהו אומר "לעזאזל המטוס! כואב הלב על הטייס!"
ואז, במהירות הבזק מגיחים מפאתי הרקיע שמונה פנטומים. תשעה נגד עשרים. מתחיל קרב ענקים ומתחילה הספירה. אחד נופל לתעלה. שני מתפוצץ באוויר. שלישי חוטף טיל. מצנח. מישהו מהם ניצל. הרופא שלו טס עם האמבולנס להביא את השבוי. זה מה שהחרא הזה אוהב, טייסים מצריים שבויים. כל הזמן רודף אחריהם. עוד יתקעו בו כדור. חמשת המיגים האחרונים פותחים במנוסה מבוהלת. נראה שלפנטומים לא נשארה תחמושת, כי הם מפילים רק אחד מהבורחים.
"מה אתה מקטר? גם שש־עשרה זה טוב. למה שיסתכנו סתם. היום עוד ארוך!"
מתווכחים אם שישה־עשר או ארבעה־עשר. פותחים את הרדיו והקריינית מדווחת ביובש, "בקרב אווירי ליד התעלה הופלו שישה־עשר מטוסי אויב מסוג מיג־21. לכוחותינו אין נפגעים."
ניר הרוויח בקבוק קוניאק. למניאק הזה יש עיני נץ ומוח של מחשב. מספרים עליו שהוא מספסר בכספים. אם יצא מזה יקנה לו בקבוק שבע-שבע, ליותר מזה אינו ראוי. דוד היה קונה לו קורבזייה. תמיד היה בחור טוב. אם זה נכון שבחורים טובים הולכים בהתחלה אז בינתיים הוא יכול לישון בשקט. יש כמה חבר'ה יותר טובים ממנו בגדוד והם עדיין נושמים. הוא מתבייש במחשבות האלה. לכולם יש דם אדום והדם שלו לא יותר כהה משל אחרים…
– – –
"בוקר טוב! אפשר לראות את הכרטיס?"
השאלה הפתאומית החרידה אותו מהזיותיו.
"מה אתה חושב, אני אסבן בגלל כמה לירות מחורבנות? מה אתה מעיר בן אדם מהחלומות שלו?"
"סליחה, אבל זה התפקיד שלי."
הכרטיסן היה בקושי נער ונראה בעליל שנעלב. הצטער שצעק עליו. ביקש סליחה, אמר שלא התכוון לפגוע. הוציא את הארנק, מצא את הכרטיס, הראה אותו לכרטיסן, החזיר הכל למקום ושב להתבונן החוצה מהחלון. ערפילי בוקר כיסו את בסיסי ההרים ומילאו את העמק. פסגות צפו בתוך העננים, קלות כנוצות. שוב הוא מסתכל מטה אל תוך העננים.
– – –
"קפוץ! קפוץ! קפוץ!"
הוא מרגיש את המכה על כובע הפלדה וכבר הוא בדרך למטה במהירות מסחררת. עשרים ואחת.. עשרים ושתיים… עשרים ושלוש. מביט למעלה. חופת המצנח נפתחה בצורה מושלמת. לכל היותר ישבור רגל. 'נר' לא יהיה לו היום. גם זה לטובה. בלי קשר למספר הצניחות שצנח, תמיד לפני בדיקת החופה, כאשר הרים את ראשו היתה לו הרגשה שהיא לא תיפתח, שיהיה לו נר. שזה יהיה הסוף שלו, כמו הצנחן ההוא בחוץ לארץ. משונה שדווקא ביום שראה את מותו במפגן הצניחה החליט להצטרף לחיל זה ויהי מה. נזכר בצחוקו של אביו כאשר העלה את הרעיון. הוא היה אז בן שבע. אביו לעג לו.
"אתה? צנחן? תפסיק לדבר שטויות!"
כמה חבל שמשפחתו אינה בארץ. היה יכול להראות להם איך מתגשם חלומו. אין דבר. נראה שהם מתכוונים לעלות בקרוב.
אסור לו לחלום. יש להתכונן לנחיתה. היכון לנחיתה! והכאב. ידע שזה יקרה. מי שחולם בזמן צניחה ראוי לשבור רגל. רוני, ששמע בחושך את הזעקה שלו, רץ לחפש אותו.
"כאן, רוני! שום דבר מיוחד לא קרה. אני חושב שרק שברתי את רגל ימין. עם קצת עזרה מידידי אוכל לצלוע עד נקודת הריכוז."
"גם אלי פצוע. למזלך הוא פצוע דווקא ברגל שמאל. שניכם יכולים להישען עליי ושלושתנו נדדה עד האמבולנס."
בזמן הפינוי שתי בנות בכו חרישית. מקפלות מצנחים שרצו להראות כמה הן גיבורות. מזלן לא שיחק להן – שברו רגל. הוא מקווה שיזמברו את הבן־זונה ההוא שהחליט להצניח אותם למרות הרוח החזקה ובניגוד לכל ההוראות. שניים־עשר חיילים גמרו עם רגליים בגבס. גם הבנות. באמבולנס הוא מרביץ כמה הלצות עם אפקט בדוק להעלאת המורל. הכאב חד, אבל לא יותר מכאבי שיניים שבהם התנסה בילדותו.
האמבולנס נוסע במהירות מטורפת. צופר כל הדרך כאילו מוביל חולי־לב אחרי התקף. הנהג מנצל את רגליהם השבורות כדי להשתעשע בצופר. הוא כועס. צועק על הנהג, "אם לא נהרגתי בצניחה המחורבנת אני מעדיף להגיע חי גם לבית החולים!"
הלילה עובר בצילומים וחבישה בגבס. בבוקר הוא מוצא את עצמו מדדה ברחובות ירושלים במעמד מכובד של חייל פצוע. חושש שיזרקו אותו מהקורס או מהיחידה בגלל התאונה המחורבנת.
– – –
"נו, אתה יורד איתנו?" שואל אחד הפציינטים שלו.
"בטח שאני יורד."
הוא משחזר את הפרטים של החייל: נשוי, בן עשרים, נטיות הומוסקסואליות, כל יום נוסע הביתה וחוזר בבוקר לבסיס. איזה שירות חובה מחורבן. לא פלא שפנה לקב"ן בבקשה להשתחרר. הוא עוזר לבחור להחזיק מעמד. טובע שמנסה להחזיק טובע אחר מעל פני המים.
הוא מעודד מהצלחותיו. לפעמים מרגיש שמתנהג אליהם בקשיחות; לפעמים אינו מבין מה הם רוצים. שירות סדיר בתנאי אמריקה: קולנוע צמוד, שעות־עבודה פחות או יותר קבועות, התקדמות מקצועית וצבירת ניסיון, בריכה בקיץ, מועדון כל ערב. והחייל בוכה. רוצה את אמאל'ה שלו. לא יכול בלעדיה. מתחשק לו לסטור לחייל. הוא מצטער שאין לו סמכות להעביר את הברנש ליחידה קרבית. שם יאכל חצץ לארוחת צהריים ויישן כמה ימים באוהל סיירים. יראה את אמאל'ה בתמונות או בחלום…
"אתה מכניס את הרגשות האישיים שלך לטיפול," שומע את קולו של המנחה המקצועי שלו מהדהד באוזניו. מנער את עצמו מההזיה וחוזר להקשיב לחייל שיושב מולו.
"אז אתה מוכן לעזור לי או לא?"
"למה אתה מתכוון ב'לעזור'?"
"אני רוצה להיות קרוב לבית."
"ואם לא ייתנו לך לשרת קרוב לבית?"
"אעשה בעיות."
"אני מניח שיושיבו אותך בכלא."
"זה כל מה שיש לך להגיד? בשביל זה משלמים לקב"ן? שיאיים על חיילים בכלא?!"
החייל הגזים הפעם. לא אכפת לו אם הוא מערב רגשות אישיים או לא. הוא אומר בקול תקיף, "אתה יכול לעזוב את החדר. אם תחליט שאתה מעוניין לקבל טיפול פסיכולוגי, חזור אליי. שירות קרוב לבית במקרה שלך לא בא בחשבון, וזה סופי."
"אני אפנה ללסקוב!"
"אתה רוצה נייר ועט? מעוניין שאעזור לך בניסוח?"
אומרים עליו שהוא קשוח. מאז שהגיע ליחידה רק חייל אחד השתחרר דרך ה'צינור' הפסיכיאטרי. אבל הוא גם מבין אותם. מוכן להגיש עזרה שנותנת פירות בטווח הארוך. מעטים הם אלה שמעוניינים באמת לנצל את כישוריו ולהיעזר בו כפסיכולוג. והוא, במי הוא נעזר?..
היום הוא צריך להרצות על הלם קרב. מה יספר להם? האם יספר על ליאון… או על בורבו… או שמא על לוי 'נמאס'?..
– – –
"לוי, זו פעם אחרונה שאתה צועק 'נמאס!' באמצע המאהל! עוד צעקה כזאת, ואתה תשב שלושים וחמישה יום אחרי שנגמור את החירבון הזה!"
– – –
לא ידע אז מהו הלם קרב. משתכללים. "הלם קרב מתרחש בעיקר כאשר האיום כל כך ישיר ומיידי, שמערכת ההגנות הנפשיות של הנפגע אינה מסוגלת להתמודד ולהדחיק את הפחדים." לא, זה מקצועי מדי. צריך למצוא משהו פשוט יותר. משהו שיבינו.
– – –
