מסע בעקבות הכאב

פתח דבר

ספר זה מוקדש לאחי, גלעד אושר ז"ל, שנרצח בעת טיול במזרח הרחוק בשנת 1996 בהיותו בן 24. הספר מעלה את זכרו של גלעד, ומאפשר לקורא להכיר אותו, לשמוע אותו ולהבין מי הוא היה.

גלעד נולד וגדל במכמורת, סיים את לימודיו בבית הספר "מבואות ים" ואת שירותו הצבאי בחיל־הים בהצטיינות. לאחר שעבד וחסך כסף, יצא לטיול במזרח הרחוק. הוא הגיע להודו, טייל שם כמה חודשים ואף פגש את הורי שהצטרפו אליו; לפתע שינה את תוכניותיו ונסע ליפן, לעבוד כמה חודשים כדי לממן את המשך הטיול.

ביפן קרה הנורא מכל. נסיבות מותו הן תעלומה שלא נפתרה עד היום.

גלעד שלח לנו תמונות ויומן מסע מתקופת שהייתו בהודו; הם המזכרת האחרונה ממנו.

באוקטובר 2000, יצאנו אני ואבי צביקה, ובן משפחה נוסף, אבי שטיבי, למסע בן חודש ימים בהודו, בעקבות מסלולו של גלעד שמתועד ביומנו. לא הגענו לכל המקומות; היינו מוגבלים בזמן ובתנאי מזג־האוויר.

בספר מובאים קטעים מיומנו האישי של גלעד, תאוריו, תחושותיו ורשמיו מהטיול, בצד יומן המסע שלנו בעקבותיו. אחרי היומנים צירפתי מכתבים ששלח לנו גלעד מחו"ל, הוספתי פרק העוסק בתעלומת הרצח, ואחרונים, מכתבים מאנשים שהכירו את גלעד.

מסע זה היווה עבורי חיבור מיוחד עם גלעד, ובעיקר עם עצמי ועם העולם בו אנו חיים.

– גליה אושר־וירט

22.6.95

19:30 טיסה ישראל-בוקרשט-ניו־דלהי

תחילת מסע למזרח. אחרי הרבה תכנונים, אני במטוס ולא מאמין שאני טס והולך לטייל. התרגשות הכי גדולה בעולם. פגשתי במטוס בחור ובחורה שנוסעים להודו, וזה די נחמד שיש עם מי לדבר ולעבור את החוויה האדירה הזאת.

23.6.95

10:30. נחיתה בניו־דלהי. חברת הטיסה איבדה לי את התיק ואני די בשוֹק. החלפתי כסף ולקחתי טוק טוק (ריקשה ממונעת) ל"מיין בזאר". אחת החוויות המדהימות פה, זאת נסיעה בטוק טוק. הנהגים נוסעים כמו מטורפים וכל שנייה אני חושב שאנחנו נמות. הנהג חותך את כולם ממרחק של מילימטר, וכמעט, אבל כמעט דורס אנשים, לא יאומן.

אני חושב שקיבלתי את הלם חיי.

יש פה פרות חופשי חופשי שאוכלות מה שבא להן, קבצנים מכל המינים, חבורות ילדים מסתובבות ברחובות, נשים יפות ביותר מוכרות בגדים ובדים, שוק בשמים, שוק קטורת ופסלי עץ. הפסדתי 10 רופי על זקן שרצה לגלות לי את העתיד – אכלתי אותה, נעלם לי עם הכסף.

זהו. היום הראשון עבר ואני הולך לישון. בהתרשמות ראשונית, הודו זאת ארץ כל האפשרויות, יש פה הכל…

המסע להודו  27.9.2000

צביקה אושר, גליה וירט, אבי שטיבי

שש בבוקר, ניו־דלהי. הגענו בטיסה מהירה ולא הספקנו לישון בדרך. אנחנו שוכרים חדר במלון "מטרופוליס". המקום נראה כמו שוק אחד גדול. פרות, לכלוך, אנשים ישנים ברחוב, על איי תנועה, בכל מקום אפשרי. אנחנו רוצים להתקלח ולנוח.

אני בהודו. דימיינתי את הרגע הזה הרבה זמן, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל־כך מהר, בשלב זה של חיי. כשיצאנו משדה התעופה עדיין היה ערפילי וחשוך, השחר רק החל לעלות, והרגשתי שאני נמצאת בתוך סצינה מסרט של שנות ה־40. עברנו במנהרת־זמן. הרכבים מסוג הילמן, הבגדים שהאנשים לובשים, הכל מימי השלטון האנגלי. הכל לא מוכר, לא דומה. הדבר הראשון שמכה בך זה ריח חזק, ריח של קטורת מהול בריח שתן וצואה של בני־אדם וחיות, שמלווה אותך לאורך זמן, גם כשאתה כבר בבית — לפתע אתה מריח קטורת, וזה מעלה בך גל של ריגוש וזכרונות.

השינה טרופה ומופרעת על־ידי ציפצופים וצופרים של מכוניות וריקשות שעוברות למטה ברחוב הצר. יש להודים סימני ציפצוף וצפירה מוסכמים לכל דבר, כל ציפצוף ופירושו, "אני עומד לעקוף", "אני עוקף", "עקפתי". על אחורי המשאיות יש אפילו פניה לנהגים "בבקשה צפצף". צריך להתרגל — זה אחד הצלילים שמלווים אותך מרגע שאתה נוחת בהודו.

סרט קולנוע אמיתי, הודו. אני עומדת במרפסת קטנה ולמטה ברחוב החיים עוברים מול העיניים. ירקן מנקה פירות וירקות המונחים בסלסילות קש ענקיות מאבק שדבק בהם, מנגב אותם אחד אחד. ילד נכה יושב ומגלגל את עצמו על קרש מחובר לגלגלים קטנים, אישה מוכרת ענפי עץ המשמשים לניקוי הפה והשיניים, דוכן למִמכר עיתונים, עגלה עם מכונת סחיטה למיץ קנה סוכר, קופים ופרות מסתובבים בטבעיות ובחופשיות בכל מקום. הרחוב מתעורר לחיים הסואנים והצפופים של דלהי.

יש לי תחושה מצחיקה, חיוך גדול מתפשט על פני, חיוך שלא יורד, אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להבין שאני לא חולמת והכל אכן אמיתי. אני כאן.

ירדנו לרחוב ונסענו בטוק טוק עד לפליקאן בזאר. דבר ראשון, ביקרנו במקדש הסיקהים הגדול. השלנו נעליים וחבשנו מטפחות כתומות לראשנו, כמנהג המקום. התעקשנו על מטפחות כתומות, כמו שאמא וגלעד חבשו והצטלמו בהן; עשינו "שידור חוזר" ואני ואבא הצטלמנו למזכרת. היה מרגש. התחלנו במסע ההתחקות אחרי דברים שגלעד עשה.

בתוך המקדש יש תזמורת שמנגנת ושרה שירי קודש 24 שעות ביממה. אנשים נכנסים, מביאים מנחות של פרחים ומזון ונושאים תפילה לאלים. גם הצלילים של כלי הנגינה ופעמוני המקדש מלווים אותך כל הזמן ובכל מקום, ברחוב ובדרכים. אין שקט בהודו.

המשכנו ברגל לפליקאן בזאר. הסתובבנו בין חנויות ודוכנים צבעוניים ומגוונים, דוכני צמידים מכל הסוגים והצבעים, שרשראות, בדים, סארי, כלי נגינה, סנדלים מעור בעבודת־יד, תיקים, פסלים מעץ, תבלינים ריחניים, קטורת ועוד. כל־כך חם ולח פה. אנחנו קונים כמה פריטי לבוש מבדים דקיקים וקלילים שהאוויר חודר דרכם ומייבש את עורך המזיע. התחלתי לקלוט כמה זול בהודו. הכל ממש בגרושים; למרות זאת, אתה מוצא עצמך מתמקח על סכומים זעומים, כהרגלנו הישראלים, עד שלפעמים אתה מתעשת ואומר, רגע, בשבילי זה כלום, אך למוכר ההודי זה משמעותי.

ילדים קטנים ורכים מסתובבים ברחוב לבדם או בחבורות, לבושי סחבות ובלויים, שיער ראשם לא ראה מסרק מימיו — שלא לדבר על אמבטיה — לפעמים עירומים; הם מקבצים נדבות. לוקח זמן להתרגל למציאות הזאת ולא להזדעזע כל פעם מחדש כשהם ניגשים אליך, נוגעים בך, מסתכלים לך בעיניים גדולות ועצובות, מצפים שתיתן משהו מכיסך. לקחתי איתי בתיק הגב בלונים, סוכריות ועטים כדי לחלק להם, וכל פעם מרגש מחדש לראות את זיק השמחה בעיניהם. עצוב מאוד שאין להם חיים ויַלדוּת כמו לילדים אחרים בעולם.

עד לרגע זה לא טעמתי מהאוכל ההודי, עדיין חששתי. בסוף היום נכנסנו ל"פיצה האט" ושם ראינו את ההבדל העצום שקיים בהודו בין הקאסטות (המעמדות) השונות, בין אנשים שחיים באותו מקום ובאותה מדינה. ברחוב סובלים ילדים מתת־תזונה, ובתוך המסעדה המודרנית חוגגים ילדי הודו העשירים יום־הולדת, עם בלונים ופיצה כמו בכל מדינה מודרנית. מדהים… קשה לעכל את הפער המעמדי.